ירוקת החמור

יעקב לזר

 

הילד בן ה-10 מלוד שניהל בביתו תחנה למכירת סמים, הודיע שכשהוא יהיה גדול, הוא יקנה את בית"ר ירושלים


ניר מאיר

חשיבותה של מנהיגות מקומית

 

בדיוק לפני חמש שנים, בפברואר 2001, פרסמה מחלקת הכלכלה של התק"ם את החוברת "הנחלצים קדימה". החוברת הכילה סיכום עבודה של צוות שבדק תשעה קיבוצים ומושב שיתופי אחד, שהצליחו למנף את עצמם ושיפרו בצורה משמעותית את מצבם הכלכלי והחברתי. העבודה נעשתה מתוך רצון להבין מהם המאפיינים הדרושים לקיבוץ כדי להיחלץ קדימה. היישובים שנכללו בבדיקה היו אור הנר, איל, גונן, יזרעאל, כפר דניאל, מסדה, נען, עינת, קטורה, וקיבוץ אחד שאז ביקש להישאר בעילום שם והיום מותר להגיד שמדובר ביראון.

 

ראשית, ביקשתי לבדוק מה שלומם של הקיבוצים הללו היום, חמש שנים אחרי. ניר מאיר, מי שעמד אז בראש ועדת המשק של התק"ם והיום מנהל את קמ"ה, חברה שמספקת שירותי ניהול לקיבוצים, אומר שמצבם של רוב הקיבוצים הללו הוטב, ובמקרה הפחות טוב הם נשארו באותו מקום. אף אחד מהם לא נסוג למצב בעייתי, למעט כפר דניאל שנקלע לשורה של סכסוכים פנימיים. שלושה מתוך העשרה היו ונשארו שיתופיים: קטורה, יזרעאל ויראון. כל האחרים - אור הנר, איל, גונן, מסדה, נען ועינת - עברו להתנהלות במודל רשת ביטחון.

 

בדירוג המרכיבים להם זקוק קיבוץ כדי להיחלץ, בחרו מנסחי החוברת להציב במקום הראשון מבין שבעה, את מרכיב המנהיגות המקומית. הלקח החשוב ביותר של ניר מאיר אחרי שנים רבות במערכת בהן ראה על פי עדותו "כמעט את כל הקיבוצים", הוא שהפרמטר של המנהיגות המקומית הוא אכן החשוב ביותר. "המרכיב הזה מאוד דרמטי בעיני", הוא אומר, "כתוצאה מהתובנה הזו, אנחנו בקמ"ה מחפשים כל הזמן את האיזון בין המנהיגות המקומית, ובין אלמנט מספר שש ברשימה, שהוא שילוב כוחות חיצוניים בניהול".

 

לגבי התנהלות הקיבוצים אומר מאיר: "מבין כל המודלים ישנו מודל אחד מנצח, לפחות מבחינה כמותית, וזה רשת הביטחון. אבל העובדה היא, שאפשר להגיע לאותם פרמטרים של התייעלות גם באמצעים אחרים, וההישגים לא פוחתים. לא בקטורה, לא ביזרעאל ולא ביראון, למרות שהם לא עברו לרשת הביטחון. גם במקרים האלה לב העניין הוא מנהיגות מקומית, כי ככל שהקיבוץ יותר שיתופי ופחות מתגמל מיידית, המנהיגות יותר חשובה. אני יכול להגיד היום מה שלא יכולתי להגיד לפני חמש שנים - שקיבוץ בלי מנהיגות פנימית לא נחלץ. לא חשוב איזה קוסם יגיע לשם וכמה הוא יהיה מוכשר, אם הקיבוץ לא יצליח לגדל מתוכו מנהיגות פנימית, הוא לא ייחלץ".

 

מי שאין לו כסף לקולה, שישתה מים

 

אגב מנהיגות מקומית. אני קורא בעיון רב את הכתבות והידיעות הנוגעות להתמוטטות חמדיה, ואי אפשר שלא לשאול, בפליאה גדולה, איך קרה שהעסק הזה התדרדר במשך תקופה כל כך ארוכה, ואיש לא ניסה לבלום את תהליך ההתרסקות. מילא, החברים בקיבוץ אולי לא ידעו, הסתירו מהם את המצב האמיתי, אבל חלק מהם כן ידעו? ובמועצה האזורית, בארגון הקניות, בתנועה?

 

כשמרכז משק (שמו יואב טוביה במקרה זה) אינו משלם כמה שנים לחברת החשמל ויוצר כלפיה חוב שמתקרב ל-4 מיליון שקל, מה הוא מצפה שיקרה בסופו של התהליך? שחברת החשמל תמחול לו? שיגידו שם - כפרה, הלכו 4 מיליון שקל, זה קיבוץ מסכן בעמק בית שאן, נוותר להם? האם לא היה ברור לו ולאחרים (בהנהלת החשבונות של הקיבוץ, למשל), שהשלטר ייסגר יום אחד? שיבוא רגע ועלטה תרד על הקיבוץ? ואז מה?

 

22 מיליון שקל חוב לספקים יצרו בחמדיה. לא בבת אחת, אלא בהדרגה נבנה החוב העצום הזה. מי שראה את כדור השלג הולך וגדל, הולך ותופס נפח ועתיד לקבור את הכפר על יושביו, מה הוא חשב לעצמו? מה הוא תכנן? האם, למשל, הוא דאג, שכשזה יקרה, הוא ומשפחתו לא יהיו בין הנקברים? והרי החברים שילמו מס אחיד של 1,600 שקל לחודש לנפש וגם את ההוצאות, למשל עבור החשמל שהם צרכו. מה קרה לכסף? לאן הוא הלך?

 

בידיעה שמתפרסת בגיליון הזה, מאת יעקב דרומי, מצוטטת אחת הנושות של הקיבוץ, זהבה תירוש, שסיפקה לחדר האוכל של חמדיה משקאות קלים. "משקאות קלים זה לא קמח ולא מים, זה מותרות", היא טוענת. "הם יכלו לוותר על הקולה ולהגיד לי לא לספק. לבי יוצא אל החברים, אך אני מאוד כועסת. מי שאין לו כסף לשלם על קולה, שישתה מים. הקיבוץ צריך לקחת אחריות אישית. עכשיו לי אין כסף לשלם משכורות לשני העובדים שלי".

 

צודקת שכואב הלב. ההערכה שלי היא, שיואב טוביה יוכל גם במצב הנוכחי של חמדיה להמשיך ולשתות קולה.

 

ועדה פרמננטית

 

על משקל "אין ערבים - אין פיגועים", אומרים היום בני הנוער המיליטנטים בהתנחלויות: "אין רבנים - אין פינויים". אם רק יניחו להם הרבנים לנהל את המלחמה מול המשטרה והצבא כפי שהם מבינים, ולא ינסו כל הזמן לצנן את הרוחות ולמנוע עימותים פיזיים, לא יהיו יותר פינויים.

 

זו כמובן הערכה מאוד מפוכחת של המציאות, המאפיינת את המגזר הזה. בני נוער, נחושים ומאמינים, חמושים באבנים, במוטות ברזל ובנינג'ות, יצליחו למנוע מכוחות של צה"ל והמשטרה להוציא לפועל משימות שהוטלו עליהם (אני לא רוצה להעלות על הדעת מה יקרה למתנגדי הפינוי, אם הם יחליטו להשתמש נגד השוטרים והחיילים באמצעי לחימה יותר משוכללים שנמצאים ברשותם).

 

כפי שהדברים נראים עכשיו, הוועדה הפרלמנטרית עליה החליטה הכנסת, שתוקם לחקר האירועים בעמונה, תוכל להמשיך ולעבור אחר כך לחקר אירוע הפינוי שיהיה במאחז חרשה, ואז לחקר אירועי הפינוי בגבעת היובל וכן הלאה. חלוקת העבודה תהיה כזו: הילדים יזרקו אבנים וברזלים על השוטרים, הפוליטיקאים ידאגו שהשוטרים יתנו על כך את הדין.

 

כמו בעיראק

 

יש בעיתון הצופה מדור סאטירי בשם "הערות קטנוניות", שאני דולה ממנו פנינים מעת לעת. הפעם אני רוצה לעשות את הדרך ההפוכה: להתנבא מה יהיה כתוב בו השבוע.

 

בעקבות חשיפת הקלטת שבה תועדו חיילים בריטיים מרביצים מכות רצח באלות לנערים עיראקיים לאחר שאלה השליכו לעברם אבנים, אני שם את נפשי בכפי שב"הערות קטנוניות" השבוע, תופיע השאלה הבאה (או דומה לה) - איך זה שאנשים בכל העולם וגם יפי הנפש בישראל, מזדעזעים עד עמקי נשמתם כשהמתעללים הם חיילים בריטיים והנפגעים הם נערים בעיראק, אבל כל העולם וגם יפי הנפש בישראל עוברים לסדר היום ואפילו מקבלים בהבנה אירוע דומה, שבו המתעללים הם חיילי צה"ל והנפגעים הם נערים חובשי כיפה סרוגה?

 

בין כיכר ציון לרחבה בהדסה

 

בהפגנת המחאה כנגד אירועי עמונה שהייתה בשבוע שעבר בכיכר ציון בירושלים, השמיע בני אלון, ראש האיחוד הלאומי ומי שיעמוד בראש הרשימה המשותפת של מפלגתו ושל המפד"ל שעליה הוכרז השבוע, את הצהרת הכוונות הבלתי נשכחת הבאה: "אנחנו נחליף את השלטון, אנחנו נחליף את בית המשפט העליון, ואנחנו נחליף את רמטכ"ל חוות השקמים, שהוא רמטכ"ל הגירוש".

 

האם רק מקרה הוא שיומיים לאחר האמירה הזו התגלה נמק בבטנו של רמטכ"ל חוות השקמים המאושפז בהדסה ירושלים, ומצבו התדרדר עד כדי כך שנשקפה סכנה מוחשית לחייו? מי שרוצה להאמין שאין שום קשר בין הדברים, יאמין. ומי שרוצה לראות בכך אות מלמעלה, יראה.





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים