קולטורה: הצגה "אלמנות", קולאז', ציור

עמיר יפת, אורית פראג 


תיאטרון: טונות של כאב

עמיר יפת

 

"אלמנות". סיפור: אריאל דורפמן, עיבוד לבמה: אריאל דורפמן וטוני קושנר, תרגום ובימוי: נויה לנצט, משתתפים: תלמידי משחק, שנה ג', בית ספר לאמנות הבמה, סמינר הקיבוצים

 

על במה מעוצבת ומיוחדת, ניצב לו כפר, אי שם, תחת שלטון צבאי. כל הגברים של הכפר נעדרים; נאסרו, הוגלו, הומתו. תמונת הפרידה היא תמונת הפתיחה של ההצגה. בריקוד אינטימי, בתנועה עדינה, הנשים נפרדות ומקבלות למשמרת את הכיסא הפרטי של הגברים שלהן. כשישרפו את הכיסאות בסוף ההצגה, המרד באי-אמירת האמת על גורלן של הגברים, יגיע לשיאו.

 

הנשים אינן יודעות מה עלה בגורלם והצבא טוען שאינם מוחזקים אצלו. המלחמה מסתיימת, אל הכפר מגיע קצין חדש המבקש לפתוח דף חדש, לשכוח את העבר, ומבטיח דמוקרטיה, פיתוח, חינוך וקדמה. אך לפתע מתחילות להופיע גופות בלתי מזוהות של גברים במורד הנהר. ולכל גופה דורשת. כל גופה שכבר לא ניתן לזהות בשום אופן הופכת להיות מקור של תקווה לנשים הזקוקות, אם לא לגבר חי, לפחות למת. כדי שיהיה אפשר להתחיל מחדש.

 

אריאל דורפמן אומר שניתן למקם את המחזה לא רק בצ'ילה בזמן שלטונו של פינושה, אליה הוא קשור בהיסטוריה הפרטית שלו, אלא בכל ארץ בה שלטון של מעטים קובע את גורלם של כל האחרים לחיים או למוות. מעטים קובעים מתי גבר מסוים ייעלם, מתי אחר יוגלה. המחזה - הסיפור, יכול להתרחש ביוון בזמן מלחמת העולם השנייה, בניגריה או בגוואטמלה. במזרח טימור, דרום אפריקה, רומניה או צפון קוריאה, סין וארגנטינה.

 

ואכן, למרות האוניברסליות המכאיבה של הסיפור, במקור הוא נכתב בשם בדוי על יוון בימי הכיבוש הנאצי. ההצגה הרבה יותר ישירה וממקמת את הסיטואציה בארץ דרום אמריקנית, כנראה צ'ילה. המחזאי/סופר שמעבד את הסיפור להצגה, משאיר על כנו "את עצמו" המספר. מין רוח מודרנית הרואה ואינו נראה, נוכח נפקד לאורך כל ההצגה. דרך עיניו אנחנו מקבלים את הסיפור, את תהליך חלומות הביעותים, וחוסר השינה ואת הצורך לספר את הסיפור שיהיה מתאים לכל מי שזכויות אנושיות בסיסיות הן נר לרגליו. הסיפור מזעזע, כואב, מרגש, הכל עובר היטב דרך הדמויות, באמצעות משחק אמין ומדויק. המספר נשאר מנותק למרות הנוכחות שלו. איך שהוא, פשוט לא צריך אותו. הוא כבר עשה את שלו בכתיבת הסיפור הראשונית, לא?

 

"אלמנות" הוא מחזה מתאים כמו כפפה ליד של כיתת משחק שנה ג'; יש בו שלל דמויות, ורובן ככולן באות לידי ביטוי. יחד עם זה, אני לא יכול שלא לתהות על הבחירה בהצגה כל-כך כבדה.

 

תחושה של עשרות טונות כאב מונחת על כתפי השחקנים הצעירים והמוכשרים האלה, ואי-אפשר שלא לשאול, למה? שלא כמו בהצגות קודמות, פוליטיות ונפלאות, של בית הספר לאמנויות הבמה, בהן היה ברור שהכאב יכול לצמוח גם כחלק מחיי השחקנים עצמם, הצגות שהם עצמם היו שותפים בכירים בעיצובם. בהצגה הזאת הנושא גדול וזר מדי למי שנושא אותו ואינו הכרחי. יש להצטער על כך, כי ברור ששוב צומחת לה כיתה בסמינר הקיבוצים - מוכשרת, מצוינת, אמיצה מאוד בהתמודדות עם דמויות המחזה, והיא מעלה שעתיים וחצי של הצגה ואפילו לא בדל חיוך, או אפילו צחוק קצר אחד. רק על זה מגיע להם כל הכבוד.

 

קולאז': הקיבוץ הקטוע

אורית פראג

 

עידית בארי, "פרטים בהפרטה", מבט מקרוב בתמונת השינוי, חדר האוכל בקיבוץ רמת דוד 7.4-31.3

 

עידית בארי, מעצבת גרפית, עוסקת בשמונה קולאז'ים בתמונתו הקטועה של הקיבוץ היום. הקולאז'ים מוצגים בחדר האוכל של קיבוץ רמת דוד, המופרט מזה למעלה מחמש שנים. זאת פעם ראשונה שמוצג באמנות "הקיבוץ המתחדש" כאובייקט רצוי. האמנית מציגה את היחיד בקיבוץ במה שהיא קוראת "דמותו של החבר כיישות עצמאית" היוצא מתוך "השמיכה הישנה והחמה, אך החונקת". העבודה אינה נמנעת מלהציג מניפסט חדש: "בתקווה לעתיד ואמונה בכוחו של היחיד מתוך בחירה", כפי שמנסחת זאת האמנית בהזמנה לתערוכה.

 

קולה של בארי חשוב להישמע כי היא מדור בני ה-30, שבחרו שלא לחיות בקיבוץ כחברים ובכל זאת, לאחר שעזבה עם בן זוגה את קיבוץ הולדתה אילת השחר, בחרה לחיות כתושבת בקיבוץ אחר, מה שמאפשר לה לחיות במקום מוכר וב"שפה" הקיבוצית ובו בזמן להתבונן במתרחש הקיבוצי מחוצה לו מבלי להיות שייכת באמת.

 

עבודותיה של בארי, יותר משהם מראים תמונה חדשה, הם מציגים תמונה מבולבלת ועמומה, קטועה בעיקרה, שמשקפת את עירוב התחושות וההשקפות המאפיין היום את היחיד בקיבוץ. מחד, ערגה לאותה איכות שהיחד והשיתוף הנביעו אותה בעבר ושרידים ממנה קיימים עוד, ומאידך צורך עז וחד בחרות אישית בתוך הקואופרטיב.

 

בקולאז'ים, משורטטים מצבים הנצמדים בדרך כלל לאדם אחד או שניים וקוטעים את תנועותיו ברצף הזמן. הם מזכירים את עבודות הצילום של דייוויד הוקני משנות ה-90 המוקדמות, בהן הוא קוטע את אחידות הזמן והמקום בצילום על-ידי רצף עקבי ושרירותי של צילומים הנדבקים זה לזה ויוצר מציאות ריאליסטית והזויה בעת ובעונה אחת. אך בניגוד לתנועה שמופיעה בעבודותיו של הוקני, הקולאז'ים של בארי מנציחים את חוסר המבע של יושבי הקיבוץ, מתרחשים שינויים ויש להם השפעה על האנשים, אך מהי ההשפעה - קשה להם לומר. כך גם העבודות מראות יחד קטוע, שאינו יודע להגדיר את האני העכשווי שלו והוא ממשיך ומתרפק אל עבר סטריאוטיפי.

 

ציור

 

תערוכתו של שמוליק כץ (געתון), "מסע על פני ימים", מוצגת בימים אלה במוזיאון הלאומי בחיפה. חלק גדול מהציורים בתערוכה נוצרו בעת הפלגה של קבוצת עולים מחבר העמים לישראל, שכץ הוזמן לתעדה ברישומיו





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים