קולטורה - יצירה נשית: אמנות פלסטית-אישה נהגת, ציטוט - מסע אל הנידה, שיר מתוך ספר שיריה של שרון אס, גילי זיוון, "דת ללא אשליה"

אורית פראג, טלי כהן גרבוז


בשנים האחרונות מתחזקת ביצירה הנשית הצהרת הכוונות הפוליטיות: אפיון נשי פנימי, החותר נגד גיאולוגיה גברית רב-שכבתית בטריליון שנות פטריארכאליות ומדגיש את הייחודיות של הקול הנשי-אנושי. בד בבד עם זה, טווח העיסוק של יצירות נשים מתרחב. הן אינן מחויבות עוד לדיכוטומיה "נשי" "גברי", הן מכתיבות את מרחב ההתייחסות שלהן.

 

גילי זיוון (סעד), אחת הדמויות המעניינות בתנועת הקיבוץ הדתי, כתבה ספר פילוסופיה אמיץ, "דת ללא אשליה", המעז להשמיע אמירות ליברליות מרחיקות לכת בנושאי דת ואדם במדינה רב-תרבותית והיא מגייסת לעניינה הוגים פוסט מודרניסטים. מתוך דיוניה נגזרים כיווני הדו-שיח במדינת ישראל שבה הסמכות הרבנית (הגברית) מכתיבה גישה המונעת במפגיע רב-קוליות. שרון אס, הוציאה בסדרת ריתמוס ספר שירים אוונגרדי, הזוי ויפהפה הפורץ את גבולות החומר, ורותם בלוה חונה בגלרית הקיבוץ חניית ביניים ומרסקת את ההומור השוביניסטי על נהיגת נשים. וגם: טקסט "בלתי נורמטיבי" של אליזבת גולדוין מהמדרשה באורנים מתוך "אם לא תדעי לך", נשים כותבות על זהות, נשיות ויהדות.

 

אמנות פלסטית - אישה נהגת

טלי כהן גרבוז

 

רותם בלוה, "חניית ביניים", גלריה הקיבוץ, תל-אביב

 

חניית ביניים הוא שם תערוכתה של רותם בלוה בגלריית הקיבוץ בתל-אביב. השם הזה משרה על העצם הגדול והלבן, דמוי האבן, הילת עב"מ שהגיח מאי שם ונחת בגלריה. הוא ניצב בחלל הכניסה, פסל גדול, רך ומאיים כאחד, בעיקר אניגמטי. הגוף, הגדול יחסית לחלל שבו הוא מוצב, הוא הפשטה של צורה דמוית סלע, שצבעה לבן בוהק. בגלל הסתירות שבין נפח החלל בתוכו היא ממוקמת לנפחה שלה, בין תצורת הכבדות ללבן הקל, היא מתקבלת כדבר המצוי שם מחוץ להקשרים של עולם מוכר.

 

האקט הזה של ביתוק היחסים המוכרים נמצא גם בשני קטעי הווידיאו שמוצגים בשני חללי הגלריה. בווידיאו, הנוכחות נטולת הזמן של אובייקט האבן מתגלגלת בזמן-סרט, משך פעולה אחת החוזרת על עצמה בעיקשות ומשתכפלת בלופ אינסופי.

 

הסרט הראשון, המוצג באותו חלל בו נמצא הפסל, נקרא 'חניה אחורית'. שתי מכוניות חונות במרחק מה מכיכר רחוב ובמרחק לא גדול אחת מהשנייה. מכונית שלישית מגיחה מאי שם, מקיפה את הכיכר מספר פעמים ואז מתעקשת לחנות ברוורס בין שתיהן. מנקודת ראותו של הצופה, ברור שהמקום לא יספיק לה ואכן היא נוסעת אחורנית שוב ושוב כשבכל ניסיון נשבר, מתקמט ונהרס משהו ממנה ומשהו משתי המכוניות האחרות. בסופו של דבר היא מתייצבת בין שתיהן והן מצולמות מאחור, שלוש מכוניות חבוטות צמודות זו לזו.

 

הפעולה החוזרת ומתעקשת מתקבלת כאקט שחציו אלים וחציו גרוטסקי. המכונית, על פי מספר צילומי תקריב של היד המפעילה את מוט ההילוכים, נהוגה בידי אישה (ליאת שכטר שהשתתפה בתסריט ובבימוי). יש בפעולה הכמו ילדותית הזאת, סוג של כפירה בעולם שסדרי העדיפויות והחשיבות שבו נבנו בידי גברים. הרס המכוניות נעשה בידי אישה נהגת, המשחזרת באירוניה את נקודת המבט השוביניסטית הנפוצה כלפי 'אישה נהגת'. מצד אחד זהו מעשה כפירה שאין עליו מחילה, מצד שני יש כאן ניסוח מופשט ותמציתי של סך כל פעילות הנהיגה האלימה שהורתה עולם גברי תחרותי.

 

יניב שפירא, אוצר הגלריה והתערוכה, אף מרחיק לכת ומציע אפשרות נוספת להבנת פעולת ההידחפות של המכונית בין השתיים האחרות, כאקט אירוטי מודחק.

 

סרט הווידיאו השני, המוקרן בחלל האחורי בגלריה, נקרא 'מלחמות חול'. הוא מציג קרב הטלת חול בין קבוצת נשים צעירות לקבוצת ילדים העומדות זו מול זו במגרש משחקים ומצולמות מהצד. גם כאן חוזר המבט הקל-כבד, הרציני-הומוריסטי, אלא שכאן הוא מנוסח אחרת. ניכר שלסרט הווידיאו הזה הוקדש מקום כבוד בעשייה של בלוה ואכן קולנועית הוא מצולם וערוך היטב. מצד שני, לא כמו אובייקט ה'אבן' ו'חניה אחורית',  ההתרחשות כאן נמצאת בטריטוריה סגורה, רחוקה מדי מהצופה, נזקקת לפרשנות אבל לא מספיק מסקרנת.

 

ציטוט - מסע אל הנידה

אליזבת גולדוין (גניגר)

 

"... כשהדם יוצא מגופי, מאבר מיני, אני נידה, טמאה. מי עוד טמא? המת טמא ומטמא, המצורע (וחולה האיידס?), הזב ואני, אישה, ודמי אשר יוצא מגופי.

זה לא רק שאסור לי להזדיין בימים האלה. בעצם, אני מגעילה כאשר אני מדממת, והדם שלי, מסתבר לי, מגעיל אותי. אני צריכה להחביא אותו ולהתרחק מן העולם.

בתמימותי האמנתי לדברים האלה, הפנמתי אותם. נגעלתי מגילויי נשיותי, פחדתי מצפונות גופי.

האם אני יכולה ללמוד להקשיב לגופי, ליהנות ממחזור החיים הנפלא המתרחש בו כל חודש, ליהנות מן הטפטוף הזה של דמי, ואפילו לשתף בהנאה הזאת את מי שקרוב אלי?

אבל הדם הוא רק המרכיב המובהק והבולט ביותר. ומה עם תשוקתי הרוחנית? ומה עם הרצון שלי לפתח את היכולות הרציונליות שלי? אהבתי לתורה, לספרים שלא ניתנה לי גישה אליהם, בניגוד לבני גילי הזכרים? רק טעימה, הרשו. והחשיבה הלוגית, שהיא כל כך חלק ממני ונחשבת באופן מובהק לתכונה גברית - אז איפה זה שם אותי בדיוק?.".. (עמ' 75)

 

מתוך: "אם לא תדעי לך", נשים כותבות על זהות, נשיות ויהדות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מחברת שדמות

 

שירה - שיר מתוך ספר שיריה של שרון אס, "נתיני השמש"

ריתמוס, סדרה לשירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד וקרן רבינוביץ לאמנויות

 

18 קורות חיים

 

לו רק לא היה נעוץ בלבי רסיס קרח!

לא הייתי מחפשת בספרים לחש נס לקשור שוב בין גוף ללחם.

 

לו לא הייתה בפי צחנת האצטון

לא היה בי הצימאון הזה ללוגם הפרוע של דם. דמי

 

לו לא הייתי יושבת בחדר, הדוקת זיכרונות כבתבת נוח

לא הייתי שומעת את נחרת הצחוק בפנימו חשכה;

 

לו לא הייתי פורצת החוצה – להכות חיים בגונג השמש

לא הייתי רואה – מבול הזוהר – קורס, בכפולות של אפלה -

 

פילוסופיה - הומניזם בסיסי

אורית פראג

 

גילי זיוון, "דת ללא אשליה", יהדות עכשיו, מכון הרטמן, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 384 עמ'

 

ספרה של גילי זיוון (סעד), מנהלת מרכז יעקב הרצוג, עוסק במשנותיהם של שלושה הוגי דעות פוסט מודרניסטים, לייבוביץ, גולדמן והרטמן, המציגים כל אחד בדרכו, תפיסת דתית בעולם שבו הטקסט והשפה קובעים את האמת היחסית של ההוויה. האומץ הנדרש לעסוק בפוסט מודרניזם בחברה דתית אינו דורש הסברים, מתוך ספרה של זיוון עולה קול שמשתמש בפוסט מודרניזם ליתר מתן תוקף להומניזם בסיסי: הכרה בקיומו של האחר.

 

האתגר, כותבת זיוון, הוא לכונן דת שאינה עומדת עוד על בסיס טענות עובדתיות על העולם והאל, ונשאלת שאלה יסודית יותר, שהיא היא שנמצאת בבסיס המחשבה האתיאיסטית, האם ניתן לאחוז באמונה ולהתייחס אליה כמשמעותית ביותר ובו בזמן להיות ערים לכך כי נסיבות אנושיות מאוד הביאו אותנו לאחוז בה. זיוון משרטטת את המתחים בין ניגודים תבונתיים ואחרים בעולם הדתי שהיא חלק ממנו.

 

היא אינה מסתפקת בדיון תיאורטי-פילוסופי. ספרה הוא ספר פילוסופי ואקטואלי כאחד והיא מתייחסת למגוון של עניינים על סדר היום כמו בעיות מגדר ובעיות חינוך ובעיקר בעיות קיומיות-לאומיות. במציאות שאין בה היסטוריה אחת שמנביעה את עצמה (המציאות הדתית-חרדית היא במידה מרובה מציאות א-היסטורית), שואלת זיוון מה משמעותו של קיום מדינת ישראל.

 

הרטמן למשל מתריע בפני הסכנה הגלומה בחזונם של מי ש"שוכחים את מקבלותיהם כבני אנוש ודוברים כאילו הם נציגיו ושופרו של האוניברסלי" (עמ' 141).

 

עיקרו של הספר הוא הפרובלמטיקה הנגזרת מאמונה דתית בעולם של אי-וודאות. זיוון מכירה בקיומם של "מספר סיפורים בו-זמנית שמסופרים על-ידי חברות שונות ועמים שונים". היא אומרת כי עלינו להכיר בסיפור הפלשתיני לצד הסיפור היהודי-ציוני. "יהיה עלינו להכיר בכך שאף סיפור אינו מוצב במעמד של מטא-נרטיב וכי כולנו מספרים את הסיפור 'האמיתי' של התרבות וההיסטוריה שלנו".

 

תכלית הספר מגיעה בפרקי הסיום שלו, בהם משוחחת זיוון באופן בהיר וצלול בהומניזם הבסיסי שלה ומתוודה בפשטות ובגילוי לב על החלטתה "לשחק שני משחקים שונים", מבלי לתת לאפשרות המשחק האחד להעכיר או להציב מבט אירוני על המשחק האחר.

 

חשיבות ספרה של זיוון בימים אלה, בהם הטרמינולוגיה היהודית-דתית מכתיבה תכנים גזעניים שהאוזן אינה סובלת, היא ללא שיעור, ואני מקווה שהוא ירגיז ויעורר אנשים רבים ככל האפשר.

 

"שאלת היחס לאחר אינה רק שאלה אקדמית", כותבת זיוון, (עמ' 283-4), "אלא גם שאלה אקוטית עבור כל אזרח במדינת ישראל הרב-תרבותית". והיא מצדדת ב"דיאלוג בו צומח היחיד ומפתח את זהותו מתוך היכרות עם האחר השונה תוך הטמעת אלמנטים חדשים ודחיית אחרים". זאת גישה שנמנעת מפטרוניות גם כלפי לאומים אחרים קל וחומר כלפי החילוניים. היא מביעה עמדה ביקורתית כלפי מי שמתייחסים אל החילונים במושג "תינוק שנשבה" ומבקשת להמיר את היחס לחילונים ביחס דיאלוגי ולהכיר בכך שהחילוניות אינה תופעה חולפת ויש להכיר בערכה הפנימי של האלטרנטיבה החילונית.





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים