מי אומללה - תגובה לכתבה "החיים בזבל"







חברה מקיבוץ בעמק בית-שאן (הפרטים המלאים שמורים במערכת)


אני חברה ובת הקיבוץ הוותיק בעמק בית-שאן, נשוא הכתבה "החיים שלי בזבל" (הקיבוץ, 22.12). אני מודה שאם שומעים רק צד אחד של הסיפור, הוא נשמע מצמרר. אך, כרגיל, לכל סיפור יש שני צדדים. הצד השני בסיפור ה"מצמרר" הוא הצד שלי, והרגשתי לגבי ההאשמות המוטלות על הקיבוץ המדובר.

 

גם אני בין אלה שמצבם הורע עקב השינויים בקיבוץ. כל חיי עבדתי לפי צורכי הקיבוץ, מעולם לא חיפשתי ג'ובים, ולמרות שיכולתי במשך השנים לדאוג לעצמי לקריירה, אם בלימודים ואם בעבודת חוץ, תמיד נעניתי ללחצים שהפעילו עליי כדי לעבוד או לקבל תפקידים שלא היה כל שכר בצדם. להגיד שהיום איני מצטערת על כך - יהיה לא נכון, אבל אינני יכולה להאשים במצבי את הקיבוץ ואת השינויים. אני פשוט מחפשת עוד עבודה כדי להתפרנס בכבוד (אם גם בצניעות) ולא ליפול לנטל על החברה.

 

היו חברים שעבדו מחוץ לקיבוץ, פיתחו קריירה שהרבה שכר בצדה ולמרות זאת תרמו לקיבוץ ממרצם ומכישוריהם ככל יכולתם. אך, כמו בכל קיבוץ, גם אצלנו יש שדאגו רק לעצמם. ה"אומללה" שבכתבה היא אחת מהם. כאחת שהייתה מעורבת בבעיותיה של ה"אומללה" לאורך כל השנים, גם בתמיכה אישית וגם בניסיון להגיע אתה להסדר כלשהו, הייתי כל השנים החברה היחידה שאתה הסכימה להיפגש ושהסכימה שתשתתף בכל צוות שיוקם, כולל גישור מטעם התנועה - עד שהתברר לה, לאחרונה, שגם אני נמנית עם אלה שדורשים ממנה את המינימום כדי להסדיר את מצבה, והוא: להכניס להנהלת החשבונות את תלושי השכר שקיבלה במשך השנים - דבר שדחתה בכל תוקף (מה שמעורר תמיהה מרובה).

 

עקב מצבנו הקשה והמחסור בכוח אדם ניהולי, פנינו לחברה חיצונית שתנהל את הקיבוץ ותנסה להנהיג את השינויים שניסינו להעביר במשך כמה שנים ולא הצלחנו. הצעת המודל שבנתה החברה החיצונית עברה בקיבוץ בצורה מסודרת, על-פי כל החוקים ודרישות רשם האגודות, ברוב גדול. למעשה, הדבר החשוב ביותר שקרה לנו הוא שהעמידו מול פנינו מראה, ששיקפה לנו את המצב האמיתי. עם השינויים קרה דבר חשוב נוסף: החברים הבינו שצריך להתפרנס, ושבלתי-אפשרי להמשיך לחיות כמו שחיינו במשך השנים.

 

בקיבוצי רוב החברים עבדו ועובדים עד היום, לרובם אכפת ממקום עבודתם והם תורמים כמיטב יכולתם; אך בצורת החיים של הקיבוץ הישן הגענו למצב שאי-אפשר היה להמשיך. היום, עם ניהול נכון ועם השינויים שנערכו במקומות העבודה, מצבנו השתפר. עם כל שנה שחולפת רואים את האור בקצה המנהרה. ראוי לציין שלמרות מודל רשת הביטחון שבו מתנהל הקיבוץ, נותרו דברים שבהם אנו מתנהלים כמעט כמו בקיבוץ השיתופי, כמו: דאגה לוותיקים, לחולים ולנכים. על כך גאוותנו, ושום סיפור של "אומללים" לכאורה לא יעיב על הדבר.

 

כדי להימנע מהשמצות שתתפרסמנה ברבים, איני מציינת את כל מה שעברנו במשך השנים עם נשואת הכתבה. לשם איזון, היה ראוי שהעיתון ישמע גם את העובדת הסוציאלית של הקיבוץ, אולי גם את המגשר שניסה לגשר בנושא, ואולי גם מישהו מהקיבוץ שמכיר את כל העובדות (אבל אולי זה היה מקלקל את הסיפור ה"מצמרר").

 

כמו-כן אני מבינה שהכתבה הופיעה בעילום שם כי המתלוננת מתביישת במצבה (או אולי בדבריה). בכל אופן, לי אין בעיה שתפרסמו את שמי ואת שם קיבוצי, כי אין לנו במה להתבייש, אולי רק בזה שחיים אצלנו חברים כאלה.


לרכישת מנוי ל"הקיבוץ" התקשרו 03-9309111 

 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים