דעת יחיד: חזון ושיגעון - הסרט "אדמה משוגעת" מציג את הפער בין החזון והמציאות בקיבוץ. הצעה לצמצום הפער




דעת יחיד: חזון ושיגעון

אורי הייטנר


הסרט "אדמה משוגעת" מציג את הפער בין החזון והמציאות בקיבוץ * הצופה אורי הייטנר מציע איך לצמצמו * ביקורת עם ערך מוסף                          

 

"תמיד שנאתי את הקיבוץ. אחרי שצפיתי בסרט אני מבינה למה" - את המשפט הזה קלטו אוזניי כשיצאתי מהקרנת הסרט "אדמה משוגעת" בבית גבריאל. משפט כזה, והסרט בכלל, מעורר מייד את אינסטינקט המגננה של קיבוצניק ממוצע. ואכן, התגובות של קיבוצניקים ויוצאי קיבוצים, בעיתונות הקיבוצית ובאתרי האינטרנט, היו אפולוגטיות בעליל, בנוסח: "נולדתי וגדלתי בקיבוץ. ראיתי את הסרט ולא זיהיתי את הקיבוץ שלי. זה עולם אחר לגמרי" וכו'. הטענה העיקרית בתגובות היא שהסרט אינו מאוזן, שהוא מציג את הקיבוץ מהזווית השלילית, המכוערת והאפלה ביותר.   

                                                                

הביקורת נכונה, אך אינה רלוונטית. סרט אמנותי, עלילתי, אינו מחקר היסטורי, ולכן אינו צריך להיות מאוזן. הוא אינו מנתח את הקיבוץ על אורותיו וצלליו. הוא מאיר אותו באמצעות הפנס הסובייקטיבי של ילד אחד, בקיבוץ אחד, בשנה אחת - והאמת שהוא מציג היא זו המצטיירת בעיניו. עצם העובדה שכך משתקפת האמת בעיני הילד, מחייבת את הצופה להתייחסות ולהתמודדות. ברור שמי שמקיש מהזווית הסובייקטיבית הזאת לקביעת עמדה גורפת על הקיבוץ, אינו מגיב באופן רציני; אבל כך גם מי שמתעלם מן האמת המשתקפת מן הסרט ומסתפק בהכחשה גורפת.          

 

הסרט אינו מציג תמונה כוללת - בוודאי לא של הקיבוץ היום, אך גם לא של הקיבוץ כפי שהיה פעם. לדעתי, המציאות המהווה תשתית לעלילה היא אנכרוניסטית - בסרט מדובר על שנת 1974, אך הוא משקף יותר את הקיבוץ של שנות החמישים (למעט תופעת המתנדבים, שהחלה בשלהי שנות השישים). הקיבוץ יוצא רע מאוד מן הסרט. הוא מציג תמונה של קולקטיביות חונקת, התערבות בלתי-נסבלת של הכלל בחיי הפרט, שיפוט שדה בלתי הוגן של דעת הקהל. הוא מציג את העיוות שבלינה המשותפת, את השלילי שבמאצ'ואיזם הקיבוצניקי (אותו הציג יוצר הסרט דרור שאול, באופן הומוריסטי וקליל, גם בסרטו הקודם, "מבצע סבתא"). 

              

בראייה שטחית, עיקר הביקורת היא על יחס הקיבוץ לחריג שבתוכו. בראייה עמוקה יותר, הנושא המרכזי אינו היחס לחריג אלא הצביעות והשקר בקיבוץ. כל סרט שיציג ניסיון של חולה נפש להשתלב בחברה, בכל חברה, לא יציג תמונה הרבה יותר טובה. אבל הקיבוץ הוא חברה שחרתה על דגלה ערכים של צדק ושוויון ומדקלמת אותם בפאתוס ובחגיגיות, ובכך יצרה ציפייה להוות אלטרנטיבה לחוליי החברה הסובבת. הסרט מאיר בעיקר על הפער הזה, בין המילים הגבוהות להתנהגות הנלוזה; הוא מבליט את הפער בין הפאתוס באסיפת החברים, בקבלת השבת, בשיעור בכיתה, בטקס בתנועה; הדיבורים הרמים על התנועה והקיבוץ, העבודה והערכים - לבין האופן הצבוע שבו משמשים הערכים האלה כסות ותירוץ להתנהגות בלתי-צודקת ובלתי-אנושית כלפי הפרט האומלל. 

                                           

הפער הזה מובלט בשתי דרכים: האחת - בכך שהאירועים המכוערים ביותר מתרחשים במסגרות בהן הפאתוס האידיאולוגי הוא הרם ביותר. השנייה - בכך שהמנהיגים והאידיאולוגים של הקיבוץ, המדברים גבוהה-גבוהה ודורשים את הדרישות הקיצוניות ביותר, הם האנשים הקטנים והמכוערים ביותר. באסיפת הקיבוץ מדברים בשם הערכים הנעלים ביותר, אך מחליטים לסלק את סטפן, ובכך מונעים את הסיכוי האחרון לשיקום של מירי והמשפחה ומדרדרים אותה אל תהומות שאין מהן חזרה. מדברים בה על כך ש"בחברה שלנו אסור שתהיה אלימות" ומסלקים מי שהגן על ילד מפני חבר אלים, כיוון שהחבר האלים הוא מאושיות הקיבוץ, ובו הרי אין לפגוע. ויש עוד דוגמאות רבות. 

                                                    

דביר, גיבור הסרט, הילד המקסים שנאלץ להתמודד עם מציאות משפחתית קשה ומורכבת, מתהלך בקיבוץ ורואה את מה שכולם מתאמצים לא לראות - כמוהו כילד ב"בגדי המלך החדשים", הרואה את המציאות העירומה, תרתי-משמע, ומגלה שהמזכיר עירום... פשוטו כמשמעו.  

                                                  

"אדמה משוגעת" הוא סרט מצוין. סיפור מצוין, משחק יוצא מן הכלל, בפרט של תומר שטיינהוף, הילד המגלם את דביר. יש בסרט סצנות מקסימות (אהבתי מאוד את סצנת הריקוד בחדר האוכל, בקבלת השבת). זהו סרט קשה, מעיק, מעורר מחשבות. הוא מעמת אותנו עם המציאות. אין ספק שהסרט הזה רחוק מאוד מלתאר את הקיבוץ בימינו. ובכל זאת... האם יש אצלנו מקרים של משפטי שדה? האם יש אצלנו אנשים החשים ש"להם מותר"? האם אצלנו היחס לאחר, לחריג, לחלש, הוא היחס שניתן לצפות לו מחברה שחרתה על דגלה ערכים של צדק חברתי? האם יש אצלנו פער בין הצהרות רמות למציאות נמוכה? האם המנהיגות בקיבוצים היא של מופת ודוגמה אישית, של אנשים שתוכם כברם?  

                                            

כאמור, המסר המרכזי של הסרט הוא הפער בין החזון והמציאות. ברור שהמסקנה היא שיש לצמצם למינימום את הפער הזה. השאלה היא, לאיזה כיוון. יש שיאמרו - להנמיך את החזון, להקטין את האידיאולוגיה, לצמצם את הציפיות... בקיצור - להיות מציאותיים, להתאים את הקיבוץ ל"טבע האדם". דעתי הפוכה. אכן, יש לצמצם את הפער, אך בדיוק לכיוון השני. באין חזון ייפרע עם, ואין טעם לקיומו של הקיבוץ, אם לא יחתור להיות חברת מופת ואלטרנטיבה טובה וצודקת יותר למציאות החברתית הסובבת. את הפער יש לצמצם, אך לא באמצעות הורדת החזון למציאות, אלא באמצעות העלאת המציאות וקירובה לחזון. אני מאמין שהדבר אפשרי.


לרכישת מנוי ל"הקיבוץ" התקשרו 03-9309111 

 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים