יצירה: שיר, קונצרט, תערוכה, ספר חדש

מיצי, מלכיה, דוד עורי, קרני עם-עד, ארנון לפיד


כאשר לא אוכל

מיצי, מלכיה

 

- ירו בראשי כאשר לא אוכל לעמוד.

- עצרו!

 

- ירו בראשי כאשר לא אוכל לראות.

- עצרו.

 

- ירו בראשי כאשר לא אוכל לחשוב.

- עצרו...

 

- ירו בראשי כאשר לא אוכל לאהוב.

- ירו!

 

צליל חם

דוד עורי

 

רישר גליאנו, אמן האקורדיון, התארח בתזמורת הקאמרית הקיבוצית * דוח המבקר (המתמוגג)

 

הפעם העפלתי להרי אפרים, לאולם האזורי מגידו, על מנת לשמוע קונצרט לכלי לא כל כך רגיל: אקורדיון, או, למען הדיוק, בנדוניאון. רישר גליאנו, הסולן, התארח בתזמורת הקאמרית הקיבוצית בניצוחו של ירון גוטפריד, והקונצרט החל ביצירתו המפורסמת של רוול: אמא אווזה, שאומנם אין בה סולו אקורדיון אבל היא מלאה בקטעי סולו נהדרים מתוך התזמורת, שניגנה למהדרין. יצירתו של פיאצולה, המזוהה עם הטנגו ואשר היה נגן בנדוניאון בעצמו, היא בעצם מעין טנגו סימפוני, שנוגן בעגמומיות הראויה ללחן. כאן אולי המקום לציין את ההבדל בין אקורדיון לבין בנדוניאון: באחרון משני הצדדים יש כפתורים שלא כמו באקורדיון, הם מסודרים אחרת, וגם הצליל שלו יותר רך וחם. כעת באו כמה קטעי סולו בלי התזמורת, ובהם התגלה גליאנו כווירטואוז עילאי. חלק זה של הקונצרט הסתיים ביצירה של גליאנו עצמו, שהבליט את הוירטואוזיות שלו "קצת" על חשבון העומק הקומפוזיטורי.

 

החלק השני התחיל עם וריאציות לתזמורת של חינסטרה מארגנטינה, יצירה מודרנית שצלצלה מצוין, ואין לי אלא לאשר את דברי התוכנייה - הושפעה מהמלחינים ברטוק וסטרווינסקי. אופלה קונצ'רטו של גליאנו, ושניים שלושה קטעי הדרן וירטואוזיים - סיימו את הקונצרט המעניין הזה.

 

אמנות החנייה

קרני עם-עד

 

גלריית "הקיבוץ" מפתיעה שוב * והפעם: לופ אינסופי של מכונית חבוטה המנסה להידחק בין שתי מכוניות חונות * וגם: חבורת ילדים ונשים המשליכים אלה על אלה חול * "חניית ביניים", אל תפספסו

 

מאז נכנסו יניב שפירא (אוצר) ונועה סיוון (מנהלת תפעולית) לגלריית "הקיבוץ", קיבל המרתף ברחוב דב הוז אופי ייחודי ושונה במובהק מזה של הגלריות הסמוכות לו. לא עוד חלל קונבנציונאלי שלובש ופושט תערוכות מקובעות לקיר או מונחות על רצפה, גם לא הסתפקות בחדר האטום לרחשי החוץ והסביבה. הכניסה, שעוצבה מחדש, לכבוד תערוכת גיה צ'צ'יק, כמבוא למקלט או תחנת מטרו - מייחדת את המקום ומהווה הברקה בפני עצמה. ה"קבר" האמנותי של דב אורנר ותמר דוברובסקי בחצר הגלריה, שזוכה מדי פעם ל"טיפול" של המבקרים שם, מרחיב את גבולות הדיון האמנותי. ועכשיו - "חניית ביניים" (אוצר: יניב שפירא), מיצב וידאו של האמנית רותם בלוה - שהופך את הגלריה ל"מגרש משחקים" (הגדרה קולעת של שפירא), המתקיים כאן אבל חורג מעבר לגבולות המקום והזמן.

 

במרווח, הצר ממילא, שבין שני חללי הגלריה (הקטן והגדול), הציבה בלוה "אבן" ענקית, שספק חוסמת, ספק מאפשרת מעבר מהתרחשות להתרחשות. האם מדובר באבן קלע (נוסח דוד או ילדי האינתיפאדה), שחרגה מעבר למידותיה? האם באבן גבול, או מחסום צבאי? או שמא זו אבן שאין לה הופכין והיא תקועה בחלל בבחינת "לא לבלוע ולא להקיא"? במגרש המשחקים של בלוה אפשר שכל התשובות תהיינה נכונות.

 

"חניית ביניים" - שם הסרט שנתן את שמו לתערוכה כולה - מדגים בלופ אינסופי ניסיון עקר של מכונית חבוטה להידחק בין שתי מכוניות חונות, למרות שסביבתן פנויה לגמרי. המכונית, הנהוגה בידי אישה - ליאת שכטר, שהיתה שותפה לתסריט ולבימוי - חובטת שוב ושוב בפח המכוניות, אבל היא לא מרפה ומנסה שוב ושוב למצוא מקום בחיים. למרות ששוביניסטים חזיריים יצאו מהסצנה ההזויה הזו כשכל תאוותם בידם ("הנה עוד אישה שמתקשה לחנות ברוורס"), הרי שהדימוי החזק הזה חורג הרבה מעבר לייצוג הראשוני שלו ועוסק בהגדרת גבולות, בניסיון להתקבל ולקבל תמיכה שנדחה ושוב ושוב, או אולי רצון של גוף שלישי לתווך בין שני כוחות מנוגדים. יניב שפירא הגדיל את הדימוי לכדי אקט ארוטי מודחק. עד כדי כך. גם אם מפקיעים את הווידיאו מהגלריה אליה נועד, מדובר במוצר איכותי ומרתק, העשוי במיומנות טכנית רבה.

 

סרט נוסף, המוקרן בענק על קיר החלל הגדול של הגלריה, עובד גם הוא על הדואליות של הדימוי, אם כי באופן צפוי יותר ועל כן חלש בהרבה. מדובר בחבורת ילדים ושלוש נשים המשליכים אלה על אלה חול במגרש משחקים. גם כאן יש תנועה מהפנטת, דמוית מחול, של הילדים מחד והנשים מאידך. אבל בניגוד ל"ריקוד המכונית", כאן אתה מוצא את עצמך משתעמם במהרה, וממהר לחזור להתרחשות הקודמת. למרות החולשה היחסית של הסרט, עדיין מדובר בתערוכה שסך מרכיביה (המינימליסטים) יוצר גוף עבודות שלם ומעניין. והגלריה? המעניינת בעיר!

 

שערי הגן והלב

ארנון לפיד

 

בספרו החדש "שערי הגן פתוחים" מרשה לעצמו יענקל'ה גלפז (עין-גדי) להיחשף (קצת) וחורז אמירות אישיות * נקווה שבספרו הבא יפתח עוד יותר את שערי הלב

 

סוף סוף גם יענקל'ה גלפז מעיז. אני מכיר אותו כבר שנים, ושנים אני שומע או קורא את פזמוניו, וכל השנים מצטער שהבחור המוכשר והרגיש הזה, שמפליא ללהטט במילים ובחרוזים, לא מצליח (לא רוצה? לא מעיז?) לכתוב שירה - אלא רק, שוב ושוב, מקאמות ופזמונים "מגויסים", עתירי מליצות, שנועדו לקשט אירועים, להתרפק על זיכרונות, להפיח שמחה, לעורר גאווה ולעשות טוב על הלב.

 

כבודם של אלה במקומם מונח, כמובן, והם משוש לבם של כל רכז תרבות ועורך עלון, אבל היי - עד מתי? לא חראם על הכשרון? לא חבל על הלב, על הנפש, על האמת הפנימית, שאינם זוכים לביטוי אמנותי, כשהיכולת מוכחת והכלים זמינים?

 

אז הנה, עכשיו, זה קורה. בספרו החדש, "שערי הגן פתוחים" (הוצאת סער), יש עוד מאותו דבר שהיה גם בשני ספריו הקודמים ("שוליים של פרוטוקול", ו"חידת הדרכים הפקוחות") - נוסטלגיה מסוכרת ("כל הפרדסים והחולות המתפשטים/ אשר זכרה אותם נפשי לאהבה/ כל המגרשים והחורשות מלאו בתים/ מרוב בתים כבר לא רואים פה מושבה...") הגיגנות מתחכמת ("אין השמים יודעים את לב האדמה/ ואין האדמה יודעת את האלוהים/ ואין האלוהים יודע את טבע האדם/ אם טוב מנעוריו ואם רע/ ובעצם גם לא איכפת לו..."), סיכומי שנה ("עכשיו אפשר כבר לנשום לרווחה/ ולהסיר את השום מהסף/ שנת תשמ"ד נאספת לה כך, בברכה/ והפחד אתה נאסף...) ושבחי המקום ("תנו לי להיות כפריחת התמר/ חם ושוקק ומלוח ומר/ טעם עין-גדי / לעד לא בוגד הוא/ ולעולם לא נגמר") - אבל הפעם יש גם יותר. יש גם שירה. עדיין נמלצת, מתיפייפת, חגיגית ורצינית, ארכאית-משהו, ופה ושם כמו קורצת למלחין שיהפוך אותה לזמר (ובהחלט ראויה לכך), אבל גם נושאת אמירה אישית.

 

יענקל'ה הגיע לגיל (58) שאפשר להתחיל, למשל, לחשוף בזהירות את מה שהוסתר: "הייתי הולך בשבילים שלאורך הים/ בסמטאות שבאמצע העיר/ הייתי הולך לאן/ שלא תיארת לעצמך/ ובכל זאת - לא הלכתי ממך./ הייתי הולך כשיכור מכוכב לכוכב/ מחליף חליפה וגוף, מחליף פנים/ כמעט ושכחתי את שמי/ ושכחתי את שמך/ ובכל זאת - לא הלכתי ממך....".

 

לכמה מהשירים ארומה של שנסון צרפתי, "ז'אק פרוורית" כמעט: "תמיד פוסע לצדה/ אף פעם לא לבד/ והיא אולי היחידה/ אבל תמיד על יד./ מה שהתחיל עוד לא נגמר/ מה שהובטח - הובטח/ אבל אף פעם לא אמר - אני אוהב אותך...". וגם: "בעוד שנה יצוץ לבן בשערך/ בעוד חמש - ירבו פנייך בקמטים /ולא ירחק היום שיתרפט עור צווארך / וגם בטנך תהיה לערמת חיטים...", או: "...לא היה לי דבר להחזיר/ מלבד הסדינים הסתורים/ ומשקע הקפה ושרידי הלחות במגבת/ ומתחתיי סדינים/ והדחתי הכוס/ והשלכתי כמה פירורים/ והשארתי רק דף, המוכתם/ בזרמת מילותיי האוהבת".

יפה.

 

עכשיו, אחרי ששערי הגן נפתחו, אני מצפה לספר הבא של יענקל'ה - שבו ייפתחו עוד יותר שערי הלב.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים