קולטורה: תיאטרון, מוזיקה, ספר ילדים, מחול, אמנות סיבים

אורית פראג, עמיר יפת, דניאל סנדלר, יעל ברניר

 


תיאטרון - מונודרמה: הטקסט לא מחזיק את המחזה

עמיר יפת

 

"מלך הכפר", כתב וביים אודי בן סעדיה, משחק טל גינת

 

הצגת היחיד, המונודרמה, בביצועו של טל גינת, נפתחת כשהוא נכנס דרך הקהל, באווירה שמחה של חגיגות יום העצמאות. הוא מבסוט, שמח, פטישי פלסטיק עפים על ראשים מזדמנים, הוא מצחקק עם הקהל, וברקע השיר "כל הארץ דגלים דגלים". שמח. באמת כזה כאילו... הוא דודו. בן 50 בערך. יוצא יישוב בעמק, המספר לנו ברצף אסוציאטיבי זיכרון של יום עצמאות המתחיל במשחק כדורגל (וחמש דקות עוברות באיזכור וחיקוי כוכבי שנות ה-60, גלזר, חודורוב ושות'), כלב שחור שמפריע לילדים (ועשר דקות חולפות בחיקויי כלב שרוצה להיות אריה-מלך הכפר) וסופו שהוא נבעט מעל האסם, כאותו סוף הצפוי לאחד מהילדים, סוף בו קפץ למותו, והוא, דודו, שכבר החזיק אותו בידיו, לא הצליח להצילו.

 

טל גינת מסוגל להחזיק לבד הצגת יחיד. הוא קולח, רגיש, מגיב לכל ניואנס מהקהל, מסוגל לנהל דיאלוג עם הקהל, וחי את הסיטואציה. אלא שבהצגה הזאת הוא הולך לאיבוד, כי אין לו טקסט, אין לו סיפור, או במילים אחרות, הדרמה אותה הוא מנסה למכור לנו - פשוט לא מעניינת.

 

מלך הכפר היה יכול להיות במקרה הטוב, מקטע, אזכור קטן בתוך מחזה שלם. הוא יכול היה להיות סצינה אחת בתוך דרמה גדולה על אובדן וחמלה ועליבות. כל הסימנים נובטים במונודרמה, אך אף אחד מהם לא מתפתח לעץ. מרוב רמזים וחצאי משפטים ומגבלות של זמן (לעתים נדירות הצגת יחיד נמשכת יותר מ-55-45 דקות), רב הנסתר על הגלוי. אך הגלוי אינו מעניין דיו כדי לחפש את הנסתר. ייתכן שהמחזאי בן-סעדיה ניסה להציג מטאפורה לתהליכים שעברו על "הכפר", מהטקסים, והיחד וה"מה שהיה פעם", והשווה אותם לרדידות המופעים של ימי העצמאות העכשווים? התוצאה אינה ברורה דיה והתוצאה, נכון לעכשיו, היא שהטקסט של "מלך הכפר" אינו מחזיק מונודרמה.

 

אין בתיאטרון משימה גדולה יותר מלשחק לבד על במה. כל חצאי המונולוגים והדיאלוגים שיינתנו לך בתוך כל מחזה, לא מתקרבים לתעצומות הנפש ומיומנויות המשחק הנדרשים ממך לבד על במה. כמה אומץ וכוח צריך שחקן כדי להיות שם לבד ערב ערב. אין מה לקנא בו.

 

הבמאי שהוא גם המחזאי, משתמש נכון במוזיקה מקורית של חובב בן סעדיה, עושה שימוש מעניין בתאורה ויוצר משחק נכון עם צלליות ועם יצירת תחושת עומק בימתית. אבל הוא עושה עוול לשחקן היחידי שלו. כי למרות הכוונות שעומדות מאחורי הצורך לספר את סיפורם הקודר של אותם ילדים, באותו יום עצמאות, והרצון לומר משהו כולל על החברה הישראלית (ככתוב בתוכנייה) - אנחנו נשארים בחוץ.

 

עד כמה מתאמץ גינת, ועד כמה הוא מוכשר, אנחנו קולטים מייד בכניסה, אבל אפילו הוא לא יכול לייצר יש מאין.

 

מוזיקה: מוצרט בריתמוס חד

דניאל סנדלר

 

מוצרט, מיסת ההכתרה ורקוויאם, התזמורת הסימפונית החדשה חיפה ומקהלת האיחוד. מנצח: אבי אוסטרובסקי

 

לפי היענות הקהל בקונצרט זה, נדמה היה שאילו הוסיפו התזמורת הסימפונית החדשה חיפה, מקהלת האיחוד וארבעה סולנים עוד כמה קונצרטים על קונצרט הפתיחה לסדרה הווקאלית, הם היו עדיין מצליחים למלא את האודיטוריום בהמון אדם מתמוגג ומריע - ובצדק. הקונצרט ובו שתי היצירות הגדולות של מוצרט, מיסת ההכתרה והרקוויאם, אינו יכול שלא לרגש ולרומם את הנפש.

 

האנסמבל הענק, שמנה כ-120 איש וניצב מול המנצח אבי אוסטרובסקי, ביצע את היצירות הנפלאות בריתמוס חד, בהבעה רב-גונית וברגשנות וכל אלה בזכות תנועותיו של המנצח, שהיטיב להוביל את היצירות הווקאליות בליווי תזמורת. גם הסולנים אירה ברטמן - סופרן, קרין שיפרין - אלט, פליקס ליפשיץ - טנור ודניס סדוב - באס, שכולם, זולת זמר הבס, הוכשרו והשתלמו בישראל, היו משכנעים ביותר והשתלבו בעשייה המשותפת.

 

מקהלת האיחוד הצטיינה גם הפעם ועמדה בכבוד רב במשימה הקשה והמעייפת של שתי יצירות ווקאליות כבירות בקונצרט אחד.

 

ספר ילדים: על הכבוד לילד

אורית פראג

 

"זיו בוא לאמבטיה", רחלי בהרב, אייר אודי טאוב, הוצאת ספרים יסוד

 

סופרת הילדים רחלי בהרב ממחניים מביאה מתנה חדשה לפעוטות והוריהם, והפעם על הנושא הנצחי של העימות בין עמידה במטלות ובין העשייה המעניינת באמת של החיים. זיו נקרא לאמבטיה להתרחץ, אך הוא מלא משימות חשובות ויצירתיות כמו בנייה של מגדל קוביות או פירוק הרובוט, או רשימה על דף של כל המספרים, או "סידור" החדר בשיירה עצומה של צעצועים.

 

ההומור השופע מכל עמוד הוא קטרזיס נפלא לכל הורה וילד שעומדים מדי יום בעימותים הללו שבין החובות השגרתיים והמעצבנים ובין מה שבאמת מתחשק לעשות. זיו, שהדבר האחרון שבא לו לעשות זה ללכת לאמבטיה, מתגלה כילד יצירתי וחרוץ, עמלני ומלא יזמויות והאם האוהבת והמבינה מסתכלת על עצמה ועל חיי המשפחה בהומור מלא אהבה שהתגלה כבר בספרה הקודם "מפלצולה". הומור הקורץ קריצה של אירוניה עצמית לכל הגישות החינוכיות המלומדות. איוריו של אודי טאוב משלימים את הצד המובלע בסיפור, המשתמע מתוך הטקסט והוא עולם הדמיון העצום של הילד והרצינות שהוא משקיע בכל פעילות שלו. בהרב אומרת לנו בעצם שצריך לתת כבוד לילד. וכך, תוך כדי קריאה, נשכרים ממנו גם הפעוט וגם ההורה.

 

מחול: בין הסרט הישן לעתיד החדש

יעל ברניר

 

"אורות הבמה", תמיר גינץ ורקדני "קמע", האולם האזורי מגידו

 

היצירה "אורות הבמה" היא רצף של אסוציאציות אישיות של הכוריאוגרף תמיר גינץ בהשראת דמותו המיוחדת של צ'ארלי צ'פלין. דמות השחקן האגדי מסמלת את הרב אמן: במאי, כוריאוגרף, מלחין, מפיק, תסריטאי ושחקן, מאסטר ששלט נפלא ביצירתו. במופע המחול דמותו של צ'פלין נרקדת על ידי גינץ עצמו המתעמת עם הרקדנים, מציץ לעולמם, אל הקשיים השאיפות, האהבות והתשוקות. הוא משתוקק לרקוד את ה"סרט" הישן בעוד הרקדנים סוחפים לעתיד חדש.

 

תמיר גינץ, בסגנון התנועה המיוחד שלו, מעלה מופע מרתק, מקצועי וסוחף הנוגע לכולנו. למרות מרכזיותו על הבמה, הוא נותן ביטוי והזדמנות לרקדניו המצוינים להביא את יישותם ואיכותם.

 

עיצוב הבמה והתלבושות הופקד בידיה של רקפת לוי, הידועה והמוכשרת, בשיתוף תלמידיה בביה"ס לעיצוב הבמה בניהולה. העריכה המוזיקלית בידי צחי פטיש.

 

לכל מי שעוד לא ראה, המלצה חמה לראות את אחד מנותני החותם בעולם המחול היום בארץ.

 

אמנות - סיבים, אריגה: השואה בירוק

 

תערוכתה של אילנה רווק, "בין ירוק לאדום" בגלריה סימגלרי במושב מגדים (נעילה ב-11.2.06), עוסקת בשתי סדרות. עבודותיה "האדומות" מציגות את הנגב בו היא חיה ומולם בסדרת "זיכרונות בירוק" מציגה האמנית הבזקי זיכרונות מתקופת השואה, שרק לאחרונה החלה לנבור בהם. בעבודת האריגה, כשהיא בונה על הנול קו אחר קו, שכבה אחר שכבה של טפסטרי ויוצרת תבליטים בליפוף ורקמה, היא מסתגרת בעולם משלה ומעלה באוב את עברה על רקע מציאות חייה היום.





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים