תיאטרון הזיכרונות

אורית פראג

 

במוזיאון בלוחמי הגטאות החליטו להנציח את זכר השואה באופן שונה ומיוחד עם דגש על מייסדיו. "הם היו חדורים בתפיסת חשיבותה של העדות והחשיבות החד-פעמית של איסוף החומר", אומרת האוצרת, "ולכן הם רצו כבר בשנת 1949 חזרה לאירופה כדי לאסוף מהדמעות של העם היהודי את העדויות"


קרוב ל-6 מיליון דולר מושקעים השנה בשינוי פני מוזיאון בית לוחמי הגטאות. מוזיאון השואה הוותיק, הראשון מסוגו בעולם, בונה קונספציה חדשה ושונה, שתבדל אותו מהמוזיאונים לשואה בכל העולם.

 

המוזיאון מנציח את השואה ברוח חדשנית ושונה בתכלית ממה שהורגלנו אליה. ארכיון המוזיאון יוצג בפני המבקר בדרך עתידנית כמעט, שעוד לא נוסתה באף מקום אחר, דרך נגיעות יצליחו המבקרים להציץ אל תוך הארכיון האמיתי של המוזיאון. קומת האמצע ולב המוזיאון גם הוא חדשני בתפיסה שלו, קומה שלמה שבה בית לוחמי הגטאות מקיים בתוכו מוזיאון למי שבנו את המוזיאון, מי שלקחו על עצמם תפקיד היסטורי, כבר בימים הראשונים והמטורפים של אחרי המלחמה את האחריות לחינוך הדור הבא, ויצרו ובנו תיאטרון זיכרונות שעל במתו הם היו גיבוריו הראשיים. כפי שמסבירה בינה סלע-צור, אוצרת המוזיאון: "מוכרחים לייחד את המקום הזה למייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות ולסיפורם האישי-קיבוצי, הם היו אנשי המסירה. עובדיו הראשונים, כמו צבי שנר, ויצחק צוקרמן (אנטק), מרים נוביץ, טוביה בודז'יקובסקי, ועובדים נוספים שהצטרפו אליהם, פלה הרפז, שרה שנר, שורקה שטרנברג, ועוד.

 

"הם היו חדורים בתפיסת חשיבותה של העדות והחשיבות החד-פעמית של איסוף החומר, ולכן הם רצו כבר בשנת 1949 חזרה לאירופה כדי לאסוף מהדמעות של העם היהודי את העדויות. הם רצו לאירופה ואספו את היומנים, ואת הממצאים של ההשמדה. כל מה שניתן היה. לא רק שהם ניסו לאסוף כל פיסת מידע כי הבינו את הערך התיעודי, אלא שהם בעצמם מסרו את הסיפור, הם היו נושאי הזיכרון, והם יצרו את סביבת הזיכרון, ואותה העבירו לדורות הבאים, מתוך הבנה של הכוח של העדות האישית".

 

אנשי בית לוחמי הגטאות הבינו על פי הנתונים בשטח שעליהם להביא לשינוי. עם השנים ירדה גדולתו של המוזיאון ולאט לאט הוא נדחק מהתודעה הציבורית בארץ ובעולם. העצרות הגדולות באמפיתיאטרון, עצרות שהיו פעם מושכות אלפים והיוו כיכר הנאומים המרכזית של התנועה הקיבוצית, מביאות אליהן היום רק בני נוער שהגיעו באוטובוסים מוזמנים והתערוכות החלו להיראות מיושנות מדי בהשוואה לחידושים ולפני המוזיאונים ואתרי ההנצחה השונים בארץ ובעולם. בשנת 1995 נחנך מוזיאון יד לילד בסמוך למוזיאון הוותיק, שהיה בנוי בנורמות החדשות והדגיש עוד יותר את הפער בין הקיים לבין הצרכים האמיתיים של המבקר המודרני. קהל המבקרים הצביע ברגלים והמעיט לבוא למוזיאון הגדול. הצורך בשינוי היה ברור והכוונות בהתחלה היו

צנועות.

 

"ואז קרה משהו מעניין", מספר שמחה שטיין, מנהל בית לוחמי הגטאות. "לאחר שניסחנו את החזון שלנו התברר לנו מה אנחנו צריכים לבנות והפכנו את הבנייה לביטוי של הרעיון. הפכנו את המבנה הפנימי לבסיס המוזיאון. האדריכל הראשון, שמואל ביקלס, הותיר בתוכו חלל ריק, ארבע צלעות שמכסות חלל ובמשך שנים לא היה בחלל הזה דבר משמעותי. עכשיו הפכנו את החלל הפנימי לגוף העיקרי, וללבו של המוזיאון ואת כל התערוכות במבנה הישן הפכנו לתערוכות שהן תערוכות מסייעות".

 

מוזיאון בית לוחמי הגטאות תוכנן בשנות ה-50 על ידי האדריכל ביקלס, שתכנן גם את המשכן לאמנויות בעין חרוד, ונבנה בשתי פאוזות, אחת בשנות ה-50 והנוספת בשנות ה-60, לאחר שגויס עוד כסף.

 

ביקלס בנה בניין שניסה לשקף את אופי בית הכנסת במזרח אירופה, בנין מסוגר שאין בו חלונות ומשמש כמבצר כנגד הגויים המתנכלים לו. מבנה אטום, סגור הרמטי, אך גדולתו של ביקלס שהצליח לתת מראה אוורירי למבנה ובנוסף התיר כניסה גאונית של פתחי אור שמאפשרים לאור טבעי להשתתף בתאורה בנוסף לתאורה המלאכותית. אלא שהנורמות של שנות ה-50 וה-60 ביחס למבקר במוזיאון ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במוזיאון שואה, הן לא הנורמות שקיימות היום, מסביר יוסי לבנה (געתון), מנהל הכספים והמשק של המוזיאון ומי שאחראי לבנייה. "לכן היה ברור שלאחר 50 שנה צריך לעשות טיפול שורש. מחד, לא לקלקל את היופי ואת הרציונל של ביקלס ומאידך לתת תשובה לצרכים המתקדמים של המבקר המודרני".

 

האדריכלית שזכתה במכרז מבין שישה אדריכלים אחרים היא מאירה קובלסקי, שתהיה גם מעצבת הפנים של המוזיאון. היא בנתה בחלל הפנימי שלוש קומות המנצלות את האור המגיע מהגג. הבנייה החדשה כוללת כ-1,200 מ"ר, שלוש קומות, מתוכן 2.5 מיועדות לתערוכות חדשות וחצי קומה היא קומה טכנית למערכות מיזוג האוויר החדשות. מעל שלוש הקומות מרפסת המהווה תצפית לנוף המדהים של הגליל המערבי ומשמשת חלק מהחזון: בכניסה נמצא ה"יזכור" והארכיון הפתוח ובקומה העליונה נמצאת המציאות הישראלית, חיה ומשגשגת.

 

נגיעות שפותחות

 

המבקר שיכנס למוזיאון יפגוש את הארכיון בנוסח אינטר-אקטיבי ייחודי. הוא יוכל על-ידי נגיעות להפעיל ולפתוח את המגירות שבהן אוכסנו כל התיעוד, המסמכים האישיים, החפצים האישיים וחפצי האמנות שהמוזיאון ליקט משך השנים. התפיסה של האוצרת סלע-צור היא גישה שדורשת מהמבקר לפעול. היא ידידותית ואסתטית, אך אינה מקלה על המבקר. היא דורשת ממנו לבחור במה הוא יתבונן ומה הוא רוצה לזכור. סלע-צור מסבירה, שהיא הופכת את המבקר לאוצר זוטא, אוצר של התערוכה שהוא מרכיב. לשם כך נדרשה לשיתוף פעולה עם אמני עיצוב ושכלולים טכנולוגיים מתקדמים. רומי אחיטוב, אמן של מדיה חדשה, שיצר תערוכות בניו-יורק ובסיאול, עיצב יחד אתה את הארכיון הייחודי הזה והם מקווים שהוא ייפתח לקהל ביום השואה.

 

הקומה השנייה היא סיפורם של מייסדי לוחמי הגטאות מתקופת השואה, עלייתם לארץ והקמת הקיבוץ והמוזיאון לאורך כל השנים. זה יהיה מרכז המוזיאון. חלל עיון, מוצף אור טבעי המגיע מקומת התצפית, יגדיר מרחב גדול שאופיו כמקום התכנסות, המזמין עיון ושהייה, "ומהווה במהותו פרולוג למוזיאון כולו", מסבירה סלע-צור. "אמצעי תצוגה דינמיים יאפיינו את החלל ההקפי, הסובב לו, שהזרימה והתנועה בהם תוביל אל חללי התצוגה האחרים ההולכים אליו וממנו. הנרטיב של החלל המרכזי יכיל את סיפורם של מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, ואת סיפורו של המוזיאון, כמקום ייחודי של עבודת הזיכרון. חומרים דוקומנטריים, האוצרים בחובם את הזיכרון, השתלבו ליצירת סיפור שיש לו פרקים בעבר הרחוק (מלחמת העולם השנייה ולפניה), פרקים בעבר הקרוב יותר (שנות הקמת המדינה וקיבוץ לוחמי הגטאות), ושפרקים ממנו הולכים ונכתבים אף בהווה.

 

"מה שמייחד את המוזיאון הזה משאר המוזיאונים על השואה בעולם הוא בעצם הנרטיב, שיש לו משמעות אוניברסלית, בעיקר לאנשים צעירים. הנרטיב שלהם מפגיש אותנו עם עצמנו דרך המעשה שהוא משקף".

 

סלע-צור נשענת על עבודה מתמשכת שעשה צביקה דרור, חבר לוחמי הגטאות, שאסף וליקט משך השנים תיקים מפוארים ומפורטים על כל המייסדים. את המחקר הלקטני שלו יעבד דרור בורנשטיין לסיפורים אישיים שיוצגו בפני המבקרים על פני שולחן ענק.

 

המבנה החדש אמור להכיל בתוכו כשלוש תערוכות קבע ולידם יותר מעשר תערוכות מסייעות, חלקן קבועות וחלקן מתחלפות ויש כוונה גם לאפשר מקום לגלריה לאמנות עכשווית שתייצג את רוח המוזיאון.

 

"אתה מתחיל הכי נמוך, ועולה דרך הקומות של לקומת הגג שבה נשקפים כל החיים והעשייה שלאחרי השואה", מסביר לבנה. "זה סיפורו של הבית, משואה לתקומה". לבנה אומר כי הם מטפלים בעוד 700 מ"ר מהמוזיאון הישן כדי להופכו למוזיאון מודרני. המוזיאון בפניו החדשים יאפשר גישה לכל בעלי המוגבלויות, על ידי מעברים נוחים ומעליות מתוחכמות. ובימים אלה שוקדים גם על אלטרנטיבה שתאפר לעיוורים להיות חלק מהארכיון שהגישה אליו היא חזותית בלבד לעת עתה.

 

50% מהכספים לשלב הבנייה הראשון הגיעו למוזיאון מוועדת תביעות כספי הניצולים באירופה ו-50% הנותרים מגיוס של בית לוחמי הגטאות דרך אגודות הידידים בארה"ב ובצרפת ומגורמים פרטיים. גורם נדיב במיוחד יש למוזיאון בדמותה של משפחת שטראוס, שתרמה צד אחד מחזות הגינון של המוזיאון ואת תערוכת הקבע במוזיאון לילד.

 

תוכנית המוזיאון מתפרסת לעוד כעשר שנים. בכוונתם לחדש כעשר מהתערוכות ולהתאימן לשנות האלפיים, לבנות אודיטוריום חדש ומרכז מבקרים מרכזי לכל המוזיאון, לשפר את החניה ולהפריד את הכניסה ותשתית השבילים מהקיבוץ. תוך כמה שנים הם רוצים להשליש את מספר המבקרים ולהגיע לחצי מיליון מבקרים.





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים