קולטורה: ציור, ספר, מוזיקה

טלי כהן גרבוז, אורית פראג, מאיר מינדל 


ציור: החומר השקוף-עכור

טלי כהן גרבוז

 

משה גרשוני, הגלריה באורנים, סטודנטיות אוצרות: ענת יקירביץ, אליאן סאלח, אנהאר פלאח, אחלם בסול. נעילה: 17.3

 

בגלריה של המכון לאמנות באורנים העונה הנוכחית היא 'עונת המייסטרים'. ה'מייסטרים החיים' כפי שמדגישה עידית לבבי גבאי, מרכזת לימודי היצירה ומנהלת הגלריה. הגלריה מתפקדת בשנים האחרונות כמעבדה לימודית, מקום שמתבונן מחדש באמנות ישראלית. השנה היא משמשת משכן לאמנים בני הדור שצמח בשנות ה-70, ביניהם אורי ליפשיץ, יגאל תומרקין, רפי לביא, מיכה אולמן ובימים אלה - משה גרשוני. כל אחד מהאמנים המציגים הוא דמות מפתח באמנות ישראל, שפועל בשדה המקומי שנים רבות. בניגוד לעמדה רווחת, על פיה מחקר אמיתי יכול להתקיים רק בפרספקטיבת זמן, המבט החוקר מופנה כאן אל אמנים שעדיין פעילים ומשפיעים. הם מוזמנים להציג בגלריה ולמפגש עם תלמידי המכון, המתועד ומלווה בתיעוד מצולם בווידאו. הסטודנטים הצעירים תורמים מבט אישי ותובנות מרתקות ומרעננות על עבודתם של האמנים הבכירים. הגלריה משמשת חלל לפרויקט אוצרות מתמשך בהנחייתו ותחת שרביטו של האמן דוד וקשטיין.

 

עשר עבודות גדולות של האמן משה גרשוני מקיפות את החלל. מי שמכיר את העבודה שלו משנות ה-70, יכול לזהות את עקבות החומר השקוף-עכור, שעבר גלגולים שונים במשך השנים והשאיר תמיד תחושה של מפגש חזק עם משהו אורגני. חומר חי. אז הוא השתמש בשומן אמיתי: חמאה, מרגרינה, שמן. בשנות ה-80 עבר ללאכה שקופה. כעת זהו ג'ל אקרילי מעובה שרוחש על גבי המצע ומשחזר את תנועת היד. העבודות בתערוכה שחורות. על מצע הבד מונח החומר האקרילי השקוף-תכלכל שעל גביו רוסס ספריי שחור. גרשוני לא מצייר במכחול, אלא מורח את החומר על המצע בעמידה על ארבע, על הרצפה. משהו בפעולה החושית-פיזית שלו מזכיר את 'ציור הפעולה', אבל כאן יש משהו אחר, מופנם ומבוקר. במקומות בהם נגעה היד בחומר הלח, נשארה טביעתה כמו פצע לבן. "כמו ברנטגן, העצם נחשפת בתוך השחור. הבשר נקרע והעצם מתגלה", משה גרשוני מדבר על העבודות בסרט המתעד את המפגש עם הסטודנטים. מול מצלמה אחת המכוונת אל פניו, הוא משיב לשאלות ונוגע בעניינים שונים הקשורים לעשייה האמנותית, מתאר את פעולת הציור שלו כתהליך תת הכרתי, שבסופו צומח דימוי בעל משמעות. "אחזתי בבד כדי להרים ולהזיז אותו והאצבעות שלי טבעו בתוך הג'ל... טביעות היד שלי משני צדי הבד השאירו סימני אחיזה, כמו צבתות... כמו מרכאות".

 

עידית לבבי גבאי מדרגת את תהליך עבודת הציור של משה גרשוני כמהלך שראשיתו 'התפלשות' בחומר - עד לרמת התבוננות והכרעה. את השלבים האלה היא מתארת בתבנית מטאפורית: במקום קשר עין-יד, אצלו יש קשר יד-גוף, וכשהוא מזדקף - הציור מזדקף יחד אתו. שלוש מהעבודות המוצגות בתערוכה הוצגו כבר קודם. כל האחרות מוצגות כאן בפעם הראשונה. כמו בהרבה עבודות של גרשוני, גם כאן החומר, שנמרח בתנועה רפלקסיבית לכאורה, הופך למשהו שחי ונושם על הקו שבין המופשט לפיגורטיבי. מתוך המקרי צומח משהו בעל משמעות. מעבר לכל יש שם משהו שאפשר לזהות בו את משה גרשוני: חומרי, כבד ועצוב.


יוסי שריד

ספר: סיפור נוגע ללב

אורית פראג

 

יוסי שריד, "פפיצ'ק - הוא לא ידע את שמו", הוצאת יד ושם וידיעות אחרונות, 60 עמ'

 

יוסי שריד מספר סיפור נוגע ללב על אחד מתאומי מנגלה. ילד שעבר את אושוויץ בגיל כה צעיר שלא זכר כלל את שמו שלו, שצעקה לו אמו, בעת הפרידה ממנו וזיכרון שמו חזר אליו רק שנים מאוחר יותר.

 

נושא השואה הוא מטבע הדברים נושא שנהוג לעסוק בו בזהירות מופלגת והפיכתו לחומר ספרותי יש בה מן המניפולציה. נרצה או לא נרצה, דיבור על איכות הספרות בכתיבה על השואה, יוצרת בנו איזו רתיעה.

 

לכן אומר בזהירות מופלגת, שסיפורו של פטר גרינפלד, ששם משפחתו היה גם קליינמן, וגם גרינברגר והוא הוא פפיצ'ק עליו כותב שריד, הוא סיפור נוגע ללב, אך האופן שבחר בו שריד ניכר בו מאמץ יתר, מאולץ לפעמים, ליצור רגשנות אצל הקורא.

 

אך דווקא ההקדמה, שבה שריד, כדרכו, מדבר בה קצת על עצמו, יש בה מן ההברקה. בתחילת הסיפור שריד מקדים ומספר סיפור קטן שמחבר אותו אישית לנושא השואה. החיבור נעשה דרך מרכיב הזהות הראשוני שלו, שם המשפחה שבחר בו אביו: שריד.

 

משפחת שריד אינה משפחה ישירה של ניצולים, הם ניצולים באופן שבו רבים מעולי מזרח אירופה שלפני 1939 היו ניצולים, דהיינו אנשי העליות הרביעית והחמישית שבעלייתם הציונית המוקדמת הפכו את עצמם לשרידים בבלי דעת. שרידים לכל משפחתם וחייהם ועולמם שיכחד כמה שנים לאחר מכן.

 

שנות הזיכרון הראשונות של יוסי הקטן היו מלוות ברוחות הרפאים של השמועות מ"שם". והוא היה כבן חמש כאשר קירב אותו אביו אליו וביקש להתייעץ אתו על דבר בעל חשיבות. אביו, שדיבר עמו בכובד ראש, הודיע לו שהם מתייעצים בעניין החלפת שמם משניידר לשריד, ערב יציאתו של האב לשליחות באירופה לעזרת האודים הניצולים. השם שריד, שאותיותיו נמצאות בשם שניידר, הפך לסמל ולעניין עצמו. הילד הקטן עמד נרעד מול כובד העניין שהטיל עליו אביו. ושריד הבוגר מבטא בצורה אירונית וטעונה את השיחה הזאת שנחרטה על בשרו מאז, והייתה אחת ממראי הדרך לחייו.

 

ממילא נוצרת השוואה בין הילד הארץ-ישראלי וסיפורו של פפיצ'ק, הילד הקטן מאושוויץ, שאת חייו הוא חב בחלקם לגמד צ'כי שהיה בבלוק התאומים יחד עמו וביקור אצלו על ערש דווי הוא חלק מהספר הקטן הזה.

 

הספר הזה הוא אפוא תיאור סיפורו של פפיצ'ק, פטר גרינפלד, אותו הכיר שריד במהלך מסעו הראשון לפולין, והוא גם המבט שנותן שריד אל סוגיית השואה וזיכרונה בחיינו היום.

 

מוזיקה : מחווה לקונגרס הציוני השני

מאיר מינדל

 

הפסנתרן אלברט ממרייב, פרפרזות של ליסט על קטעים מאופרות של וגנר, בחוג ההאזנה בנגבה

 

אלברט ממרייב, פסנתרן צעיר ומבריק שמנגן עתה באירופה, היה אורח חוג ההאזנה בנגבה בפרפרזות (קטעים, שהם תעתיק ואימפרוביזציה) של המלחין פרנץ ליסט על נושאים של ריכרד וגנר מתוך אופרות מפורסמות שלו. ההופעה היא חלק מסדרת רסיטלים המבוצעת על-ידי ממרייב בהצלחה בכל רחבי אירופה.

 

חוג ההאזנה בנגבה היה המקום השני בו הופיע ממרייב בארץ (המקום הראשון היה באקדמיה למוזיקה בתל-אביב), שהרי כידוע, מחרימים את המוזיקה של וגנר ומפסידים מוזיקה נדירה באיכותה. בידיעה הזו חבויים שני סיפורים.

 

הסיפור הראשון הוא סיפורו האישי של ממרייב, שהגיע לארץ בתור פסנתרן צעיר ומבטיח מדגסטן שבחבר העמים והתיישב בשדרות. כיוון שממרייב התגייס לצה"ל בגיל מבוגר יחסית, נמנע ממנו להימנות עם מעמד "מוסיקאי מצטיין" המאפשר לצעיר להתאמן ולהמשיך להתפתח בעת שירותו הצבאי. לפיכך ממרייב, הפסנתרן המחונן, שירת בפיקוד דרום ופעל בצה"ל כמחליף שמנים בחיל החימוש. למזלו סופר סיפורו בעיתונות הרוסית בהרחבה, וכשרונו בלט מדי מכדי שיבוזבז לחלוטין. עם תום הצבא ממרייב הפך לתלמידו של הפסנתרן, הפרופ' אריה ורדי. הוא הבין כי בעיירה שדרות יהיה לו קשה לקיים את משפחתו, ובחר לעבור לגרמניה, שם הוא מנגן וממשיך את לימודיו אצל פרופ' ורדי, שמלמד שבועיים בחודש בהנובר בגרמניה. היום, כאמור, שמעו כפסנתרן גאוני מתחיל להכות גלים באירופה.

 

הסיפור השני הוא על הקשר המיוחד שבין המלחינים ליסט ווגנר. קוזימה, בתו השנייה של ליסט, נישאה למנצח הדגול הנס פון בילוב. אך ברבות הימים נחשפה קוזימה לעיניו הפולשניות והחודרניות של ריכרד, ולא עמדה בפני קסם המבטים. למרות מצבה המשפחתי, היא הישירה מבטה חזרה וביקשה: "עשה לי ילד".

 

וגנר לא חשב פעמיים. אומנם הילד בא מאהבה, אך כשנודע לאבא ליסט את מה שעולל חברו לבתו, פרצה ביניהם מלחמת עולם. קוזימה הלכה בעקבות לבה, נישאה לריכרד, והאב נאלץ להשלים עם הפרפרזות שהיטיב ליצור, כתעתיק לפסנתר מיצירותיו של חתנו הבלתי-רצוי.

 

ממרייב, שבא לחופשת מולדת, ביצע את הלהיטים מתוך האופרות של וגנר - "לוהנגרין", "טנהויזר" (יצירה שכיבדה בצליליה את פתיחת הקונגרס הציוני השני), "פרסיפל", "ההולנדי המעופף" ועוד. המאזינים, במחיאות הכפיים, שידרו נחת והתרגשות מביצועי בכורה בישראל.

 

היכולת הווירטואוזית והחוויה האמנותית הוכיחו לנו, כי ממרייב אינו רק אמן מבטיח כי אם גם מקיים.





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים