סיפור על שמן (טוב) ושם

אמנון ורנר


יום של נטיעות זיתים וגיזום עם חקלאים פלשתינים. המתנחלים זה כבר סיפור אחר.

רשמים והפתעות מצידו השני של הקו הירוק

 

יום של הפתעות ציפה לי ביום שישי האחרון. לאחר שבט"ו בשבט נטענו עם הפלשתינים

עצי זית במקום אלו שנגדעו על-ידי מתנחלים עלומים, הגענו שוב לחורשות הזיתים של כפר סאלם

ממזרח לשכם. הפעם, פשוט כדי לשמור על הפלשתינים מנחת זרועם של המתנחלים-המתנכלים

שמנסים למנוע עבודות חקלאיות בשטחי הזית.

 

קבלת הפנים הייתה נלבבת. חקלאים חרושי פנים עם אור בעיניים רק חיכו לנו כדי להתחיל

בגיזום. את המבוגרים אני מבין, יודעים היטב שיש להפריד בין יהודים "טובים" ל"רעים", אך

השב"ב, אותם בני 15 ו-16 שצמחו לתוך משטמת הכיבוש? זאת הייתה עבורי הפתעה נעימה.

לחיצות יד חמות עם ידיים שביום אחר מחזיקות באבנים, מפגש עם עיניים האומרות - תודה, הם

ואנחנו רק מחפשים איזו שפה משותפת, הצעירים הרי לא עובדים בישראל ואינם יודעים עברית.

אני מניח שהדבר לא קל עבורם, יש להם מספיק סיבות כדי לצבוע את כולנו בשחור.

במזג אוויר נפלא (כנראה שלמרות הכל יש אלוהים), מתחילים בעבודות גיזום ועישוב וכבר מגיע

נציג המתנחלים. לא רמבו ולא ג'ון ווין. שדוף, עלוב ושחוף.

 

אך מזוין מכף רגל ועד ראש. מנסה לאיים על הערבים שיפסיקו לעבוד, מצפה שהם יתנגדו בכוח.

אלא שאורי פינקרפלד ממהר להתייצב בינו לערבים, שינסה רק לגעת בו. ואילו יואל מרשק ממהר

לרכב להזעיק את הצבא. האירוע תואם עם הצבא והיה צריך להקציב חוליה שתדאג לשלומנו.

גם המתנחל מזעיק את הצבא, כנראה צבא אחר שלא יודע שבשטח C מותר לנו וכמובן לפלשתינים

לנוע בחופשיות ולעבד אדמתם.

מגיעה חוליה מהצבא הזה. הערבים מפחדים ובצדק, רק חסרה להם תקרית קטנה ויותר לא יראו את

אדמתם.

 

איתנו הישראלים קשה יותר. אסור להם לפגוע בנו, רק למשטרה.

תוך דקות מגיעה המשטרה. מנסים להוריד אותנו מהשטח. אך כאן הפתעה נוספת. כמי שסבל לא

אחת מידם הנוקשה של שוטרי ישראל, דווקא כעת הם מתגלים כמביני עניין ומוכנים לחכות עד

שתגיע הוראה ברורה יותר מהשלטונות.

לא להאמין - בצבא הכי אלקטרוני במזרח התיכון, עוברות שעתיים עד שמגיעה ההוראה מלמעלה

למטה... "מותר להם לעבוד" ויותר מכך, הצבא ה"טוב" שולח חוליה מתוגברת לשמור עלינו ועל

הפלשתינים הממהרים לטפל בעצים שברובם נפגעו על-ידי המתנחלים. איני מהאנשים הבוכים על

עצים שנכרתו ביד זדונית, אך הגרון משתנק והרגשה קצת מוזרה מפעפעת.. בני דודינו

הפלשתינים פתאום יותר קרובים לך מ"אחינו" המתנחלים. יום השלום עוד יבוא ואני בטוח שאז,

הזית הכרות יהיה אחד מסמלי המאבק.

 

השעות חולפות מהר, יום שישי, צריך להגיע הביתה "לפני כניסת השבת". יואל ואורי נשארים,

להם יש קשרים הדוקים וארוכים עם התושבים, ואנו, כל היתר, ממהרים אל עבר המחסום. הפתעה

אחרונה. נוסעים על כביש שהוא אולי הכביש הגזעני היחידי בעולם, כביש שרק ליהודים מותר

לנוע עליו. איזה עוול לעם שהתיימר להיות "אור לגויים".





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים