להבין מה זה קיבוץ דרך הסיפור

נחמן גלבוע

 

הקומונרית ששלטה בחיי החברים דרך מספרי הכביסה, המורה שלא קיבל מנה נוספת כי הוא לא עובד כפיים, והפר המיוחם שהרס את המקלחת בדיוק כשמישהי הייתה באמצע. על כל אלה ועוד אפשר לשמוע היום בבית אריאלה בערב ששמו "כל קיבוץ והסיפור שלו; הקיבוצניק - מעידן הטורייה ועד עידן האינטרנט" 


"מספרי סיפורים הפכו לטרנד עולמי", אומר אמנון ורנר מכרמיה, שארגן ערב סיפורי קיבוצים בבית אריאלה. "בארצות הברית ובאירופה יש עשרות אלפי מספרי סיפורים, שמשתתפים באלפי כינוסים, פסטיבלים וקונגרסים בתחום זה. כנראה שלחלק מהאנשים נמאס מהישיבה מול הטלוויזיה, והם רוצים מפגש בלתי אמצעי עם הסיפור והמספר. גם בארץ הנושא הזה תפס תאוצה.

 

יש הרבה מספרי סיפורים שפועלים במתנ"סים, בתי ספר, בתי אבות, ומקיימים מדי פעם אירועים מרכזיים יותר. בית אריאלה מוציא מדי שנה ב-20 השנים האחרונות כ-20 בוגרים של הקורס הדו שנתי למספרי סיפורים, בית הספר של יוסי אלפי מוציא מספרי סיפורים וכך עושים גם בחלק מהמתנ"סים והאוניברסיטאות".

 

מזה 11 שנים מתקיימת בבית אריאלה "הבמה למספרים מקצועיים", שנועדה לסייע ולקדם את בוגרי המרכז למספרי סיפורים של בית אריאלה. המספרים מופיעים בימי שלישי ב-11 לפנה"צ ובימי חמישי ב-8 בערב, כשכל מפגש מוקדש לנושא אחר. היום (יום חמישי) יתקיים בפעם הראשונה ערב בשם "כל קיבוץ והסיפור שלו. הקיבוצניק - מעידן הטורייה ועד עידן האינטרנט", בהנחיית בוגר הקורס, אמנון ורנר, אשר יספר סיפורים מפרי עטו, וישתתף בו יחד עם עוד 4 מספרי סיפורים, חברי קיבוצים, בוגרי בית אריאלה.

 

ורנר, 70, מחנך וסוציולוג בהכשרתו, מתאר את הדרך הארוכה שעבר עד שהגיע לפני שנתיים לקורס בבית אריאלה ומאז נשבה בקסם הסיפור העממי.

 

"במשך הרבה שנים הייתי פקק מקצועי בקיבוץ. הייתי מזכיר, גזבר, פרדסן, עובד מחסן תערובת, חצרן, מנהל ייצור ומנהל שיווק במפעל ופעיל בתנועה. ב-95' סיימתי את הפעילות כרכז המחלקה הרעיונית-פוליטית בקבה"א וחזרתי לקיבוץ. הייתי כמעט בן 60 וחיפשתי עבודה בתחום הסוציולוגיה. במכללת אחווה אמרו לי שאין עבודה בסוציולוגיה, אבל הם מחפשים מנהל פדגוגי.

 

אחרי התלבטות לקחתי את התפקיד, אבל אחרי 5 שנים פחת מספר התלמידות, ושחררו אותי מהתפקיד כי לא הייתה לי קביעות. חזרתי לקיבוץ ואז אמרו לי לדאוג לעצמי לעבודה.

 

"במשך חצי שנה ישבתי בבית ולא מצאתי עבודה. לא הייתה לי ברירה והלכתי לעבוד בעסק המשפחתי בעיר. עולם העסקים ממש לא התאים לי, וגם משם פרשתי לאחרונה".

 

הכובסת והקומונרית

 

לפני כשנתיים, כשמצא את עצמו עובד בתל-אביב בעבודה שלא כל כך מעניינת אותו, ומצד שני, נמצא במקום שבו הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה ולא רק את מה שמוטל עליו, חיפש ורנר את הדרך שבה יוכל לתרום לכך שאנשים מבחוץ יכירו את הקיבוץ, והבין שהדרך הטובה ביותר היא לספר להם סיפורים מחצר הקיבוץ. "נרשמתי לקורס מספרי סיפורים בבית אריאלה, והתחלתי לחפש סיפורים שקשורים לקיבוץ", הוא מספר. "מצאתי שבחלק מהמקרים מדובר בספרים ארוכים שאינם מתאימים למספרי סיפורים, ומנגד בפיליטונים או צ'יזבאטים שגם הם לא בדיוק מתאימים. בכל זאת מצאתי מאות סיפורים קצרים שאותם אני אוסף, ובקרוב הם גם יפורסמו במדור חדש באתר הקיבוצים. כסוציולוג כתבתי כמה מחקרים, אבל אף אחד לא קורא אותם, והם מעלים אבק בכמה ספריות. לעומת זאת, עורכת של ספר שאני מכין בימים אלו אמרה לי שרק דרך הסיפורים היא התחילה להבין מה זה קיבוץ".

 

אחד הסיפורים שהוא מספר בערב, על הכובסת בקיבוץ, מבוסס על שתי דמויות: כובסת וקומונרית. הכובסת הזו היא מכשפה לא קטנה. היא מכירה את כל החברים לפי מספרי הכביסה ומדברת אתם לפי המספרים. 117, אתה זרקת תחתונים מלוכלכים, היא צועקת לעיני כולם, ובעצם מכבסת בפרהסיה את כל הכביסה המלוכלכת. "אנחנו מכירים את התופעה הזאת מצוין", אומר ורנר, "אני מספר על הקומונרית שבשנים הטובות שלנו קנתה את הבגדים לחברים, וידעה יותר טוב מהם מה הם צריכים.

 

אותה קומונרית שקנתה לגרעין החדש בגדים באותו צבע, כדי שיידעו מה זה שוויון. כל הפרטים בסיפור נכונים. מדובר בשתי דמויות מזמנים שונים שהתגבשו לדמות אחת. בניתי את הסיפור במשך כמה חודשים וסיפרתי אותו בבית אריאלה, ובהזדמנות זו הסברתי למה למחסן הבגדים קוראים עד היום קומונה, בשל היותו הסמל לשיתוף ולשוויון דרך הבגדים. תוך כדי הסיפור בניתי עם המשתתפים בקורס שלי את סופו. היה לי סוף פחות דרמטי, והציעו לי לבנות סוף אחר. בסופו של דבר, לקחתי מוטיב מסיפור אחר והכובסת בסיפור שלי נופלת לתוך דוד כביסה גדול, ומאבדת את הקול שלה מרוב צעקות לעזרה שלא נשמעות על ידי אף אחד. לבסוף מוצאים אותה, את זאת שצעקה על כולם, חסרת יכולת דיבור. חלפו ימים ודוד הכביסה הוחלף במכונת כביסה מודרנית ונזרק למגרש הגרוטאות, אני אומר בסיום, ואם תגיעו יום אחד למגרש הזה, לכו לאט ובשקט ותוכלו לשמוע את ההד הבוקע מתוך הדוד הגדול הזרוק שם: 117,44,12 צהוב".

 

הסיפור השני הוא על המורה שמגיע רעב לחדר האוכל ומבקש מנה נוספת, ולא מקבל אותה, בטענה שרק עובדי כפיים כמו הפלחים והרפתנים זכאים לקבלה, כי הם עובדים קשה. גם אני עובד קשה, מתמרמר המורה, אבל פניו מושבות ריקם. המורה פונה למזכירות ולשיחת קיבוץ ודורש לקיים על זה דיון.

 

הרי אמרתם שבקיבוץ כל עבודה שווה ומכבדת את בעליה, הוא אומר, וגם אמרתם שכל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, אז למה אני לא יכול לקבל עוד מנת עוף כשאני רעב? נכון שאמרנו, עונה לו המזכיר, אבל לא ייתכן שכל אחד יחליט מה הם צרכיו. מחר עוד תגיד לנו שאתה צריך שוקולד, ונצטרך לחלק שוקולד לכולם. בסופו של דבר, המורה עוזב את החינוך והולך לחלק מנות בחדר האוכל, ואז הוא מחלק את המנות כפי שהוא מבין מה זה קיבוץ.

 

סיפורי סבתות

 

עפרה קיפניס, 78, ממעגן מיכאל, תספר על עלילות קיבוצה בתקופה שלפני מלחמת השחרור ובמלחמה עצמה, כאשר חברי הקיבוץ עבדו במפעל לייצור תחמושת בגבעת הקיבוצים שברחובות. גם היא הגיעה לקורס מספרי הסיפורים כשחיפשה עיסוק לתקופת הפנסיה. "הייתי מורה למלאכה ואחר כך מבשלת דיאטה", היא מספרת, "ובגיל 63 עזבתי את העבודה במטבח וחיפשתי עבודה. שלחו אותי לעבוד בפלסאון, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת לעבוד בפס ייצור.

 

"לאחר חצי שנה ביקשתי להחליף עבודה, וכשאמרו לי שאין עבודה אחרת החלטתי שאני יוצאת לפנסיה. מכיוון שאני טיפוס היפראקטיבי, לא יכולתי לשבת בבית וחיפשתי מה לעשות. חברה שהייתה תלמידה שלי וזכרה שאהבתי לספר סיפורים בשיעורי המלאכה, הציעה לי ללכת לקורס מספרי הסיפורים בבית אריאלה. מאז סיפרתי פה ושם באירועים פרטיים למבוגרים ובגנים ובבית הספר היסודי בקיבוץ, 9 שעות בשבוע. הייתי עוברת בגן ובכיתות א' עד ג' שעה בשבוע, ומספרת להם סיפורים אישיים או קיבוציים. למרות שעשיתי את זה בהתנדבות, נאמר לי השנה להפסיק עם זה ולנוח, ועכשיו אני מחפשת מסגרת אחרת לספר סיפורים".

 

רחל אריאלי, 82, מעין גדי, אהבה תמיד לספר סיפורים בקיבוץ, ויום אחד החליטה ללמוד לעשות את זה בצורה מקצועית יותר. קורס קצר של המתנ"סים לא הספיק לה, ולכן נרשמה לבית אריאלה, למרות המרחק הרב מעין גדי. "כיום אני מספרת בקיבוץ לאורחים של בית ההארחה לאחר הסיור שהם עושים בכל יום חמישי בלילה", היא אומרת. "אנשים מאוד נהנים ואני מקבלת תגובות טובות.

 

בקיבוץ יש בכל ראש חודש ערב תרבות, והיו ערבים שבהם הזמינו אותי להופיע בפני החברים.

 

הבעיה היא שבתקופה האחרונה הבן שלי, נרי, מארגן את הערבים האלו, והוא לא משתף אותי כדי שלא יגידו שיש לי אצלו פרוטקציה". בערב היא תספר קטע מתוך הספר "ארצות התן" של עמוס עוז, העוסק בהתבגרותה של הנערה גלילה בקיבוץ. הקטע הוא עיבוד מקוצר של הסיפור בספר, שיסופר תוך ניסיון לשמור על סגנונו הספרותי של עוז.

 

נחמה ניר מפלמחים, בשנות ה-70 לחייה, תופיע בערב עם שני סיפורים שכתב עמי דביר על דמויות בקיבוץ. היא התוודעה לסיפוריו של דביר לאחר שאחד מהם פורסם ב"הדף הירוק", ולאחר שיצרה עמו קשר קיבלה את כולם. הסיפור הראשון הוא "נקמתו של קובלה הקטן", והוא עוסק באי השוויון הקיים בקיבוץ (השיתופי, להזכירכם). הסיפור השני עוסק באהבה בלתי אפשרית של חבר קיבוץ משונה לאישה צרפתייה יפת תואר המגיעה לקיבוץ.

 

"במשך שנים עשיתי הרבה דברים שקשורים בהופעות, הקראות, חגים וערבי תרבות", מציינת ניר. 

"לפני 15 שנים התחלתי לעבוד כספרנית בספריית הילדים, ולקחתי כמה קורסים מקצועיים בבית אריאלה. ככה גיליתי את קורס מספרי הסיפורים, שאותו סיימתי לפני 11 שנים. מאז אני מספרת בעיקר למבוגרים, אבל גם לילדים שבאים לשעת סיפור בספרייה. מה שאנחנו משתדלים לעשות זה להעלות את הסיפור לדרגת אמנות. יש לי מאגר של מאות סיפורים, ואני משתדלת להתאים את הסיפור לקהל שאני מופיעה מולו. באחד מימי שישי הייתי במאהל של מפוני אלי סיני שיגיעו לפלמחים, וסיפרתי להם סיפורים על אנשים שיצאו מחוזקים ממצבים קשים. התגובות היו נרגשות".

 

לדברי ורנר, כדי לספר סיפור בעל פה, לא צריך לבקש רשות מהמחבר, ואין בעיה של זכות יוצרים כל עוד הסיפור לא מפורסם בכתב. "סיפור כזה צריך להיות עם התחלה, אמצע וסוף", הוא מסביר, "אבל הכל די בקיצור. אנחנו מספרים סיפורים של 10-5 דקות. אחד הוויכוחים הגדולים שישנם הוא אם הסיפור חייב להיות אמיתי או לא. סיפור טוב לא חייב להיות אמיתי. הסיפורים הנפלאים של או הנרי כתובים בגוף ראשון, אבל הם כולם דמיוניים. כולנו גדלנו כילדים על סיפורי האינדיאנים של קרל מאי, שישב בבית בלונדון וכתב אותם. יחד עם זאת, כשאדם רוצה לספר סיפור שקרה לו, רצוי שלפחות בחלקו יהיה גרעין של אמת. הסיפורים האישיים שלי הם סיפורים מובנים שנלקחים מאירועים שקרו באמת, אבל כדי לתת להם משקל אני מוסיף להם לפעמים דרמטיות מעבר למה שקרה במציאות ופואנטה, שגם היא לא בהכרח קרתה. אנחנו, מספרי הסיפורים, יכולים לגנוב סיפורים שקרו לאחרים וגם לספר אותם בגוף ראשון, אבל הבעיה היא שיש כאלו שמציגים אותם כאילו היו הסיפור האישי שלהם. בעיני זה לא בסדר. כבר קרה המון פעמים שאנשים סיפרו סיפורים כאלו, ואנשים בקהל ידעו למי זה באמת קרה וזה לא נגמר לא נעים".

 

מה התרומה של הסיפור?

"הגישה הסוציולוגית הקיימת כיום לגבי הסיפורים, היא שבכלל לא חשוב אם הסיפור הוא אמיתי, אלא מה הסיפור הזה מלמד ולמה הוא מסופר דווקא בדרך מסוימת. אחת הדוגמאות הכי יפות בעניין הזה, היא הסיפור על הפרות שהרסו את המקלחת. גינה גלי ממעיין ברוך בדקה את הסיפור הזה, שכמה קיבוצים נשבעים שזה היה אצלם. הסיפור הוא שבראשית תקופת הקיבוץ, כשהמקלחות היו במבנים רעועים, הפרות או אחד הפרים המיוחמים ברחו מהרפת והרסו את המקלחת. תמיד זה קרה למקלחת של הבנות, בדיוק כשמישהי התקלחה שם. הסיפורים האלו מלמדים על התקופה ועל האנשים, הרבה יותר ממחקרים ונתונים סטטיסטיים".

 

חשוב שיהיה מוסר השכל?

"כל סיפור טוב גם מלמד משהו. הסיפור והמחול היו כלי התרבות הראשונים של האדם. לפי הסיפורים אנשים ידעו מה לעשות ולהבחין בין טוב לרע. יונתן בן נחום מספר שסבא שלו היה מגיד. הוא היה עובר מכפר לכפר ומספר סיפורים, וזו הייתה הדרך להעברת מידע. לאחרונה יצא ספר של סיפורי עם אתיופיים, ואפשר לראות שגם שם הדברים דומים. פעם באמת כל סיפור היה חייב להיות עם מוסר השכל. היום, בסיפורת החדשה של הסיפורים הקצרים, לא צריך להיות בהכרח מוסר השכל".

 

אחד הנושאים שבהם עסק ורנר בסיפוריו הקצרים הוא השישייה, אותו מספר מיתולוגי שלפיו נקבע הרכב הקבוצה שיצאה מבית התינוקות. באחד מסיפוריו הוא מספר על קיבוץ שמתלבט מה לעשות, כשעומד להיוולד ילד שביעי לאחר שהשישייה נסגרה. האם הקיבוץ צריך להודיע לא להיכנס להיריון? לעשות גרידה למי שנמצאת בהריון? כשבת זוגו, תרצה, קראה את זה, היא שאלה אותו אם  הוא לא מגזים בעניין הזה. והנה התגלגל לידיו חומר מכפר סאלד בשנות ה-40 שבו כתוב במפורש למי מותר ללדת, כמה ילדים צריכים להוליד, מה יהיו שמותיהם ומי צריכה לוותר על הלידה באותה שנה.

 

"כל הסיפורים הם עד ראשית ההפרטות", מדגיש ורנר. "תהליך ההפרטה משנה את כל כללי המשחק. כבר לא באים לבקש מנה נוספת, ובעלי התפקידים כבר לא שולטים בך ובצרכיך. הכל ניתן לקנייה בכסף, וככה נגמרו לנו חלק מהסיפורים".





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים