אמונה בשני קולות

ארנון לפיד

 

מה יעשה, מול נחשול הפוסט-מודרניזם - אדם דתי, שהתחנך ומתנהל על- פי נוסחאות דתיות מטאפיזיות? * ד"ר גילי זיוון (סעד) מנתחת את הסתירה בספרה העשיר, המחכים והרלוונטי: "דת ללא אשליה"


לא רק את האמנות הפלסטית, הספרות, האדריכלות והחברה טלטל ואתגר השיח הפוסט-מודרניסטי, אלא גם, ועוד יותר, את ההגות הדתית. יש המאבחנים את ניצניו של הפוסט-מודרניזם כבר בשנות הארבעים, על חורבות מלחמת העולם השנייה. האכזבה המרה מתפיסת הקדמה, והתנפצות האמונה בעתיד טוב יותר ובגאולת האדם, שעמדו בבסיס המודרנה - הן שהביאו להכרה במגבלות של כל תיאוריה ופתרון חברתי, לביקורת נוקבת על אידיאולוגיות שכשלו, לספקנות כלפי כל אמת מוחלטת, ולפלורליזם, שהוא מסממניו המובהקים של השיח הפוסט-מודרני. השיח, או העמדה הפוסט-מודרניסטית, מבקשת לפרק כל מבנה אוניברסאלי כוללני וכל תיאוריה מודרנית המתבססת על הנחות מטאפיזיות, והיא עושה זאת תוך אירוניה עצמית ו"משחק שפה" (כהגדרת ויטגנשטיין).

 

ומה יעשה, מול נחשול הפוסט-מודרניזם - אדם דתי, שהתחנך ומתנהל על-פי נוסחאות דתיות מטאפיזיות, שהתרגל למצוא סדר, הסבר והיגיון ביקום, וזכה לשמוע ממוריו תשובות מוחלטות לכל שאלה ותהייה?

 

את הסתירה הקשה והמרתקת הזו, שבין התובנה והפרקטיקה של היהדות הדתית לבין הטענות הפוסט-מודרניסטיות - לקחה על עצמה לנסות וליישב ד"ר גילי זיוון (סעד), בספרה "דת ללא אשליה" (הוצאת מכון שלום הרטמן, הפקולטה למשפטים בבר-אילן והקיבוץ-המאוחד). בחלקו הראשון דנה זיוון, מנהלת "מרכז יעקב הרצוג" בעין-צורים, בצורת המחשבה הפוסט-מודרניסטית על מאפייניה השונים, ובחלקו השני היא בוחנת לאורה את ההגות הדתית של ארבעה "הרים": הרב סולובייצ'יק, פרופ' לייבוביץ', פרופ' גולדמן והרב-פרופסור דוד הרטמן. בהגותם מוצאת זיוון - אם לא ראייה פוסט-מודרניסטית בהגדרה - לפחות תפיסה דתית נטולת אשליות, הסולדת מכל ניסיון אנושי לנכס את המבט של אלוהים, והמכירה בכך שאמיתותינו אינן יותר מאשר נרטיב אפשרי ותשתית לתודעה דתית מסוג אחר.

 

הקורא ההדיוט (אני) ימצא עצמו מתקשה לפעמים לעקוב ולהבין על בורייה את הפרשנות שמציעה זיוון להגותם של הארבעה הנ"ל, אבל "השורה התחתונה" בהירה למדי. "חינוך דתי שנשען על נוסחאות דתיות מטאפיזיות עלול להיות הרה-אסון", כותבת ד"ר זיוון, מורה ומחנכת, "שכן הוא עלול להצמיח תלמידים שאינם מסוגלים להתמודד עם חוסר ודאות, ולפיכך מזדרזים 'להלביש' נוסחת הסבר אחרונה וניצחת לכל התרחשות (אישית או ציבורית), כמו גם לכל אירוע. אולם כאשר ההסבר דחוק, והרוע והסבל אינם מתיישבים עם נוסחה זו או אחרת, הם עומדים ללא כסותם, מנסים להטליא את המציאות העירומה והכואבת בטלאים של נוסחאות 'מטאפיזיות ספקולטיביות', כפי שכינה זאת סולובייצ'יק, המעוררות אי-נוחות. מה יעשו מתבגרים אלו? שתי דרכים לפניהם: ניתן לחיות במצב של הסתר וסתירה עצמית, או לעזוב בזעם את עולם האמונה שאכזב".

 

השאלות האלה, מתוודה זיוון בסוף ספרה, "חרטו סדקים בתובנות מקובעות בי משכבר הימים". האם, היא שואלת, אין צורך בסוג של תמימות כדי להעמיס על גבך את אורחות החיים הדתיים? כן, ועוד איך, אני קופץ. זיוון מורכבת יותר: "אני חיה את שני המבטים, דוברת בשתי השפות, אך לא כל הזמן באותה עוצמה... אינני מוחקת בשום פנים ואופן את המבט 'המפריע' (התובנות התרבותיות הפוסט-מודרניות) בעת שאני חיה בעולם של 'תורה ומצוות'. אני רק משהה אותו, מצמצמת אותו, שלא ישתק את קולי האחר".

 

ספר עשיר, מחכים ורלוונטי, שלו רק היו עימודו ועריכתו "מאווררים" ו"ידידותיים" יותר, היה שובה גם את לבם של קוראים תאבי דעת, ולא רק חוקרים ואנשי אקדמיה. מומלץ במיוחד למנהיגי יו"ש.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים