ירוקת החמור

יעקב לזר 

 

אפילו מערכת הבחירות לעורך "הדף הירוק" הייתה פחות מנומנמת


שיר אביב

 

עם אביב חזרו הציפורים,

מעבר למדבר, מעבר להרים,

והוא ראה אותה על הענף,

והיא פרועת נוצה, והיא שמוטת כנף.

 

הוא היה כה מאוכזב,

פעם הוא אותה אהב,

הייתה יפה בין היפות,

עד לשפעת העופות.

 

בגלל הזונות וההומואים

 

היה ברור ששפעת העופות היא עונש משמים, רק לא היה ברור על מה העונש.  עד שבא זקן המקובלים החדש הרב דוד בצרי ונתן הסבר מניח את הדעת: "מגפת שפעת העופות התפרצה בארץ בגלל הזנות, ובגלל שלטים של מפלגות התומכים בהומואים" קבע הרב, שהוא ראש ישיבת השלום בירושלים. בנו, הרב יצחק בצרי (שבבוא היום יחליף את אביו בתפקיד זקן המקובלים וכן הלאה), הסביר שכשהקב"ה מביא מגפה על העולם, "הוא מתחיל בבעלי החיים, כהתראה לבני האדם... המגפה הראשונה בתורה הייתה בגלל זנות".

 

בכניסה לקיבוץ שלי באמת תלוי כבר מזמן  שלט ירוק גדול של מפלגה התומכת בהומואים, ויכול להיות באמת שבגלל זה פרצה אצלנו שפעת העופות. אני מניח שבשדה משה ובעמיעוז אין שלטים כאלה, אז שם זה כנראה בגלל הזנות.

 

עניין ההומואים מאוד מטריד את הרב בצרי, ואי אפשר שלא לתהות  על פשר העיסוק המרחב של הרב בנושא. רק לפני חודש הוא אמר על ההומואים והלסביות, שהם "היו צריכים להתגלגל תשע פעמים ערומים בשלג, כדי לתקן את עוונם החמור. אם לא יעשו תשובה על מעשיהם, ייכנסו בעולם הבא לגיהינום של שלג, ויחזרו בגלגול הבא כשפנים וארנבות".

 

אם ״ה היה תלוי בי, אני הייתי מבקש מהקב"ה להחזיר אותם בגלגול הבא לא כשפנים וארנבות, אלא כתרנגולי הודו וכתרנגולות פשוטות. ואם גם אז הם לא היו מתגלגלים ערומים תשע פעמים בשלג, הייתי  שם להם את שפעת העופות בתור עונש.

 

הפרעה נפשית של השמאל

 

"בג"ץ אינו מייצג יותר את תפיסת העולם של התנועה הציונית, אלא את רצון האויב להחריב את ישראל". ההתקפה הברוטלית הזו על בג"ץ פרסם השבוע במוסף "ישראל שלי" מיודענו צפריר רונן, כשלצד שמו נכתב בהדגשה: "הכותב הוא בן קיבוץ עין חרוד מאוחד", לאמור - בשר מבשרה של התנועה הקיבוצית.

 

"משמעותה של מסירת הארץ בהסכם לאויב, והגליית העם מארצו בכוח הזרוע, היא אובדן הזהות הקולקטיבית שלנו כעם. אלפיים שנה של כיסופים לציון יחוסלו בידי המדינה שהקים העם היהודי", כתב רונן. "היש חוקר אחד בעולם שיוכל להסביר את ההפרעה הנפשית שמניעה את התנהגות השמאל? עכשיו, כשהוגשם חלום הדורות, מופעלים הצבא, המשטרה וכל מערכת המשפט, על מנת לחסל את קיומו של העם היהודי בארצו ההיסטורית, ולתתה לאויביו השואפים להשמידו? היש טירוף גדול מזה?"

 

התשובה היא כן, יש טירוף גדול מזה, ועם ישראל ברובו הגדול הגיע למסקנה שיש טירוף גדול מזה - להמשיך עד אין קץ וללא תכלית את העימות האלים על פיסת הארץ הזאת בינינו ובין הפלשתינים. ומכיוון שצפריר רונן מכנה זאת הפרעה נפשית של השמאל, זו ככל הנראה הפרעה נפשית מדבקת, שהתחילה אצל קומץ בטל בשישים והיא הולכת ומתפשטת ומפילה חללים על שמאל ועל ימין. על פי כל הסקרים למעלה ממחצית עם ישראל כבר לקו בה, ועוד היד נטויה.

 

מוטב שיבואו חוקרים ויסבירו מדוע החליט עם ישראל לנטוש חלקים מארצו ההיסטורית כדי לשמור על מדינתו הצעירה, מאשר יבואו חוקרים ויסבירו מדוע בחר העם להמשיך ולהחזיק בכוח בכל חלקי מולדתו, והביא בכך כליה על המדינה שהקים.

 

מאמץ חסר סיכוי

 

לפני מספר שבועות נורה ונפגע בעינו צעיר ישראלי בן 17 שהפגין נגד הקמת הגדר ליד הכפר בלעין. הידיעה התפרסמה לראשונה באתרי האינטרנט של העיתונים, ועוררה גל של תגובות מצד הגולשים באתרים הללו. רוב המגיבים, אנשי ימין, כתבו שמגיע לבחור מה שקרה לו, שחבל שהלכה לו רק עין, שככה צריך לעשות לכל מי שזורק אבנים על חיילים, שיעזוב את הארץ אם מה שקורה פה לא מוצא חן בעיניו, וכו'. נקודת המוצא של המגיבים הייתה קבוצת ההשתייכות של הנפגע, שמאל או ימין. כל השאר הוא חסר חשיבות. אם העין הנפגעת היא משמאל, זה בסדר, מוצדק, אפילו מעט מדי. אם העין הנפגעת הייתה מימין, זו אלימות שאי אפשר לשאתה, מופרעות ממש, צימאון אכזרי לדם.

 

סוג דומה של תגובות מתפרסם באתר האינטרנט של התנועה הקיבוצית. כאן החלוקה היא לא בין ימין ושמאל, אלא בין תומכי השינוי ומתנגדיו. אם אתה מזוהה כשייך למחנה תומכי השינוי, אבוד לך. כל מה שקורה לך מגיע לך, ואפילו יותר. לא חשובות הטענות שאתה משמיע, העובדות שאתה מציג לא מעניינות אף אחד, אתה שייך למחנה הרעים ועל כך אתה נענש. מי שהולך לישון עם כלבים, שלא יתפלא אם הוא מתעורר עם פשפשים.

 

כמה מידידי מנסים מפעם לפעם להתווכח עם המגיבים (ברובם אנונימיים כמובן), להעמיד דברים על דיוקם, להביא חיזוקים לטיעונים שלהם, להצביע על טעויות בנימוקי הנגד. זהו מאמץ חסר סיכוי, ברכה לבטלה. אין מי שיקשיב לו. זה כמו לנסות להגיד שבקיבוץ מצובה שאחרי ההתרסקות, קורים היום גם דברים טובים. בחיים לא. זה מקלקל את כל התיאוריות. לא נרשה. לא נאפשר. לא נשלים.

 

אורכה של קדנציה

 

ביום רביעי אחה"צ, לאחר שהגיליון הזה של העיתון היה בדרכו לבית הדפוס, התכנסה בליאונרדו הוועדה שמונתה כדי להחליט מי יהיה העורך הבא של "הדף הירוק". מכיוון שזהו לוח הזמנים, גמרתי אומר להמתין עד שתיוודע הכרעת הוועדה, ואז לשקול האם אני רוצה להגיב למה שהתרחש בנושא הזה ואיך להגיב. אני סבור שמה שראוי ונכון לעשות עכשיו, זה להרגיע את המערכת ולהשקיט את הרוחות, על מנת לאפשר לעורך החדש לעבוד.

 

ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר. רכז כוח אדם בתנועה הקיבוצית, יוסי בן שאול, הגיב פה בשבוע שעבר לדברים שכתבתי על השתלשלות העניינים בכל הקשור לבחירת עורך "הדף הירוק", ("זו לא ירוקת, זו יריקה"). מהדברים שכתב בן שאול יכול הקורא התמים להתרשם, שבסך הכול, בניגוד לטענותי, בוצע פה הליך מקובל בקיבוץ הארצי - העורך סיים קדנציה אחת, הקדנציה שלו הוארכה בשנתיים נוספות על ידי המזכירות, הגיע העת שהוא יסיים את תפקידו ונהגו בו כמקובל לגבי אחרים.

 

מבלי להיכנס ליותר מדי פרטים - הקדנציה הראשונה של העורך הנוכחי הסתיימה באוגוסט 2002.

בפברואר 2003 התכנסה מזכירות הקיבוץ הארצי, והאריכה אוטומטית את הקדנציה של 10 פעילים בשנתיים נוספות. בין אלה שהקדנציה שלהם הוארכה היה גם עורך "הדף הירוק". כל תשעה הנותרים, דרך אגב, היו הרבה יותר ותיקים ממנו במערכת, חלקם כיהנו בה לא 4 שנים, אלא 10 או 12 שנים ואפילו יותר.

 

מה שחשוב לענייננו הוא, שמתוך העשרה שהקדנציה שלהם הוארכה בשנתיים, עד פברואר 2005, היחידי שנדרש לסיים את תפקידו במועד (פלוס תופסת קלה בתוקף הנסיבות), הוא עורך "הדף הירוק". כל שאר התשעה שרירים וקיימים ויושבים איתן במקומותיהם, ואיש לא דוחק אצבע בגבם ואומר להם - רבותינו, הגיע העת שתפנו את כיסאכם, זמנכם תם.

 

רוצה לומר - יש קדנציה ויש קדנציה, ובקיבוץ הארצי יש מקום לשיקול דעת נרחב למי מאריכין את ימיו בתפקיד ולמי מקצרין. ואידך זיל גמור.





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים