יצירה: שיר, קונצרט קלרינט, ספר חדש, פגישת מחזור, תערוכה

שחף (קלמן) בליימן - חולדה, דוד עורי, ארנון לפיד, קרני עם-עד


היכן ומתי

שחף (קלמן) בליימן, חולדה 

 

אין יותר נביא

לא חליף

לא גיבור

ואין רועה.

ומתי נחצה המדבר

והיכן נחצה את הסמבטיון?

כי נטולים כנפי נשר

ואין גשר.

רוח קדים טשטשה

דרך ארץ וסימני נתיבות,

וסומק הקלון

רובץ על מעשינו.

  

שמעתי קונצרט: קלרינט בלתי נשכח

דוד עורי

 

קונצרט עוצר נשימה ומופלא של התזמורת הקאמרית הקיבוצית

 

מדובר בקונצרט רגיל בהחלט של התזמורת הקאמרית הקיבוצית, אשר הפך במטה קסם לקונצרט בלתי נשכח, בידי המנצח והסולן קרל היינץ סטפאנס מגרמניה. הקונצ'רטו לקלרינט של מוצארט, שפתח את הערב, העביר אותנו מיידית לווינה של מוצארט - בקצבו הנאה, בנגינת המיתרים העדינה, ואף בתנועותיו העדינות של המנצח (במושגי הניצוח של היום, הוא היה כמעט לא-קיים); אך ברגע שהמנצח התחיל אף לנגן בקלרינט שלו, ממש עצרתי את נשימתי מרוב פליאה: איך אפשר לנגן כל כך יפה? ובכן, אפשר. וסטפאנס עשה את זה. לא לשווא הוא נחשב לגדול נגני הקלרינט היום. אשרינו שזכינו לשמוע אותו, ועוד בקונצ'רטו הנפלא של מוצארט.

 

לאחר מכן באו ארבעה סטנדרטים של ג'ז, שנראה כי סטפאנס נהנה מאוד לנגנם, תוך שהוא מנהל מערכת של חילופי מבטים וחיוכים עם חברי (בעיקר חברות) התזמורת, דבר שתרם לא מעט לאופי המבודח של המוזיקה. המתנתי לרונדו הטורקי הכחול של ברובק מהתקליט המיתולוגי שלו "טייק פייב", והעיבוד התזמורתי לא אכזב אותי.

 

את התוכנית סיימה הסימפוניה הרביעית, הטראגית, של שוברט. חלק זה של הקונצרט לא הביא משהו חדש - כי המנצח היה אותו מנצח, התזמורת אותה תזמורת, הביצוע היה נפלא. ההבדל היחיד היה שבמקום מוצארט, נגנו שוברט. זה לא מספיק?

 

הפלקט של חיינו

ארנון לפיד

 

העיסוק הרב בפולקלור הקיבוצי ב"תנים מייללים בלילה" אינו מוסיף אמינות ואותנטיות * אלא הופך את הרומן הקולח הזה למוזיאון-מילולי * דו"ח קריאה

 

בנימין קפליוק, עולה חדש מפולין, מגיע בקיץ חם ולח של 1938 לנמל חיפה, משם אוספים אותו חבר ושני גפירים מלווים אל קיבוץ היעד בצפון. הנופים, הנשקפים מהמשאית המקרטעת, מרגשים: "שדות חרושים ושדות ירוקים מושקים בממטרות. ריח טוב של ירק רענן נישא באוויר. שדות יהודיים. גאווה מילאה את לבי". גם הסכנות שלאורך הדרך אינן מרתיעות: "אושר מילא את חזי. חיילים יהודים מגינים על עצמם, ואני נוסע אתם, לוקח חלק בסכנה". וכשיורים על הרכב, והנוסעים משיבים באש ונחלצים ללא פגע, "חשתי סיפוק. היריות לא הפחידו אותי. אני מתאים להיות חבר בקבוצה".

 

יש לו, לקפליוק, המון ציפיות מחייו החדשים, שלטובתם נטש את עיר הולדתו בפולין ואת החיים הזעיר-בורגניים והעתיד הקודר שצפנו לו. הוא גם מוכן להתאמץ, להסתגל, להשקיע, לתרום, ולכן אינו מתלונן על הקשיים, ומקבל בסלחנות את התלאות, ואפילו את גילויי הצביעות הקטנים. אך כעבור חמישה חודשים, כשהולכת וסוגרת עליו הבדידות, וכמיהתו לזוגיות וחיזוריו המהוססים אחרי חברות נחשקות אינם נענים, הוא מחליט לעזוב. "אני חייב להסתלק, ומהר, לפני שהמסכנות העלובה הזאת תהפוך אצלי לטבע שני".

 

ממש ערב העזיבה לחיפה, שם יפתח בחיים חדשים כמוסכניק, מצטרפת אליו חנה, אשתו הנבגדת של יוסף, מוכתר הקיבוץ הצדקני. קפליוק, שמעולם לא העז לתת ביטוי לאהבתו אליה, נוטל עמו אותה ואת בנה יואב. וכך, לאחר שנכזבה תוחלתו להיות חלוץ עברי בקיבוץ בישראל, חוזר קפליוק אל הבורגנות הזעירה ממנה ברח, והוא בעל משפחה משלו, ואב חורג ליואב.

 

שולמית חרמש, שמביאה בספרה "תנים מייללים בלילה" (הוצאת תמוז) את סיפורו מפיו, בכתיבה ריאליסטית ממואריסטית, נוגעת בחומרים שברנר, שץ ואחרים נדרשו להם לפניה. היא ודאי רהוטה וקולחת מהם, אבל "נוגעת" הרבה פחות. הם היו שם, ראו וחשו את הבדידות והצללים שנתלוו למעשה החלוצי הקולקטיבי, וכתבו בדם לבם ובמר ייאושם. חרמש בודה את הסיפור מלבה, וזה לגיטימי לגמרי, אבל השימוש הרב בפולקלור שכולנו מכירים מסיפורי ההורים, ואזכורם של אין-ספור פריטים, שאלמנטים כמוהם מוצגים, מצהיבים ומעוררים חיוך, בכל המוזיאונים הקטנים שהקמנו בקיבוצינו (קומקום האלומיניום, הלחם-עם-ריבת תאנים, העגבנייה-מלפפון בארוחת הבוקר, עיתון "דבר", מיטת הברזל עם המרבד הצבעוני, ארגזי "תנובה" לאחסון, המקלחת הציבורית וכפכפי העץ, ועוד ועוד), פועלים בהפוך-על הפוך: במקום להוסיף לרומן אמינות ואותנטיות, כפי שהתכוונו, הם הופכים אותו, לעתים, לפלקט, למוזיאון-מילולי או לחומר הדרכה ולימוד.

 

בכל מקרה, משעמם זה לא. מומלץ למי שעוד לא שמעו וקראו דבר על ימי ראשיתו של הקיבוץ, ורוצים את השיעור פשוט וקליט. וסתם שאלה קטנה למו"ל: איך מתקשר ציור הכריכה האימפרסיוניסטי - (דמות אישה בשמלה ארוכה, עם שמשיה שאפילו שם יוצרו לא צוין) עם סיפורו של החלוץ בנימין קפליוק?

 

אח, פגישה שכזאת

קרני עם-עד

 

אירוע תרבותי ענק לקיבוצניקים ויוצאי קיבוץ מתוכנן ב...עיר אילת * כ-ו-ל-ם מוזמנים

 

אם אכן יהפוך האירוע "אח, פגישה שכזאת" למסורת בה ייטלו חלק קיבוצניקים ועוזבי קיבוצים - יהיה אפשר לדבר על טרנד חדש במקומותינו. המפגש הראשון עתיד להתקיים באילת, בין 22-19 במארס, ועל-פי התוכנית המגוונת של היזמית והמפיקה רחל שלום (אקס בית-אלפא, מנכ"לית "פרחים - פרויקטים חינוכיים במולטימדיה"), הוא עתיד לכלול ערב עם יורם טהרלב וריקודי עם, הפלגה ובילוי עם שירי תנועות הנוער, "חגיגה ישראלית" עם עינת שרוף ובעלה תמיר הרפז, הקרנה של הסרט "קיבוץ" ומפגש עם היוצרת רחלי שוורץ, הרצאה ולימוד עם בארי צימרמן על חג הפסח, והופעות של דודו זכאי, חגית לירון - סולנית "האירוסים", ויובל חבצלת, אורגניסט להקת הנח"ל המיתולוגית. בין לבין ינוחו החברים במלונות אילת, ויערכו סעודה משותפת.

 

ש: אז מי מוזמן?

רחל שלום: "חברים מהסיר, מהלינה המשותפת, מהגן, הכיתה, המחזור, השכבה, התנועה, הגרעין, הסומק העדין של האהבה הראשונה, הטירונות, הפלוגה, שנת החופש, ההפלגה, החלום, היקיצה, הזיכרון, הגעגוע, בקיצור: כו-לם".

 

ש: ואיך נולד הרעיון? 

"לפני יותר מעשרים שנה עבדתי בברית התנועה הקיבוצית. הפקתי עם ארנון תמיר מקיבוץ הזורע את חגיגת היובל לתנועה. עשינו כנס ענק בגני התערוכה, שזכה לתגובות נלהבות. עברו אי אלו שנים מאז, במהלכן יצא לי לראות באילת מפגשים של אנשים שבאים מרקע דומה ועוסקים בפעילויות משותפות. יש, למשל, כנס שנתי של יוצאי הודו, אליו מגיעים כ-5,000 איש. הם מביאים זמרים ידועים מהודו, אוכלים אוכל הודי וכיו"ב. חשבתי ליצור מסורת דומה לחברי ועוזבי קיבוצים. אני מקורבת ל'בינה', שמרכזה בסמינר אפעל, ומעריכה את מה שעושים שם, לכן שילבתי בתוכנית הכנס גם לימוד והעשרה סביב תרבות קיבוצית והגדת הפסח".

 

ש: אפשר יהיה להעיר את החברים ולהביא אותם למפגש כזה?

"אני מניחה שלמפגש הראשון יגיעו כמה מאות מהם, לאור סבב שעשיתי בקרב חברים שלי בקיבוצים, ובמיוחד בבית-אלפא. אין לי ספק שבפעם הבאה כבר יבואו הרבה יותר. השיטה תהיה 'חבר מביא חבר', וזה חייב לעבוד".

 

צייר לי כבשה

קרני עם-עד

 

הכבשים מלוות את האמן מנשק'ה קדישמן מאז היה רועה צאן בקיבוצים מעיין-ברוך ויזרעאל * התערוכה הרטרוספקטיבית שלו במוזיאון תל-אביב מזמנת חוויה מפעימה * ויש גם תערוכה מרשימה לנחל הירקון * המבקר פועה בהתפעלות

 

מנשה קדישמן, מנשק'ה בפי כל, היה נחלאי ורועה צאן בקיבוצים מעיין-ברוך ויזרעאל בין השנים 1950-53 - שלוש שנים בסך הכול, שהשפיעו על יצירתו לאורך 50 השנים האחרונות. לאחר עזיבתו את הקיבוץ נסע ללמוד באנגליה, שם יצר פיסול גיאומטרי, קונסטרוקטיבי, שעסק בבעיות שיווי משקל (שלושת העיגולים בכיכר "הבימה", למשל). במקביל "גלש" למיצבים סביבתיים ולעבודה מושגית, אותה המשיך בשנות ה-70 בארץ. היכולת הפיסולית והרגישות לצבע ולקו באו לביטוי כבר אז, אבל הקו הייחודי והמזוהה לקדישמן בלבד עדיין לא היה קיים. ההבלחה הראשונה של "הגילוי העצמי" הייתה בשנת 1978 - ראשי כבשים מטופלים, כבשים חיות שגבן צבוע והן יוצרות בשטח הפתוח "ציור דינמי", מחוות לרועה של ואן-גוך ולעקידת יצחק. מה שהחל ב"כבשה אחת" הפך ל"עדר מתרבה וגואה". מאמצע שנות התשעים ועד לזמן הזה מצייר קדישמן כבשים בשלל צבעים ומחוות של פרוזה, שירה, אמירות פוליטיות וחברתיות. נהוג לייחס לו סיפור משעשע: "פעם התבקש לצייר, על-פי תיאור מפורט מפי קורבן אונס, דיוקן של בחור צעיר. לאחר שסיים את מלאכת הציור לקחו השוטרים את הדף ובתוך שעה קלה לכדו כבשה...".

 

כמו בכל אגדה, גם בסיפור הזה יש שמץ של אמת. כשמנשק'ה מצייר דיוקני אדם, הם מזכירים לא מעט את קלסתרי הכבשים שלו - עיניים נוגות קמעה, פנים מוארכות, קו יובשני עם צבע ססגוני. אבל, בדומה לכבשים, שלכאורה דומות זו לזו אבל למעשה שונות בתכלית, גם המצוירים שלו מזכירים באופן מופלא את המקור.

 

רוב חללי התצוגה, בתערוכה הרטרוספקטיבית המוצגת עכשיו במוזיאון תל-אביב (אוצר ראשי: מוטי עומר) - גם אלה שבפנים וגם אלה שבחוץ - מוקדשים לקדישמן הרועה והנראה. למרות המצאי הגדול של 50 שנות היצירה, יש תחושה של אווריריות וניקיון. החלוקה לתתי הנושאים - פסלים מונומנטאליים ומיצב "יער כביסה", ציורים גדולי ממד, מבט היסטורי, העדר, פרויקט כבשים בטבע, ותערוכת הילדים - מדויקת ומזמנת חוויה מפעימה.

 

שני השיאים בתערוכה, מבלי להמעיט מהשאר, נמצאים דווקא בשני החללים הקטנים יותר שבקומת המסד. המיצב "שלכת" בגלריה ג'נט אסיא מזמן למבקר מפגש מצמרר עם מאות רבות של פני אנוש חתוכים בברזל, מונחים על הרצפה באי סדר מכוון. ההליכה בינות ל"עלי השלכת", שנשרו באינספור מלחמות מיותרות, פיהם זועק צעקה אילמת ועיניהם פעורות לרווחה, דומה לצעידה בשדה קרב אימתני. בגלריה על-שם רפפורט, הסמוכה, אפשר לפגוש את "צד החיים", בדמותן של מאות כבשים מצוירות על בדים, שזרועים על הרצפה כיער-עד. שוב, לכאורה אותה כבשה עם אותו מבט עצוב בעיניים, אבל כל אחת מקבלת טיפול שונה. כבשה "חגיגית" וזר על ראשה, כבשה שהכורת נח על ראשה, כבשה מלאת עזוז וכבשה חלושה. פה ושם משובצים קטעי טקסט ושירה, והדו-ממד הופך לתלת-ממד עם חומרי טבע וגבס.

 

במשך שעה ארוכה הלכתי לי בתוך העדר ולא יכולתי לרוות. כמעט תהיתי מדוע הכבשים של קדישמן לא הלכו בעקבותיי מהמוזיאון לרחובות תל-אביב, ואז הבנתי שהן שייכות עדיין למעיין-ברוך וליזרעאל, למנשק'ה הצעיר שרעה אותן אי אז בשנות החמישים.

 

ועוד במוזיאון: תערוכה גדולה ויפה המוקדשת לנחל הירקון. עשרות אמנים נוטלים חלק במחווה ההיסטורית והאקטואלית, ועושים זאת בחן לא מבוטל. אחת העבודות המרשימות, ואולי הביקורתית שבהן, היא של אילת כרמי (אקס בית-השיטה) - שהקדישה קיר שלם ל"אהובים מהמכבייה" שנפלו מהגשר לתוך המים הממיתים. כרמי שרטטה את מתווה הגשר כעשוי מענפי אקליפטוס שבריריים, ואת הישראלים הזחוחים כאיקונות אצולה שמניפים, למרות הכול, את הדגל בגאווה בלתי מסותרת. הרבה זמן לא ראינו עבודה כה חכמה ומרשימה - על מגבלות הכוח, אווירת ה"סמוך", החלום של האליפות מול המציאות של העליבות.

 

זוהי אחת משעותיו היפות של מוזיאון תל-אביב. רוצו לראות. הנעילה: אפריל 2006.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים