מכתבים למערכת "הקיבוץ"



מכתבים למערכת "הקיבוץ"

  

טיפ: מסכה ביתית לעור יבש: 1 כף גבינה 5%, 1 כף שמן זית, 1 כף אבוקדו, 2 טיפות לימון. לערבב ולמרוח על עור הפנים, והוא ייראה כמו חדש!

תמר אדר (אילון), מטפלת ברפואה סינית


לאן מסתובבים גלגלי "תנובה"

דובי הלמן, יטבתה

 

עמיקם אסם, רכז המטה לצמיחה בתנועה הקיבוצית, פונה לבני הפלוגתא בנושא תנובה לבוא ולשטח טענותיהם בפני לוגמי הפריגורט ומלחכי הגבינה, כדי שידעו הם מה ירוויחו ומה יפסידו בכל מהלך שיינקט ב"תנובה" - כל זאת משום שזו כבר אינה "שאלת המיליון" דולר אלא "שאלת המיליארד" ("תנובת המריבה, לאן", הקיבוץ 8.12).

זה למעלה משש שנים מתנהל דיון נוקב בנושא תנובה. לא רק בחדרי חדרים, אלא גם בוועידות. זה כשלוש שנים מקבל הדיון סיקור עיתונאי רחב. מזכירי התנועה ורכזיה הכלכליים ומנהלי הארגונים האזוריים לוקחים חלק פעיל בדיוני ההנהלה, המועצה ואף בפורומים אד-הוקיים של תנובה. אני רוצה להאמין, אם כי איני יודע, שהמזכירים ומנהלי הארגונים האזוריים מדווחים למוסדותיהם ואולי אף מבקשים מהם מנדט לייצג עמדה זו או אחרת. והעמיקמים, שהם אולי רוב ציבור חברי הקיבוצים - לא שומעים, לא יודעים ולא מתערבים.

מה צריך יותר מזה כדי להבין איך סובבים אט-אט, ולפעמים מהר-מהר, גלגלי ההיסטוריה הקיבוצית, בשעה שחברי הקיבוצים מגלים רק בדיעבד מהו התפקיד, הפסיבי לרוב, שהם מילאו בהתרחשויות הדרמטיות האלה, הנוגעות כל-כך לחייהם, בלי שנתנו את דעתם לאן הגלגלים מסתובבים, וכי אף אחד לא הסביר להם במה דברים אמורים. וייתכן גם שזהו משל לבני האדם בכלל. מעטים בלבד מושכים בחוטים, ואילו הרוב מחכים שמישהו יעורר אותם או יפרש להם או יעדכן אותם.

המחלוקת בתנובה איננה בין-אישית, כפי שכותב עמיקם. מכירת תנובה היא אירוע שווה-משקל לפירוק ההסתדרות הכללית וחברת העובדים. גם שם היה הרבה כסף. תנובה הוא הכלי ההתיישבותי הקואופרטיבי האחרון ששרד בישראל. הפעם ניטש המאבק בין מי שדבק בחקלאות כחלק משליחותו ההתיישבותית וחלק מאורח חייו, לבין מי שמאס בחקלאות, תהיינה הצדקותיו לכך אשר תהיינה, ומבקש לממש חלקו בתנובה. למרות שהכסף מערפל את החושים, התמונה פשוטה וברורה.

אם להנהלת תנובה יש סיבה לאופטימיות באשר להשגת היעד של מכירת תנובה, מקורה נעוץ בתקווה שחברי הקיבוצים והמושבים ימשיכו לעמוד מן הצד, מחכים ומקווים ש"מישהו" ידאג להם ויביא להם הרבה כסף, בלי לגרוע מאומה ממה שיש להם עכשיו. 


איזה שיכון מתאים לילדים

אבשלום יעקבי, מעוז-חיים

 

רבים מאוד בעת האחרונה הספרים, המאמרים, שאר אמצעי התקשורת ואף סרטים, העוסקים בבעיה שאבד עליה הכלח מזמן: בעיית ה"לינה המשותפת", שהייתה נהוגה בעבר הרחוק במרבית הקיבוצים, וכיום אינה נהוגה, למיטב ידיעתי, באף קיבוץ בארץ. הדיונים נערכים בעיקר או רק על ההשפעות הפסיכולוגיות ועל הפחדים שנגרמו לילדים.

איש לא מזכיר את תנאי החיים, השיכון ושאר התנאים הכלכליים שבהם חיו החברים המבוגרים במשך עשרות שנים, עד הקמת המדינה. הם גרו בכל מיני שיכונים שחלקם לא היו מתאימים אפילו לבהמות. השיכונים כללו סוכות, אוהלים, צריפים, מבנים עשויים מבוץ וכדומה. גם שיכוני הוותיקים, שהוקמו משנת 1951 והלאה, כללו חדר בודד ולידו מקלחת ובית-שימוש בלבד, שגם בו אי אפשר היה לשכן ילדים. התנועה הציונית לא הצליחה להשיג מהעם בגולה אמצעים מספיקים לצרכים האלמנטאריים של החלוצים שעלו לארץ. היא, שקיבלה על עצמה להקים את המדינה שבדרך, נאלצה לקצץ ולקצץ בתקציבים לכל הצרכים, לא מילאה את התנאים המינימאליים הדרושים - לא לקליטה, לא לחינוך ולהגנה - ואפילו לא ניצלה את כל האפשרויות שהזדמנו לרכישת קרקע. כמובן שסכומי הכסף שהוקצו להתיישבות לא ענו אף פעם לצרכים המרובים. לכן הפתרון היחידי היה שיכון מתאים לילדים.

איני מתיימר להגיד שלא היו מניעים אידיאולוגיים בנוהג של הלינה-המשותפת, שנמשכה גם בזמן שהלינה המשפחתית כבשה בסערה את התנועה הקיבוצית כולה. אבל אי-אפשר, בלהט הוויכוח, להתעלם מהתנאים הכלכליים והכספיים. לכן צריך להביא לקוראים, למאזינים ולצופי הסרטים מסר יותר מאוזן, למען יוכלו לשפוט ביתר איזון ולא רק על סמך מידע חלקי. 


קברניטי המדינה - התפטרו

יעקב מנדה, אלונים

 

לאור הסקרים האחרונים מסתבר שהציבור הרחב אינו נותן אמון בקברניטי הממשלה. מלחמת לבנון השנייה מדברת בעד עצמה. נבחרי הציבור לא נתנו מענה לצרכים הבסיסיים למיליון תושבי הצפון. באופן פרטי כל אחד דאג לנפשו. כרגיל, השכבה החלשה נותרה במקום וספגה יום-יום את מטר הקטיושות מלבנון, וללא מזון ומים במידה מספקת. המסקנה: להנהגה לא הייתה תוכנית מגירה. לכן אני סבור שלמנהיגים האלה לא נותרה ברירה, אלא להתפטר. לדוגמה: עמיר פרץ כשר ביטחון המשווה את עצמו לבן-גוריון או ללוי אשכול ז"ל. הם אומנם לא היו אנשי צבא - אבל הנהיגו את היישוב העברי עשרות שנים בטרם הייתה מדינה. בשעות המבחן הוכיחו את עצמם, עם קבלות.

דבר דחוף העומד על הפרק הוא שיקומו של צה"ל. אנחנו חייבים לזכור שאויבינו, הקרובים והרחוקים, מכינים לנו מלחמה הרבה יותר קשה מזו שהייתה בקיץ שחלף. אינני מתיימר לשפוט את הדרג הצבאי. קטונתי מזה. לכך יש רמטכ"לים או אלופים לשעבר. אם טובת המדינה יקרה לראש הממשלה אהוד אולמרט, ולעמיר פרץ - כל מה שהם צריכים לעשות הוא לקום ולהתפטר. 


אולמרט הציל אותנו

חיים הרחול, כינרת

 

התגובות שלנו אחרי המלחמה, כולל זו של חנה וכטל ("אולמרט צריך לשלם את המחיר", הקיבוץ 1.12) מראות שרק ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בראייתו המעמיקה, הגיב כמו שמנהיג של עם אמיתי חייב להגיב, והציל אותנו! הוא העיר אותנו בדקה ה-90 מהבטלנות שמחדירים בנו "שלום עכשיו", ח"כ יוסי ביילין וכו'. האם באמת אין בעם היהודי אחד המבין שתגובתו של ראש הממשלה הצילה אותנו משואה של מדינת היהודים? הנצליח להפוך עצמנו לעם ככל העמים?


הערת מערכת

 

את הדיון בנושא תקציב המכון לחקר הימים באילת יזמה ח"כ אורית נוקד, ולא כפי שפורסם ("תרומה פוליטית", הקיבוץ 15.12).  כמו כן, ח"כ אורית נוקד וח"כ שלי יחימוביץ' הגישו הסתייגות לתקציב המכון לשנת 2007 עוד בשבוע שעבר.





מסמכים חדשים במדור דעת אורחים



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים