קולטורה: להקת המחול הקיבוצית במופע "וכשהגיעה לשמש"

אורית פראג, עמיר יפת, מאיה בז'רנו


וכשהגיעה לשמש

 

"עוד ארוכה הדרך עד שיגיעו הלהקות כאן לרמת הכשרון האומנותי כדוגמת אלה שהוצגו על-ידי להקת המחול הקיבוצית", כתב ריימונד סטולץ, מבקר המחול של עיתון ה"טיימס" במוסקבה (עיתון יומי רוסי הנכתב באנגלית). סטולץ גמר את ההלל גם על הלהקה ובכלל זה על רמי באר מנהלה האמנותי, לאחר הופעתה בפסטיבל גרנד-בלט במוסקבה עם יצירתה האחרונה "וכשהגיעה לשמש". אגדה קטנטנה של האחים גרים, שעובדה על-ידי המחזאי הגרמני גיאורג ביכנר ושולבה במחזהו "וויטצק", היוותה את ההשראה ליצירה קסומה הזורמת בעוצמה פנטסטית במשך 70 דקות ומציגה מכלול ויזואלי הדומה לפסל רב-ממדי ורב-חושי. מדור קולטורה מוקדש הפעם כולו ליצירה המחול הייחודית הזאת.

 

עולם שהוא קצה חוט למישהו אחר

 

רמי באר רואה ביצירה האמנותית העכשווית הצעה למחשבה ולדמיון של הצופה. המחול הוא לא שפה של אינפורמציה ולא של עובדות ומספרים הוא אומר כנגד מי שישאל אותו מה המסר של היצירה. אין מסר. קחו את זה לאן שאתם רוצים

 

המבקר הרוסי ריימונד סטולץ יצא מגדרו. "רוסיה אינה סובלת ממחסור ברקדנים מוכשרים ורבגוניים או מקהל המוכן לקבל מחול שאינו מסורתי. נראה שמה שחסר הם כוריאוגראפים בעלי דמיון וכשרון ברמה של רמי באר", כתב בביקורת הנלהבת שלו ליצירת המחול של "הקיבוצית".

 

באר, בואו נזכיר, הוא חבר געתון, תלמידה של יהודית ארנון האגדית, מייסדת להקת המחול הקיבוצית, עוד מימי הגן. לאחר הצבא חזר ללהקה ומאז שנות ה-80 הוא רקדן וכוריאוגרף, כאשר משנת 1996 החליף את ארנון ונעשה המנהל האמנותי.

 

את הטקסט של וויטצ'ק פגש באר לפני 15 שנה, הוא משך אותו בתמציתיות שבו "בחדות כתער שבו ובאמת שלו", כפי שבאר אומר ובמשך כל הזמן הזה חיכה להזדמנות לעשות בו שימוש.

 

הגירויים ליצירה, הוא מסביר, באים ממקומות שונים. "התנועה והריקוד הנם הלב של היצירה והמרכז שלה, אך כיוצר טוטאלי אני רואה מידת חשיבות שווה גם במוזיקה ובעיצוב החלל באביזרים בתאורה. ובמקרה הזה, יש אפוא חשיבות מרובה גם לטקסט המלווה. הכל יחד אמור ליצור אחדות אחת, ועולם המתעצב על הבמה. המחול הוא לא שפה של אינפורמציה ולא של עובדות ולא של מספרים, זאת שפה שמתקשרת בצורה הרבה יותר מופשטת. אני מוביל את הצופה עד לנקודה מסוימת ומשם נותן לו קצה חוט, אותו ימשוך ויעשה בו כחפצו. הריקוד שלי הוא אופציה שכל אחד רשאי לקחת ולזרום אתה לאן שהוא רוצה על פי עולמו הפנימי. זה ריקוד שהוא הזמנה למעין מסע.

 

יש לי כמובן את הסיבות לבחירות האמנותיות שעשיתי, אבל אין לי כל כוונה לתחום את הצופה לכיוון אחד, כי כך אחטא לאפשרות הרבה יותר רחבה שאני רוצה להציע. אני בוחר שלא להיות חד-משמעי בהכרזות שלי.

 

"התנועות והעיצובים הוויזואליים נבנים על פי המוזיקה שאני בוחר. אני שומע הרבה מאוד מוזיקה, ואני בורר את הקטעים שמתאימים לפס קול, בעל זהות שתתאים לאותו עולם שאני רוצה ליצור על הבמה. המוזיקה היא מקור השראה מאוד דומיננטי. אני בא מרקע מוזיקלי, ומבית שהתרבות הייתה שרויה בו. אבי הוא ארכיטקט במקצועו וכנר חובב ואמי הייתה ספרנית בקיבוץ. תמיד הייתה לי נגישות לספרי אמנות וארכיטקטורה. מוזיקה הייתה חלק מהחינוך שהורי העניקו לילדים, יש לי שלוש אחיות וכולן ניגנו. כאשר אני שומע מוזיקה אני רואה תמונות ותנועה בעיני רוחי, ובתהליך משותף עם הרקדנים בסטודיו אנחנו מתרגמים את אותו חזון לממד בימתי של תנועה ושל ריקוד.

 

"בתהליכי היצירה אני מכוון את הרקדנים בתהליכי אימפרוביזציה מכוונת ומודרכת כך שיביאו את הצד היצירתי שלהם ואני בורר מתוך עשיתם את מה שנכון לי. "לכן החיפוש שלי אחר רקדנים הוא חיפוש שמצפה כי הצד האנושי יבוא לידי ביטוי בריקוד שלהם.

 

הבנות לא כולן גבוהות ורזות והבנים לא כולם טרזנים. להפך, הם שונים זה מזה, אחד נמוך אחת יותר מלאה. מעניין אותי מגוון, אפשר אולי להשוות זאת לאותה פלטה של צייר שיש עליה צבעים שונים. מלבד הטכניקה הם צריכים להיות מוזיקליים, לזוז באופן טבעי טוב ולכל אחד צריך להיות ערך מוסף של אש פנימית שנוגעת בי כשאני מסתכל בהם".

 

הירח גזע עץ רקוב

מתוך: וויצ'ק, מאת גיאורג ביכנר

 

"היה הייתה ילדה ענייה, ולא היה לה אב ולא הייתה לה אימא, והכל מת ולא נשאר איש בעולם.

הכל מת, והיא הלכה ובכתה יומם ולילה.

ומאחר שלא נשאר איש בעולם רצתה ללכת לשמים, והירח האיר לה פנים, וכשהגיעה סוף סוף לירח, היה הירח גזע עץ רקוב, ואז הלכה לשמש.

וכשהגיעה לשמש, הייתה השמש חמנית נבולה.

וכשהגיעה לכוכבים, היו הכוכבים זבובי זהב קטנים שהיו תקועים כזבובים שתקע העיט בסבך.

וכשרצתה לחזור לאדמה, הייתה האדמה סיר הפוך.

והיא הייתה לבדה, לבדה. ואז ישבה ובכתה והיא יושבת עד היום הזה והיא לבדה, לבדה.

 

טיבו של המסע לעבר השמש

עמיר יפת

 

כשהמסך נפתח, ספוט יחיד מאיר רקדנית, העומדת עם הגב אלינו, כשלגופה מעין חצאית קשיחה. כעבור רגע, יוצא מקצה הבמה ומסגרת האור רקדן נוסף שמתחיל לרוץ במעגלים סביב הדמות, מחובר אליה עם נייר דבק שחור, והוא מהדק וסוגר את החצאית כמו קרן אור חשוכה, ואז נגמר נייר הדבק, והיא נשארת לבד. כמו שמש?

 

והיא זזה לאט. החצאית היא מחצלת. בקצוות היא קשיחה. התפירה בין אניצי הקש/גומא משאירה מקום לקרני התאורה להגדיל את אפשרויות המשחק. התנועה. הגוף המושלם רוקד מאחורי המחצלת, שהייתה חצאית, שהפכה להיות סוכך בינה לבינינו.

 

רמי באר נוהג כך ביצירותיו; הוא לוקח מיטת קפיצים והופך אותה למקפצה או כלוב (שומר מסך). מכסחת דשא היא כיסא נוח מעץ (פרואמן מגנום). כאן השימוש הוא במחצלות שתהיינה בהמשך המופע אכסדרת עמודים, מיטה לזוג אוהבים, מגלשיים או משוט, חלק מלוח שחמט שנפרש ברבועים מסונכרנים על הבמה הענקית. פעם המחצלת היא חלק מתפאורה, פעם היא פריט לבוש.

 

זה מעניין, זה מפתיע כל פעם מחדש, ונותן לדמיון להשתולל, למרות שהמסר המובהק של היוצר ניתן בתחילת המופע: אגדת ילדים מתוך "וויצק" של ביכנר בה מסופר על ילדה שרוצה להגיע לשמש, לירח ולכוכבים כשהעולם מת. את הטקסט מציגה בקול ליא קניג והוא יחזור בווריאציות שונות ועל רקעי מוזיקה שונים. הטקסט, במיוחד אם הוא לקוח מתוך וויצק, שכתב אותו כבר ב-1860, מכניס את היצירה כולה לתחושה של אבסורד - הפער הקיים בין הכמיהה ובין האי-יכולת להגיע למודוס ווינדי עם הסובב אותנו. נותרת הכמיהה לאכזבה. וביצירה מתקיים הפער בין השימוש במחצלת המגבילה את התנועה הקטנה, ובין התנועה ההרמונית של הלהקה כולה. ונוצר הרושם הנכון לעושר ויזואלי ומקצועי.

 

יחד עם זה, אין מנוס מלחוש שהצורך בשימוש במחצלת וברעיונות עיצוביים ממכלול סגנונות מחול מן המערב ומן המזרח הרחוק, גורע מהמסע הכללי. הפרטים יוצרים פאזל מדהים של פיסות שלא מצליחות להתחבר לגמרי לכדי אמירה ברורה.

 

על המופע שורה מנלכוליה. העולם הנשקף ממנו הוא מקום עצוב ומטורף בדיוק שלו. כל מגע, כל ג'סטה, כל תנועה במכונה ענקית ומתוזמנת היטב, כשהלהקה רוקדת בקצב וריטואל מדויקים להפליא, ובכל זאת האגדה על טיבו של המסע הזה לעבר השמש שהייתה לחמנייה נבולה, לכוכבים שהפכו לזבובים מתים, לעולם שהפך לסיר נפוח, היא אולי אמירה שיפהפיות הריקוד מהפכת אותה: בשלמות המתרחשת על הבמה נוצרת לנו חוויה מיוחדת וריקוד שהוא יצירה מלאה ונתונה לפרשנות, כי לכל אחד יש אגדה אחרת ומסע אחר לעבר השמש הפרטית שלו.

 

כתב יד של רקדן, או: כוריאוגרפיה של הנפש

מאיה בז'רנו, מתוך הקוורטט הראשון של ת.ס.אליוט

 

(קטע מתוך פואמה שלא פורסמה עדיין, פסוקי השיר חוברו בעקבות ליווי להקת בת-שבע בחזרות למופעים משנת 1996-1995)

 

לכתוב על מחול/ זה כמו להדביק טפטים על הים./

ארקוד על קיר של נייר את השיר שברגלי/ וארשום בגיר:

הריקוד האידיאלי הוא זה שאינו מסתיים / כמו זה של האבן./

אני משתדל ללמוד את האבן -

אי תנועה רוחשת חיים/ ברגעים נדירים של דממה והיעדר תנועה/

לאן ומאין,/ לא למעלה ולא למטה/

"בנקודה הדוממת שם לא יהיה ריקוד,/ ושם רק הריקוד יהיה"*

 

... המוזיקה זורמת פנימה לתוכי/ וכך אני נע ורוקד/ כאוות נפשי רוקד את מחשבותי/

נפייס את אלוהים/ במחול/ מחול נוסחת המים/ מחול נוסחת הרוח/

מחול נוסחת האדמה/ מחול של מוות ולידה/ מחול האהבה/





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים