אני לא מבטיח. אני מקיים

עזרא דלומי

 

נכתב ב-4.1.2001


אריק שרון

על לבנון ("ארבעה חודשים אחרי שנכנסנו הצעתי תוכנית לנסיגה"), על ימית ("כדי לא להרוס הצעתי למצרים חילופי שטחים באזור ניצנה"), על הקיבוצניקים ("בשער הראשי מפגינים נגדי, בשער האחורי מבקשים ממני עזרה"), על האדמות ("מי שנעץ בקרקע את אצבעותיו יש לו זכויות"), על יגאל אלון ("המצביא הכי מבריק שהיה לנו"), על אהוד ברק ("אין לו הניסיון והבשלות שלי"). אריק שרון, המפא"יניק האחרון, ראיון

 

בין מערכת בחירות אחת לשנייה, מדברים על אריק שרון (לפחות חלק מראשי התנועות וגם חברים בקיבוצים) באהדה רבה. לפני שלושה שבועות, בפגישה שנועדה לקרב הקמת ממשלת אחדות, הרעיף עליו נתן טל שבחים. בינתיים אין ממשלת אחדות וברק הכריז על בחירות, ובבחירות, כמו בבחירות, האג'נדה היא מדינית - תהליך השלום וספיחיו - וצריך להחליף דיסקט, לשנות טון ולהסביר למה לא שרון. במועצת התנועה, בשבוע שעבר, אכן החלו הצלילים להשתנות. כשהצלילים מתחלפים ב-180 מעלות בתוך שבוע, זה נשמע קצת קופצני, אבל בפוליטיקה - אלה כללי המשחק. היום כולם מזגזגים.

 

"עשו לי דמוניזציה"

 

באג'נדה המדינית שרון הוא לבנון. נראה שכל מאמץ שלו להציג עמדה אחרת, להגיד "זו הייתה מלחמה צודקת" ו"הכול כתוב בפרוטוקולים של הממשלה", ושהוא "אף פעם לא עשה לממשלת השמאל את חשבון ההרוגים במלחמת יום-כיפור" - נדון לכישלון. כדי להוכיח שלא ידע על הטבח המתוכנן בסברה ושתילה, הוא מציג מסמך של השופט כהן, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, המעיד שלא היו לשרון, בשיחותיו עם ראשי הפלנגות, ידיעה או רמז על האפשרות שינסו לנקום את מותו של באשיר ג'ומאייל.

 

ש: ולמרות זאת ועדת כהן הביאה להדחתך מתפקידך כשר הביטחון.

אריק שרון: "ההדחה היא על זה שלא הערכתי שיכול להיות טבח במחנות הפליטים. לא טענו שלא נקטתי את הצעדים הדרושים כשזה נודע לי. ההדחה הייתה סנקציה כלפיי. אף אחד, לא במודיעין ולא בשב"כ, לא העריך אחרת. אף אחד. לא נאמר בשום מקום שלדורות לא אוכל לשמש כשר ביטחון. בעיניי, ההחלטה הזאת היא אחד ממעשי העוול הגדולים ביותר. יהודים הם אנשים גדולים, אבל הם גם יודעים לשנוא. אני אדם שראה את כל אימי המלחמה והשכול. אני מבין את חשיבות השלום לפחות כמו רבים שלא חוו את חוויות המלחמה. מהפציעות שלי במלחמות אני נושא 58% נכות. עם המצב הזה המשכתי להשתתף במלחמות. לא עשיתי מזה סיפור. אתה הראשון ששומע זאת מפי".

 

שרון מוסיף כי כבר ב-10.10.82 הוא הציע לסגת מלבנון. לא להישאר כלל באזור השיעי, ולהחזיק נקודות אסטרטגיות באזור הנוצרי. "ההצעה הועברה לאמריקאים ולנשיא אמין ג'ומאייל, אבל כעבור זמן קצר כבר לא הייתי בתפקיד. ברגע קריטי באמצע הניתוח, הוצא המנתח מחדר הניתוחים. אי-אפשר להמשיך לייחס לי כל מה שקרה בלבנון מאז שעזבתי את התפקיד".

 

הדמוניזציה עליה מתלונן שרון, אינה קשורה רק ללבנון. היא קשורה גם לאופן שבו הרס את חבל ימית. "במסגרת המו"מ עם מצרים עשיתי ניסיונות גדולים להשאיר את חבל ימית כאזור חיץ", הוא אומר. "הצעתי חילופי שטחים באזור ניצנה. המצרים לא הסכימו בשום אופן. היה לי קשר הדוק עם סאדאת. הוא היה איש חזון. כשהגיע ארצה, הוא אמר לי שהוא רצה לתפוס אותי, לאחר שחצינו את התעלה לאפריקה. אמרתי לו: עכשיו אתה יכול לתפוס אותי כידיד. במו"מ הוא אמר שאי-אפשר להעביר בעולם הערבי ויתור על אדמה ערבית. התקנאתי בו על האמירה הזאת".

 

ש: משתמע מכך שגם את כל הגולן צריך יהיה להחזיר.

"אני לא רואה אפשרות לרדת מהגולן. הגולן צריך להישאר בידינו".

 

ש: כולו?

"חייב להישאר בידינו".

 

ש: הכול?

"חייב להישאר בידינו. נקודה".

 

פרט לחבל ימית, אומר שרון, החזרנו למצרים את כל המתקנים בסיני בשלמותם. "אפילו שיפצנו את מה שהיה צריך לשפץ", הוא מוסיף, "אבל בימית הסיפור היה אחר. למצרים הייתה תוכנית ליישב באזור מאה-אלף תושבים, כשהבסיס הוא התשתיות שהשארנו. בפברואר 1982 התקיימה ישיבת קבינט, בה הערכנו שהתיישבות כזו תסכן את המשך התפתחות השלום, בגלל ניסיונות לעבור לצד שלנו או לרצועת עזה לצורך חיפוש עבודה.

 

היה חשש ממתיחות ותקריות. התקופה הייתה מאוד רגישה. ראינו בזה סכנה. הוחלט בממשלה שבניגוד לשאר האזורים, כאן לוקחים את מה שאפשר לפרק ואת כל השאר הורסים.

 

שנים רבות אמרו לי שהרסתי את ימית, עד שהבאתי את פרוטוקול הממשלה לאחת מתוכניות מוקד בטלוויזיה. אף אחד מחבריי לממשלה לא יצא להגנתי בעניין הזה. חברים יש רק באגד, לא בפוליטיקה", נדרש שרון לקלישאה שטבע, הרבה לפניו, משה דיין.

 

"גם תיק החקלאות"

 

ש: למה חבר קיבוץ צריך להצביע בשבילך?

"כי יחסי להתיישבות לא הושפע ואיננו מושפע מעמדה פוליטית. אני בעצמי בא מההתיישבות וחי במרחב של קיבוצים. כל מה שקרה כאן לפני ואחרי הקמת המדינה, לא היה קורה ללא ההתיישבות: מקביעת הגבולות והקמת כוח המגן, מהיות ההתיישבות דגל וסמל ומושא לקנאה ולהערצה, ועד לעמידתם בגבורה של נגבה, נירים הישנה, כפר-דרום, יד-מרדכי, טירת-צבי, כפר-סאלד, חניתה ועוד. אלה סיפורי גבורה מיוחדים".

 

ש: אז איפה השתבשו הדברים ביחסה של המדינה אלינו?

"הם השתבשו משתי סיבות: הנהגת המדינה התרחקה מעניין ההתיישבות. מידת העניין בעבודת האדמה ובסמליות שבכך פחתה, גם בממשלות העבודה וגם בממשלות האחדות. אם אומר שבממשלות האחדות בהן ישבתי, רק שניים או שלושה שרים ייחסו חשיבות להתיישבות, זה לא יהיה מוגזם. וכשאין עניין בהתיישבות, זה מביא להפחתת מספר אנשי ההתיישבות הנמצאים בתפקידי מפתח ובעמדות השפעה במדינה. חלק בזה יש גם לכם. גם אתם פחות מעריכים את עצמכם מכפי שהערכתם בעבר, ואני אומר את זה לאנשי משקים שעמם אני נפגש".

 

שרון מציין כי לפני שנכנס לחיים הפוליטיים הוא זכה להרבה חום ואהבה בהתיישבות, ומשבח את ההתגייסות של קיבוצי הסביבה לעזרת משפחתו כשהקימה את חוות השקמים ב-1973, עת התגייס כאיש מילואים למלחמת יום-הכיפורים. "באו מכל יישובי הסביבה לעזור לנו", הוא נזכר, "אנשי רוחמה טיפלו בפרדס, סעד טיפלו בצאן, דורות בכותנה. מאוחר יותר, כאיש אופוזיציה, הייתי הראשון שהגיע לברור-חיל כשהיה צריך לטפל בנזקי סופה. יש לי יחסים מצוינים עם ראש המועצה, שי חרמש, ועם משפחתו. כשהייתי בממשלה עבדנו בשיתוף פעולה הדוק. גם במשבר בית-אורן הייתי בין הראשונים שבאו לעזור".

 

היחסים הללו השתבשו, לדבריו, בזמן מלחמת לבנון, כשהשכנים מהקיבוצים הצטרפו למניפי השלטים מול החווה. "גם הרבה שנים אחרי שמלחמת לבנון נגמרה, ערב הבחירות הקודמות היה כתוב על שלט אחד 'ברק', ועל השני 'אריק יהרוג את ילדינו'. מול השער הראשי עמדו המפגינים מהקיבוצים, ודרך השער האחורי היו נכנסים הקיבוצניקים שבאו לבקש עזרה".

 

ש: מה עושים כדי לשפר את מצבה של ההתיישבות?

"אם אבחר לראש ממשלה, ואני מאמין שזה עשוי לקרות, הייתי רוצה להחזיק גם בתיק החקלאות, כי אם לא ננקוט צעדים שיחזקו את ההתיישבות, נאבד גם את המעט שישנו. באוצר ובמשרד המשפטים יש שלושים אנשים צעירים ומוכשרים שהייתי מוכן להיות מוקף בהם, אבל כל אחד מהם רואה רק את הזווית הצרה שלו. הם יודעים לחשב עלות ריאלית של מים, אבל לא מבינים שאם לא יהיו מים במחיר שמאפשר לקיים חקלאות, הנגב לא יהיה בידינו. הם לא מבינים את זה בכלל! שרים שאינם מעורבים מספיק בענייני משרדיהם, גורמים לכך שהחבר'ה האלה מנהלים את המדינה, כל אחד מהזווית הצרה שלו. כבר בנינו מאגרי קצה בנגב, אבל הפסדנו את מי החורף שעבר, כי הם לא היו מוכנים לאשר אמצעים להולכת המים אל מערכות ההשקיה. אחזקת גבולות המדינה והנוכחות בהם, זו משימה לאומית ממדרגה ראשונה. שמירת רזרבות הקרקע האחרונות בידינו, זה אינטרס לאומי. הרי כל דבר אפשר לייבא: פטם, ירקות, ביצים, במחירים הרבה יותר זולים. אין לזה סוף. בלי חקלאות, מי יחזיק את יישובי גבול הלבנון? מי יחזיק את גבול הרצועה? מי ישב שם? אני רואה את המצוקה שהאנשים הוותיקים בקיבוצים נמצאים בה כדבר חמור ביותר. אנשים אחרי עשרות שנות עבודה נשארים ללא פת-לחם וללא פנסיה. חייבים לפתור את זה. שמירת ההתיישבות היא אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה, ואני לא אומר את זה משום שאנחנו ערב בחירות. אני אומר את זה כל הזמן".

 

ש: "הזהרתי את התנועות"

על דו"ח מילגרום מסתער שרון בשצף-קצף. "הסתייגות מוחלטת" ו"התנערות" הן המילים שבחר כדי לבטא את יחסו. בכוונתו, הוא אומר, להחזיר את המלצות ועדת רונן, הנוחות בהרבה - למרות שגם מהן הסתייגו התנועות - ולקדם את יוזמתו של אלי גולדשמידט ("יש לנו יחסים מיוחדים") לעיגון זכויות החקלאים בקרקע. "זה מה שאני מתכוון לעשות", מדגיש שרון.

 

ש: אפשר לרשום זאת כהבטחה?

"אני לא מבטיח, אני מקיים. זה מה שאני אעשה. מי שישב על הקרקע במשך עשרות שנים, עיבד אותה בעשר אצבעותיו, הגן עליה ושילם דמי חכירה, האדמה הזו שייכת לו. יש בזה גם עניין רגשי. כשפורסם דו"ח רונן הזהרתי את התנועות, שמבחינה ציבורית לא יהיה אפשר להרחיק מעבר לזה, אבל לא שמעו לעצתי. עם הגשת הדו"ח אמרתי בממשלה שצריך לנקוט צעדים מקבילים לגבי תושבי השכונות וערי הפיתוח. זה היה עוד לפני שקמה הקשת-המזרחית. ההצעות שלי בנושא הדיור הציבורי היו מרחיקות לכת בהרבה מההצעות של רן כהן. בשנתיים מכרנו לתושבים 13 אלף דירות במחצית ממחירן. אמרתי אז שאי-אפשר לטפל בעיגון זכויות החקלאים מבלי לטפל בזכויות השכבות החלשות בעיר".

 

ש: טוענים שההצעות הללו בנושא הקרקעות יביאו להתעשרות מוגזמת במרכז הארץ.

"כמה גליל-ים ושפיים יש? יכול להיות שבכמה יישובים צריך יהיה לנהוג אחרת. כנער, השתתפתי בעלייה של יקום על הקרקע. זה היה מבצע צבאי לכל דבר, של ההגנה. אז זה היה יישוב-ספר. היום זה ליד הרצליה. אנשים היום לא מבינים את המלחמה שהייתה על היישובים".

 

שרון מציין שראשיתה של המחלוקת בנושא זכויות החקלאים הייתה בהיותו שר הבינוי, כשצריך היה לקחת אדמות מהקיבוצים להרחבת בית-שאן. במקום ליטול את האדמות באפס מחיר, הוא הציע לאפשר לקיבוצים לבנות את הבתים ולמכור או להשכיר אותם. "מכאן כל העניין התחיל", הוא מסביר, "מתחושה שמי שישב על הקרקע ונעץ בה את אצבעותיו, יש לו זכויות. אצלי גם החלה היוזמה להקמת שכונות בנים. הבנתי שהקיבוץ משתנה ואי-אפשר לדעת מה יקרה, אבל קיומו הוא עניין מכריע בחשיבותו. חשבתי שטוב יהיה אם נאפשר לבנים לחזור אל נוף ילדותם, גם אם אינם רוצים להיות חברים ביישוב. זה דבר שמקל על הקיבוץ בהחזקת תקורה, בריכה, גן-ילדים. אנשים חוזרים למקום שבו נולדו. יש מגמה כזו עכשיו. במושבים הספקנו הרבה יותר. בקיבוצים, לצערי, זה מתקדם לאט".

 

ש: בהרחבת המושבים בהרי ירושלים היו הפשרות קרקע ללא שליטה.

"כאשר עושים מהלכים גדולים, קשה לשלוט על כל פרט. היו פשלות והתעשרויות לא מוצדקות בדרך, אבל באופן בסיסי זהו רעיון יוצא מהכלל. כשאהיה בתפקיד, אפעל להתרת כל העיכובים בהחלטות המינהל".

 

ש: אתה מתכוון ל-737?

"אני לא זוכר כרגע את מספרי ההחלטות".

 

"חסרים לי מרפקים"

 

מן הבחינה המדינית-ביטחונית, אריק שרון הוא חסיד תפיסתו של יגאל אלון, עליו הוא מדבר כמעט בערגה. את תוכנית אלון הוא מגדיר כ"דבר שאי-אפשר בלעדיו". התוכנית הזאת, הוא מסביר, היא אבן בסיס ליכולתנו לחיות בביטחון. "אלון היה הראשון שיצא אחרי מלחמת ששת-הימים עם תוכנית מדינית שיוצרת חיץ בין היישות הפלסטינית, שהיום זו מדינה בהתהוות, לבין מדינות ערב שממזרח. בלי חיץ כזה, בית המלוכה ההאשמי לא יוכל להתקיים, בגלל המצב הדמוגראפי שם. תקום מדינה פלסטינית שגבולה המזרחי הוא עיראק והמערבי - פרברי תל-אביב". לדבריו, עדיין יש לתוכנית הזאת סיכוי, הגם שבהצעותיו כבר ויתר ברק ("מר ברק") על בקעת הירדן. "הרי אפשר להגיד שוויתרו גם על חולות חלוצה, אבל בכל מקום שעוד לא נמסר אפשר להחזיר את הגלגל לאחור", אומר שרון. "בכל הסדר אעמוד על כך שבקעת הירדן תישאר בידינו. מה שצריך עכשיו זה להביא עוד מיליון יהודים וליישב אותם בארץ. כידוע, הייתה לי יד בקליטת הרבה עולים בישראל".

 

ש: אתה מדבר גבוהה על תוכנית אלון, אבל הוא לא רצה להתיישב בלב אוכלוסייה ערבית.

"ההתיישבות בעפרה וקדום התחילה בימי ממשלת רבין הראשונה. גם אריאל, ויישובים נוספים, היו בתוכנית של ממשלות העבודה".

 

ש: אתה מילאת את לב יהודה ושומרון ביישובים.

"אנחנו הקמנו את היישובים לאורך ארבעת הצירים העיקריים שצריכים לקשר את שפלת החוף לבקעת הירדן. הרעיון לקבוע שלושה-ארבעה צירים כאלה, היה של גלילי. הקמת יישובים לאורך צירים - זה בדיוק מה שעשו אבותינו ואבות אבותינו. כך היה מאז ומעולם".

 

ש: בעידן הטילים, עדיין יש חשיבות לשאלה היכן עובר הגבול?

"הייתי רוצה לראות מדינה הטוענת, שבעידן הטילים היא איננה זקוקה לעומק אסטרטגי. בנאט"ו לא חושבים כך, בארה"ב לא חושבים כך. אצלנו עומק זה דבר מזערי. אם יגאל אלון דיבר בשעתו על הצורך בגבולות בני-הגנה, בימינו הצורך בכך רק גבר. יש לנו צבא קטן הבנוי על גיוס מילואים. במשך שנים בנינו על כך שתוך 24 שעות מתבצע הגיוס. היום זה יותר מסובך. תחת ירי טילים, כשהעורף נפגע, הגיוס יימשך הרבה יותר זמן, ולכן תוכנית אלון נעשתה חשובה עוד יותר. כל דיבור על כך שבעידן הטילים אין חשיבות למיקום הגבולות, זו הכפפה של עניינים אסטרטגיים מן המעלה הראשונה לתהליכים פוליטיים ומדיניים. תוכנית אלון היא לא רק חשובה. לדעתי, היא גם לקח ממלחמת השחרור, שבה הייתה תוכנית לשלוט באזור שבין טירת-צבי לים המלח. במלחמת השחרור יגאל היה המצביא הכי מבריק שהיה לנו. הטרגדיה שלו היא שלא היו לו מרפקים כדי להגיע רחוק".

 

ש: מרפקים כמו שלך?

"גם לי חסרים מרפקים. מייחסים לי יותר אמביציות ממה שיש לי".

 

"הקואליציה ברחה לברק"

 

קשה להסכים לטענת "חוסר המרפקים" של שרון, כפי שהוא מעיד על עצמו. בהשוואה לחצץ שאוכל ברק מול מתנגדיו, שרון השתלט על הליכוד כמעט בשלווה סטואית. תחילה יצאו סילבן שלום ולימור ליבנת מן המירוץ, מחשש להתמודד מול ביבי. אחר כך הסתלק ביבי, כי ש"ס לא נכנעה לדרישותיו. כמעט בלי להרגיש הפך שרון למועמד יחיד, ללא התמודדות. האיש, ששבוע קודם לכן הוספד מול דהרת נתניהו, כבש את הבכורה ללא קרב.

 

ש: זה היה תחמון מבריק שלך, או צירוף מקרים?

תשובות לשאלות כאלה מתובלות תמיד בצחוק ה"טוביה צפירי" של שרון. צחוק של שביעות רצון עצמית, שאחריו באה כאילו הצניעות. "שמע", הוא אומר, "אני לא עוסק בתחמונים. אפשר לומר שהצלחתי בגלל הניסיון הפוליטי שלי. ניסיון פוליטי יש לי".

 

ש: מצד אחד אתה מבקר מאוד את ברק, מצד שני אתה רוצה אותו כשר-ביטחון.

"כשר-הביטחון הוא יפעל לפי מדיניות הממשלה. התוכנית הביטחונית תיגזר מהתוכנית המדינית. כאיש צוות הוא יהיה בסדר. אני מכבד אותו באופן אישי. הוא חייל אמיץ, הוא אדם תרבותי. כשהייתי שר הביטחון העליתי אותו לדרגת אלוף.

 

הבעיה היא שאין לו ניסיון בהפעלת מערכות פוליטיות מורכבות. אני חושב שהעצות שהוא קיבל ממי שהיו סביבו לא היו טובות. הייתה מידה רבה של חובבנות בקבלת ההחלטות. לברק חסרים הניסיון והבשלות שלי. הוא לא מתייעץ. זה לא מספיק, להרים קואליציה רחבה. צריך לדעת לשמור עליה. אני הקמתי קואליציות אחדות וגם שמרתי עליהן. לשמור על קואליציה זה הרבה יותר קשה. הקואליציה ברחה לו בין האצבעות. אני חושב שברק היה צריך לנהל אחרת את המערכה מול הפלסטינים. כדי להתגבר על האויב צריך להוציא אותו משיווי משקלו. להעמיד אותו כל יום מול מצבים משתנים. לא לעשות שום דבר באופן שגרתי. אני יודע איך עושים זאת, ולא אפרט. לי קל יותר להגיע אתם לשלום, ולא משום שאני ותרן, אלא כי הם יודעים בדיוק היכן אני עומד".

 

זה אותו שרון?

 

עכשיו, אחרי שלטון הצעירים ברק ונתניהו, המדינה זקוקה לדמות האב * ושרון מנסה לספק אותה

 

לשכה צנועה יש לאריאל שרון במצודת זאב. כמעט סגפנית, ביחס ללשכות המקובלות היום. שולחן פשוט, פינת ישיבות קטנה, טלפון אחד והמון "שושואים" בכניסה. בחדר המזכירה תלויות תמונותיהם של בגין וז'בוטינסקי. בלשכתו של שרון אין תמונה של ראשי בית"ר. נראה שלא במקרה. התמונה היחידה התלויה על הקיר היא של הרצל. על הרצפה מונחת עדיין תמונה של אשתו לילי, שצייר מנשה קדישמן. גם בציור הזה יש, כמובן, כבשה. שרון מוציא תמונה של לילי מתוך ערימת תמונות שלה המונחות על שולחנו, משווה לציור של קדישמן ואומר שהוא דייק, דייק מאוד.

 

יש פער שקשה להסבירו בין האגרסיביות של שרון במרכז הליכוד (ההשתלטות על המיקרופונים, אירועי חדר מספר 28), המצור שהוטל על ביתו של ח"כ אליעזר מזרחי בזמן "התרגיל המסריח", התיאורים בספר "מלחמת שולל" - לבין הנינוחות שבה מתנהל הראיון, כמעט ללא הגבלת זמן. מה שמדגים את האפשרות שפוליטיקה היא גם סוג של תיאטרון. אפשר ללבוש בה אצטלה שונה מזו שבחיים האישיים. פוליטיקאים מיומנים משחקים את המשחק הזה היטב. עכשיו, אחרי שלטון הצעירים ברק ונתניהו, המדינה זקוקה לדמות האב, ושרון מנסה לספק אותה. ההתקפות שלו על ברק הן מינוריות להפתיע, ביחס לעומק הוויתורים עליהם מדבר ראש הממשלה.

 

אבל, גם כאן, ה"פוליטיקאיות" של שרון פורצת כל אימת שהוא מסרב לענות על שאלה מסוימת. לעתים הוא כאילו לא שומע אותה, לעתים הוא משיב מה שהוא רוצה. "בניגוד לפוליטיקאים אחרים, אני מתכוון למה שאני אומר ואומר את מה שאני מתכוון", הוא מנפק סיסמה שעוד תחזור הרבה במערכת הבחירות.

 

ש: זו עורמת ההיסטוריה, שקיבוצניק לשעבר ומושבניק לשעבר נאבקים על ראשות הממשלה, בזמן שמצב ההתיישבות על הפנים".

אריק שרון: "בניגוד לברק, אני נשארתי איש התיישבות".

 

נתמוך במי שיעזור לנו

 

נראה שהפעם, מסורת ההצבעה השבטית בתנועה הקיבוצית לא תישמר במלואה * דו"ח מהשטח

 

ההצבעה בתנועה הקיבוצית היא לרוב הצבעה שבטית. מוציאים קיטור, אבל בסוף חוזרים לתלם. הפעם, נראה שהמסורת הזו לא תישמר במלואה. ראשית כל, האדישות והמיאוס יביאו הרבה פתקים לבנים. שנית, האנשים מדברים היום לא רק במונחים של אם ואיזה שלום יהיה, אלא גם במונחים של הישרדות אישית. בתחום של עזרה להתיישבות ולחקלאות, לשרון יש רקורד מוכח.

 

אצל אורי הייטנר (אורטל) התמיכה בשרון היא מסיבות לאומיות. ברק, לדעתו, חצה את כל הקווים. היום הוא עסוק בהרשמת חברים, חלקם מהדרך-השלישית, חלקם מאוכזבי ברק, שיקראו פומבית לתמוך בשרון. יש לו רשימה, אבל היא עדיין לא לפרסום. ראש מועצה בדרום, שבעצמו יצביע ברק, אומר כי הוא חש שהתמיכה בברק לא תהיה הפעם אוטומטית וש"אריק עשוי להפתיע".

 

איתן דאובר (פלמחים), תומך בשרון. "כולם יצטרכו ללכת בדרך של שלום", הוא מסביר, "לא משנה מי יהיה ראש הממשלה. אני משער ששרון יביא הסכם יותר טוב והעבודה תתמוך בו. לא בטוח שההפך הוא הנכון. יש לי גם סיבה קיומית: שרון ישמור על הזכויות שלנו יותר טוב מכל מועמד אחר".

 

משה ברומר מנען, תומך בשרון: "ברק אכזב. אם כולם שואלים מה האלטרנטיבה לברק, אני שואל מה האלטרנטיבה לשרון. אינני תומך בשרון משום שאני נץ. הוא רצה ממשלת אחדות וברק עשה לו תרגילים. הוא מדבר עם הפלסטינים תוך כדי ירי. בנושא גיוס חרדים הוא אכזב. אריק הוא ידיד ההתיישבות. גם מסירת שטחים בחלוצה לא נראית לי".

 

יגאל צחור, מהוועדה הפוליטית בתק"ם, מסביר שיש תחושה קשה אצל האנשים בשאלת ההתיישבות. "מבחינה זאת, נקודת ההתחלה שלנו בעייתית. השאלה היא אם אנחנו סקטור הדואג לעצמו, או תנועה החושבת על השלום הרצוי לנו ועל אופי המשטר בארץ. אני בטוח שככל שהבחירות יתקרבו, יותר ויותר אנשים יתמכו בברק ויפעלו למען בחירתו".

 

ש: אולי הרצון של חברים לתמוך בשרון הוא גם תוצאת המסר של מזכירות התנועה, "נתמוך במי שיעזור לנו"?

יגאל צחור: "זה לא המסר שלי. הבחירות הן לא רק על הזכויות בקרקע, אפילו שהנושא חשוב".

 

מה נשתנה? - ראיון שהקפיץ את הפיוז  

שירלי זינגר

 

אורה ערמוני, עורכת "הקיבוץ" בזמן הראיון עם שרון, מספרת על התגובות הסוערות במוסדות התנועה הקיבוצית שליוו את פרסום הכתבה: "צריך להבין, שבימים ההם שרון היה ממש סדין אדום עבור התנועה, מוקצה מחמת מיאוס. מה גם שקברניטי התנועה הבטיחו לאהוד ברק את תמיכתם ואת 'גיוס' העיתון הקיבוצי למערכת הבחירות. עוד לפני הפרסום החלו הרוחות לסעור וכעסו ונזפו בנו, אבל אחרי שראו ששרון גם מופיע על השער, בכלל נשרף להם הפיוז. נקראנו לדיון במזכירות התנועה. שם צרחו עלינו, איימו שיפטרו ויזרקו אותנו, דרשו שנשעה עצמנו עד לאחר הבחירות. הסיפור נמשך כשהוזמנו לתוכנית 'תיק-תקשורת', שם התקיים עימות על חופש העיתונות הקיבוצית עם דובר התנועה".

 

ש: איך הגיבו חברי הקיבוצים?

אורה ערמוני: "פרסום הראיון עם שרון לא הפריע להם כמו לממסד התנועתי. דווקא זכינו לאהדה בעקבות ניסיונות הצנזור והדרישה שנשעה את פעילות העיתון".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים