יצירה: 2 שירים, קונצרט, תערוכות וספר חדש

נדב שרי - יהל, ראובן עזריאלי - רמת-יוחנן, אורה ערמוני, קרני עם-עד, ניר מן


פג

נדב שרי, יהל

 

בשמים שוקולד מלאכי סוכר נמים,

אחד טרודה שנתו, אל סביבו תוהה.

נדמה קורא לו מי

לחישת זעקה בוקעת,

תדר הוא אליו מושך

מגוף אנוש קטן.

 

שב לישון מלאך קטן,

"חלמתי כנראה"

קרן אור לבו פילחה מעיניים עצומות.

 

כיוון עצמו סרק עולם

עמק בארץ קטנה,

דרך דלת זכוכית יד חום נשלחה

ביקשה במלאך לגעת.

מקצה כנף סוכר טיפת מתק

אל פה משתוקק טפטפה.

 

פרחים או אספלט

ראובן עזריאלי, רמת-יוחנן

 

כאן במרומי הגבעות מצא הטבע מקלט

אל ניתן לכסות גם אותו באספלט,

כאן פורחות שקדייה וקידה שעירה

אזוב מצוי בריחו, אומר כאן שירה.

  

העצים, הפרחים, קולם לא נשמע

אילמים שורשיהם במעמקי אדמה,

אז בואו נזעק זעקה, לא קול רפה

נהיה אנחנו קולם, נהיה להם פה.

 

יד לא ניתן לחזון מדוחים

לכסות בבטון את משטחי הפרחים

כאן, בזו העצרת יוחלט

מה נשאיר לילדינו, פרחים או אספלט?

 

שמעתי קונצרט: שנסון לאקורדיון

אורה ערמוני

 

גדול נגני האקורדיון בסדרת מופעים עם התזמורת הקאמרית הקיבוצית * אל תפספסו

 

רישר גליאנו, גדול נגני האקורדיון, יגיע לארץ לסדרת מופעים עם התזמורת הקאמרית הקיבוצית, בניצוחו של ירון גוטפריד. גליאנו והתזמורת יופיעו ברחבי הארץ וינגנו יצירות של גליאנו, אסטור פיאצולה, חינסטרה וראוול, שידגישו את הצבע הצרפתי והארגנטיני של הערב כולו.

 

רישר גליאנו נטל חלק בתחרויות בינלאומיות לנגני אקורדיון. בנגינת יצירות קלאסיות זכה ב"גביע העולם" שנתיים ברציפות, ובפרס הנשיא דה-גול ב-1968. ב-1973 עבר לפריז, הופיע עם גדולי השנסון הצרפתי, והחל מ-1980 הוא מופיע בפסטיבלים היוקרתיים והגדולים ביותר בעולם, פסטיבלי ג'אז, מוזיקת עולם ומוזיקה קלאסית.

 

ב-1983 הזמין אותו המלחין אסטור פיאצולה להשתתף כנגן בנדוניאון סולן בהפקה של ה"קומדי פרנסז" למחזהו של שייקספיר "חלום ליל קיץ", שלה כתב פיאצולה את המוזיקה. כך החלה ידידות בין השניים, שהסתיימה עם מותו של פיאצולה ב-1992.

 

אלבומו הראשון של גליאנו, בחברת דרייפוס ג'אז, זכה בפרס "ג'נגו הזהב" לאלבום הג'אז הטוב ביותר של השנה. מאז זכו אלבומיו בפרסים רבים, ביקורות נלהבות והצלחה מסחרית.

 

בתוכנית: חינסטרה - וריאציות לתזמורת; גליאנו - אופלה קונצ'רטו; ראוול - אימא אווזה; גליאנו - לה ואלס א מרגו; פיאצולה - אובליביון.

 

עושר ודלות, התערוכה

קרני עם-עד

 

עשרים שנים אחרי תערוכת "דלות החומר" במוזיאון תל-אביב, מציג מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן באשדות-יעקב אנטיתזה יפה עד כאב * דו"ח המבקר

 

"מעבר לעושר - פרדה מדלות החומר", התערוכה המוצגת בחדשים ינואר-אפריל במוזיאון "בית אורי ורמי נחושתן" באשדות-יעקב מאוחד (אוצר: חגי שגב), היא קודם כל תערוכה "עשירה" ויפה עד כאב. השם יכול להיקרא בשני אופנים: מעבר מדלות לעושר, מריק למלא. וגם: דברים שנקראים ומסומנים מעבר לפן המרהיב של החומר והצבע. בכל מקרה מדובר באנטיתזה לדיקט ולצבע התעשייתי, למונוכרום ולמינימליזם של תערוכת "דלות החומר" שהוצגה במוזיאון תל-אביב בשנת 1986.

 

"דלות החומר" של האוצרת שרה ברייטברג-סמל פתחה אז ויכוח נוקב על השאלה האם יש אמנות

ישראלית והאם היא מתאפיינת בעוני צורני יובשני. עשרים שנה מאוחר יותר, מגייס האוצר, חגי שגב, עשרה אמנים לאמירה שונה בתכלית, שגורסת "עושר חומרי, ליטוש, פיתוי והידור" (מתוך הקטלוג). שגב תולה את המהפך התפישתי והפלסטי בתהליכי הפרטה שנכנסו למציאות המקומית החל משנות התשעים. על-פי שגב תפס הפרט את מקום הכלל, העיר תפשה את מקום המושב והקיבוץ, וההיי-טק כבש את משלטי הצבא. כך נשברה, לדעתו, המונוליתיות של הזרם המרכזי והדומיננטי באמנות הישראלית, שפעלה תחת המטרייה של "דלות החומר".

 

המוזיאון באשדות "לבש חג" ונדמה כחלל ניו-יורקי אליטיסטי. העבודות גדולות ממדים, התצלומים נדמים כציורים והציורים נראים כצילומים, ומיצב הרצפה מפעים באיכותו הקריסטלית. למרות שמרבית העבודות זכורות מתערוכות קודמות, בגלריות או במוזיאונים, הרי שקיבוצן בחלל אחד, תחת אמירה מכלילה, עושה את ההבדל ומעניק ניחוח חדש למוצגים הישנים.

 

ניר הוד, אמן ישראל רב-תחומי שיוצר בניו יורק, מטפל במיתוסים ישראליים ואמריקאיים באמצעים "פופיסטיים" המזכירים את מודעות הסרטים של שנות השישים. נורית דוד מציירת בסגנון "היפר ריאליסטי" את עצמה ואת בני משפחתה בתוך "גן הנדיב", שהופך להיות יער מכושף ומסתורי הכולא חוויות ילדות מודחקות. עדי נס מצלם ומביים סצנות של חיילים במעמדים שונים הרומזים על אחוות גברים ואחים לנשק, שהופכים לעתים לתשוקה הומוסקסואלית. טלי אמיתי טביב מציגה תצלומים גדולים של "חללי תרבות, כמוזיאונים וספריות. טלי אמיתי טביב מצלמת את מוזיאון פיטי בפירנצה כאייקון של קדושה, טוהרה, צל-אור שלא מכאן. דרור דאום, גם הוא בצילום מטופל, עושה זאת דרך דמויות אנוש ייצוגיות של מזכירה, מחסל מקצועי, וכיו"ב.

 

אלי גור אריה, פסל ואמן מיצב, מציג בתערוכה מיצב מדהים ביופיו: "חלום חקלאי" - שבמרכזו ילד עירום שאת חלציו עוטף סרטן ענק והוא מתבונן באצות, בראשנים ענקיים שיהפכו לדגים, ובמערבל בצורת יצור תת-ימי, שבתוכו מתרסקים כל העת צמחי מים ירוקים.

 

זויה צ'רקסקי תורמת את הפן הסרקסטי לתערוכה, שברובה היא רצינית. הפסלים הקטנים, שהיא מכנה אותם בשם "נשף הקורבנות", מתארים דמויות במצבים שונים: קורבן התרבות, קורבן הביטחון, קורבן העבודה, קורבן החינוך. עוד משתתפים: יוסי מרק, אריק ונונו, דורון רבינא.

 

רות שדמון, מנהלת המוזיאון, צירפה לתערוכה את עבודות המחשב של ענבל הופמן, שכבר נכתב אודותיהן כשהוצגו בתערוכת היחיד, בטרם פרשה היוצרת לעסקי האופנה.

 

שבעה מינים לתיאבון

ניר מן

 

הספר "שבעת המינים" של עזריה אלון מבית-השיטה כובש בתצלומיו המרהיבים * מעשיר בידיעותיו הבוטניות והמקראיות * ומהווה אבן דרך לשוחרי הטבע והחקלאות * ספר מתנה לט"ו-בשבט

 

פורסם ב"מקור ראשון"

 

יש ספרים שמיזוג שמם שלהם, שם מחברם ומראה כריכתם החיצונית מספיק כדי לדעת שמדובר במותג מנצח. כבר מפתיחת דף השער והעלעול הראשוני מתאמתת ההיפותזה - להוכחה. כזה הוא ספרו החדש של עזריה אלון מבית-השיטה, "שבעת המינים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), שמהלך בחבלי משיכה גלויים וסמויים וכובש בקסמו הגראפי ובתצלומיו המרהיבים. ספר מתנה קלאסי לאוהבי ארץ ישראל, לשוחרי טבע בנשמתם, וספר חג לנאמני המסורת היהודית, השפה העברית והחקלאות הציונית. ספר צנוע ורזה, הגונז בחובו עושר גדול ויפהפה אודות שבעת המינים בהם נשתבחה ארצנו.

 

שבעת המינים היו בסיס הקיום הפיזי של העברי הקדום, כותב עזריה אלון. בעת ההיא לא היו אמצעי השימור הקיימים בימינו - האיכר היה מגדל את גידוליו, קוצר, בוצר, מוסק, גודד או אורה תוך זמן קצר, ומהיבול היה מתקיים במשך כל עונות השנה. שבעת המינים סיפקו לו את הדרוש: החיטה והשעורה נתנו לו את הקמח למשך כל השנה; מהזית נעצר השמן למאכל ולמאור; התמרים, הדבלים והצימוקים שימשו כספקי פחמימות משומרים בעלי טעם מתוק, ומענבים ורימונים הותסס היין. שבעת המינים תופסים מקום חשוב ובולט בעיטור היהודי, הנמנע משימוש בדמויות אנשים מתוקף האיסור על עשיית פסל ומסיכה. עיטורי שבעת המינים נמצאים, בתבליטים ובפסיפסים, בבתי-כנסת קדומים בכל רחבי הארץ.

 

בין שבעת המינים כלולים חמישה מיני פירות ושני מיני דגניים. בספר מובאת הרחבה מעשירה על החיטה ותרבות גידולה, וההבדלים בינה לבין השעורה. על הגפן נכתב שהנטיעה הראשונה שנטע האדם, ובעצם הפעם הראשונה שנזכר בתנ"ך צמח מסוים, הוא הכרם שנטע נוח אחרי המבול. אלון מעיר שאם יבקש מישהו לומר כי הפרי הראשון המופיע בתנ"ך הוא התפוח שנתנה חוה לאדם בגן העדן, יגלה בספר בראשית שלא נזכר שם שום תפוח, אלא "פרי עץ" בלבד. הגפן מוזכרת 55 פעמים בתנ"ך (לעומת 39-32 פעמים שבהם נזכרים הזית, התמר והתאנה), והיין נזכר 155 פעמים. על התאנה נכתב שנתקפח מעמדה ונדחק בצלם של הגפן, הרימון, הזית והתמר, ואילו בספר מסופר ומדובר בשבחה ומוזכרת סמליותה המינית.

 

בפרק על הרימון משתקפת היטב ייחודיות הסופר והספר. הבקיאות הבוטנית העצומה של עזריה אלון ושליטתו המופלאה ברזי המקורות היהודיים ובמכמני הלשון העברית מתמצים בתיאוריהם של כל אחד ואחד משבעת המינים. והנה, דווקא על הרימון מפליג עזריה בשבחי חסרונותיו - תכונת ההתפקעות של פלחי הרימון הבשל ונגעי מזיקיו - ותמיהת הקורא על ההתרוננות למקרא הרווח הגדול מפסילת הרימונים אינה מתחוורת דיה מהמשפט המרומז: "ובחלקם זוכה התעשייה הביתית. יום סחיטת הרימונים ליין - יום גדול הוא למשפחה. פירוק הפירות, הסחיטה, הסינון, ערימת הפסולת והצרעות החגות מעליה, הידיים המשחירות לכמה ימים - מה נחוץ עוד?". מי שלא ראה שמחת בית אלון וחצרו ביום סחיטת הרימונים המשפחתית, יתקשה לעמוד על מלוא שיעור גבורותיו של עזריה אלון - מהסיירים מובילי מסעות הפלמ"ח המיתולוגיים, חקלאי ומורה דרך בקיבוצו בית-השיטה, מייסד החברה להגנת הטבע, מאנשי הרוח בתנועת העבודה, אוהב מושבע של ארץ ישראל ונאמן דגול בנטיעת רוחה.

 


תערוכות עכשיו

אורה ערמוני

 

תראו מה קורה בהזורע, גן-שמואל, גן-השלושה ובית-ניר

 

התעוררות מזרחית

 

לרגל 55 שנה למוזיאון וילפריד ישראל בהזורע וחגיגות ה-70 של קיבוץ הזורע - מציג המוזיאון, החל משבת (11.2), תערוכת "התעוררות" - מסע מדיטטיבי מאמנות מזרח אסיה לאמנות בת זמננו. אוצרת התערוכה: שיר מלר-ימגוצ'י. התערוכה תציג לקהל הישראלי את מהותה של המדיטציה בבודהיזם דרך התבוננות ביצירות אמנות, ותכלול שלושה חלקים: ה"בודהה" (במשך שנה), ה"סנגהה" (במשך ארבעה חודשים) וה"דהארמה" (במשך חודשיים).

 

אקוורל במוזה

 

בית הקפה-ספרייה "מוזה על המים" שבגן הלאומי "גן השלושה" (הסחנה), המארגן תערוכות מיוחדות של אמנים מהאזור, מציג תערוכת ציורים מרהיבה של הציירת דרורה בר, מכפר-יהושע. בר מציגה בתערוכה פורטרטים ממגוון עבודותיה - רישומים וציורי אקוורל ושמן. נעילה: 28.3.

 

חיים באבן ובד

 

הגלריה לאמנות בגן-שמואל מציגה "נגיעות בבד ובאבן" של שתי האמניות איטה זיו ורחל כתבן, העובדות בחומר בשיטה לא קונבנציונלית. איטה זיו, העובדת עם בד, ורחל כתבן, באבן - הופכות את חומר הגלם ליצירת אמנות מיוחדת במינה, האחת בחומר רך והשנייה בחומר קשה, מעצבות ובונות צורות חדשות ומפיחות בהן רוח חיים.

 

לרחל יכולת מופלאה לגלות באבן את היצירה ה"חבויה" ולחשוף אותה בפני הצופה. איטה מבטאת ביצירותיה את חוויותיה האישיות, החל ממעגלי החיים הראשוניים של משפחתה, דרך ההתרחשות בטבע בחילופי עונות השנה. את כל אלה היא אוצרת בתוך בדיה הצבעוניים ויוצרת מרקם נפלא של צבע וצורות, עם טקסטורות מיוחדות של בד ויריעות פלסטיק. נעילה: .25.2

 

טוטם הומניסטי

 

שישים "צלמים", סדרות של טוטמים מחרס, מציג המוזיאון הפתוח בעומר, בתערוכת הפיסול החדשה של האמן משה שק מבית-ניר. אוצר: גבריאל מענית.

 

"הצלמים של משה שק", כותבת ד"ר דורית קידר בקטלוג התערוכה, "הם חילוניים והומניסטיים, משום ששק מאמין בצורך האנושי המתמיד לפרש ולחפש. הוא אינו מאמין במקור סמכות חיצוני. לתפיסתו, מקור הסמכות נמצא בתוך האדם, והאדם הוא האחראי למשמעות, לפרשנות ולחיפוש. הגעגוע הוא המולדת האמיתית של האדם. שק הוא הומניסט במובן העמוק של המילה, הומניסט המאמין שהתיקון אפשרי, ושהאמנות לוקחת חלק בתיקון זה". נעילה: 27.01.2007.



 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים