מכתבים למערכת "הדף הירוק"



מכתבים למערכת "הדף הירוק"

  


טובת המפעלים והעובדים - חד הם

יונתן מלמד, יו"ר איגוד התעשייה הקיבוצית

 

נדהמתי לראות כיצד הפכתי בכתבתו של טל אלמליח ("הדף הירוק", 14.12) לתעשיין הקפיטליסט ואויבם של בני מעמד הפועלים. אין דבר שרחוק יותר מהאמת. אני מאמין שטובת המפעלים וטובת העובדים - חד הם, כפי שמוכיחים מפעלי התעשייה הקיבוצית מדי יום.

בכתבה נמתחה עלי ביקורת על כך שביום השביתה שיזמה ההסתדרות בשל אי תשלום המשכורות לעובדי הרשויות המקומיות יצאתי בקריאה להסתדרות להוציא את נמלי הים אל מחוץ ל"משחק" ולאפשר הטענה ופריקה של אוניות. באותה עת לא ידענו כמובן שהשביתה תימשך יום אחד בלבד והערכנו שהיא תגרום לנזקים כבדים ביותר למפעלי התעשייה.

על פי דעתי, די בהשבתת נמל התעופה יחד עם שאר המשק כדי להפעיל את הלחץ הציבורי הנדרש בשביל להגיע להסדר ולשים קץ לחרפה של הלנת שכר ממלכתית לעובדים. אינני סבור שגרימת נזק למפעלים שזה מכבר סבלו מנזקי המלחמה תזרז את השגת המטרה החשובה והיא רק תפגע בעובדים של אותם מפעלים שלא יוכלו לייצא את מוצריהם.

בשיחה טלפונית שקיימתי עם הכתב הבהרתי לו מספר פעמים את תמיכתי האישית ותמיכת האיגוד בעילה להשבתת המשק - חבל שפרט חשוב זה לא הוכנס לתוך הידיעה.

צר לי שבימים שבהם חברי הקיבוצים הופכים לשק חבטות לאומי בתחומים שונים, חברים מתוכנו שאמורים להכיר אותנו מקרוב, בוחרים לנעוץ סכין חדה בגב וליצור מציאות שלילית מדומה. הרוב המכריע של מפעלי הקיבוצים הם דוגמה ומופת ליחס הוגן לעובדים, חברים ושכירים כאחד. אני חושב שמותר לנו כחברי קיבוצים לראות ולהכיר בטוב וביפה בתעשייה המפוארת והמצליחה שבנינו, תוך שמירה על עקרונותינו.


אחת שתיים שלוש - תרבות!

אמנון ורנר, כרמיה

 

בתגובה לידיעה בדבר הפרטת שירותי התרבות (30.11)

 

שוב מתלוננים על מזכירי התנועה, הם הרי עסוקים בעניינם קצת יותר חשובים מ"תרבות".

רק באגדות סיניות, האיכר העני קונה לחם בחצי פרוטה כדי לחיות ובחצי הפרוטה השני פרח, כדי שיהיה בשביל מה לחיות. בחיים האמיתיים, אותם אנו חיים כבר כמה שנים, אנו עוסקים רק בקניית לחם והרבה ככל האפשר. צודקים המזכירים שמי שחשובה לו התרבות - שישלם. במקרה הרע - הקיבוץ הבודד, ובמקרה הטוב - הפרט המאוד בודד בימים אלה.

הקריאה לקיבוצים לרכישת שרותי תרבות באופן פרטני מיותרת. צריך לקצר את הדרך ישירות לכיס של החבר. חיים בקיבוצים עשרות אלפי חברים. אם כל אחד יתרום לדוגמא 10 ש"ח, אפשר יהיה לקיים מחלקת תרבות מפוארת. יפה דורש - יפה מקיים. אני כבר הכנתי צ'ק של 10 שקל, אך אינני יודע לאן לשלחו. האם לגזברות? או שמא גם אותה הפריטו? הרי כל בנק יהיה מוכן לנהל את הקופה הקיבוצית ביעילות גדולה יותר. או אולי למזכירים, אם אדע מי מהם יישאר במהלך ההפרטה הבאה.

ואולי - יש לי רעיון חדש. בביקורי בעיר הקודש, ליד תחנת האוטובוסים, ראיתי כמה וכמה קופות צדקה הקשורות היטב בשרשראות פלדה. האחת למען הצדיק הזה והשנייה למען היתומים האחרים והשלישית לשרותי גמילות חסדים - צריך לבחון את האפשרות להציב קופת צדקה לענייני תרבות בפתח הכניסה לבית התנועה והחברים הרבים המגיעים למקום ישלשלו את תרומתם - ובא לציון הגואל.

האמת, וסליחה על הדמיון הפרוע, עלתה בי משאלה בהשפעת חג הניסים שאנו נמצאים בעיצומו, לו הייתי אורי גלר, או אז, הייתי מסתכל למזכירים ישר בעיניים, סופר אחת, שתיים, שלוש וצועק "תרבות"!


שבע הערות על ידיעה אחת

זמי בן-חורין, געש

 

ברצוני להתייחס לחלק בידיעה בו הגיבו המזכירים על טענות מארגני כנס פורום הקיבוץ (בתגובה לידיעה על דו"ח ישיבת המזכירות, 14.12).

1.      הצוות לטיפול בתלונות חברים הוקם ביוזמת החבר ראובן גוטמן (שער הגולן) ואנוכי (געש), ההחלטה על הקמתו לא הייתה "מיזם" של התנועה אלה תוצאה של לחץ על מזכירות התנועה.

2.      דובר התנועה פרסם הודעה על הקמת הצוות בעיתונות הקיבוצית, כשבפועל, מי שהיה צריך להיות חבר בו, וכך פורסם, אפילו לא ידע על עובדת היותו בצוות, לא שאלו אותו ולא יידעו אותו.

3.      עד היום הסטטוס של הצוות נשאר כנראה דיסקרטי, לא פורסמו דרכי התקשרות עם הצוות, נוהל הפניה וכו'.

4.      המזכירים הוזמנו באופן מסודר לכנס, הושארו הודעות טלפוניות במזכירות התנועה כשאף אחד לא טרח לחזור אלי.

5.      בידיעה של נחמן גלבוע מופיע ציטוט שמקורו לא ברור, בו אני מואשם ב"בוטות" בסגנון הכתיבה. בעבר הואשמתי על ידי דובר התנועה אביב לשם בהתלהמות. אני קורא כאן להביא דוגמאות לכתיבה מתלהמת ובוטה. אם אכן כך הדבר אני מתחייב להתנצל בפומבי לפני כל חברי הקיבוצים.

6.      עוד נאמר בידיעה כי אני הבעתי בדברי "חוסר אמון במערכת המקצועית", זאת פרשנות של מי שעל ראשו בוער הכובע. אני בהחלט סבור ואף כתבתי בנושא, כי מחלקת פרט אינה מאוישת בהתאמה למשימות העומדות בפניה. כך גם נאמר לי אישית על ידי העוסקים במלאכה. המחלקה המשפטית לא יכולה לייצג את חבר הקיבוץ בעימותים מול הקיבוץ ולכן המחלקה אינה מהווה כתובת הולמת לחברי הקיבוץ. לכך גם הסכים, בקווים כללים, עו"ד של המחלקה בתגובה למכתבים שלי ובפרסום באתר המחלקה: "המחלקה המשפטית מייצגת את התנועה על תאגידיה וכן את הקיבוצים השונים. ייצוג חבר הקיבוץ מצוי בעימות עם קיבוצו יעמיד את המחלקה במצב של ניגוד עניינים בלתי נסבל. ניגוד זה לא ייפתר גם אם נחליט שאחד מעורכי הדין במחלקה יטפל בחבר והשני בקיבוץ". (ציטוט ממכתבו של עו"ד אמיר גנז). אפשר לראות לפי הקטע המובא כאן כי המחלקה המשפטית יכולה לתת ייעוץ, היא לא יכולה ולא צריכה להיות חברה בצוות.

7.      דה לגיטימציה, הנשק הסודי של מי שלא מסכים עם דעתך. בכתבה אני מוצג כ"מתיימר לייצג" את הפורום, כותב בבוטות, ובכלל, חבר לא אמין ולא רציני שאין מקום להתייחס לדבריו. פורום הקיבוץ הוקם ביוזמתי ואני מנהלו מזה תקופה ארוכה. לפני כנס געש פורסם בהרחבה סדר יום, החלטות לדיון כשלכל חבר הייתה הזדמנות להביע הסתייגות ולהציע סעיפים להצבעה. סעיפים אלו עמדו להצבעה ואושרו בכנס, הן בע"פ והן בכתב. אני משמש כנציג הפורום, זה לא הקמפיין האישי שלי ולפי התגובות בפורום ובעשרות הטלפונים שאני מקבל, העמדות שאני מבטא הן מהמתונות שמוצגות. הכנס התנהל על ידי במתינות כשהיה ברור לכל הדוברים כי אין מקום להתלהמות ולהתקפות אישיות על מזכירי התנועה. כך פורסם על ידי בתדריך לקראת הכנס, ואכן, בכנס עצמו נהגו כל הדוברים במתינות רבה למרות כאבם האישי. להציג אותי באופן אחר הוא התנהגות לא הוגנת וזה בהמעטה רבה.


ממלכה נשית

סמדר סיני, היחידה לקידום נשים בתנועה הקיבוצית

 

בהמשך לכתבתה של רוני מ. האס "אז מה נשמע ברפת" (14.12) כדאי לספר על מרים ברץ אשת דגניה.

ב-1910 הייתה בעדר הבקר בדגניה פרה אחת "בלאדי", וחבר אחד היה העובד ברפת. מרים ברץ, שהחליטה להיות חקלאית ורפתנית, אך חבריה סירבו לבקשתה, פנתה לאשת השייח המקומי של הכפר אום ג'וני וממנה למדה את מלאכת החליבה. "הייתי צריכה ללבוש שמלה ערבית ומטפחת לראשי ולזמזם לה מנגינה ערבית, כך נתנה לי את חלבה", כתבה מרים ברץ מאוחר יותר בזיכרונותיה. מרים העמידה את חברי קבוצתה בפני עובדה מוגמרת. מאז הייתה רפת דגניה, כפי שסיפר מוקי צור בכתבה, ממלכה נשית בלבד, והגברים היו רק פועלים עונתיים.

מרים ברץ הייתה רפתנית מ-1912 ועד 1955 ועל תרומתה לענף הבקר בארץ היא קיבלה את הפרס על שם צימרמן מטעם "החקלאית". בתקופת היותה רפתנית היא יצאה להולנד ולארה"ב ללמוד את המקצוע, אף שהייתה אימא לשבעה ילדים. הווי מיוחד התפתח ברפת דגניה, והיה זה מעמד מכובד, לא כל אחת התקבלה: היו מבחני קבלה, והיה צריך את הסכמת מרים והאחרות.

עדיין יש ברפתות הרבה נשים יחסית לענף חקלאי. מנינו 61 רפתניות ב-51 קיבוצים, כשחלק מהרפתות הן שותפויות ועל כך גאוותנו.





מסמכים חדשים במדור דעת אורחים



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים