פקודה: ילדי החלום, ילדי הסיוט - הלינה המשותפת נראית לכל אחד בצורה אחרת




פקודה: ילדי החלום, ילדי הסיוט

אברהם שרון


באחת השבתות הגיעה אלינו משפחה עירונית. שוחחנו. האישה, שהגדירה את עצמה כ"עירונית טיפוסית", שאלה אם בית הילדים שבו התקיימה הלינה המשותפת שלנו, אי-אז בשנים, היה בית יתומים. זקפתי גבה ופערתי פה ועיניים. "מה פתאום יתומים?", תהיתי בפליאה. "לא יודעת, זה נשמע לי כמו יתמות", אמרה וביקשה ממני סליחה על ההעלבה...                                            

                                                                           

לא נעלבתי. רק השתאיתי. רק תהיתי. בשנים האחרונות נפרצים סכרים. אנשים נפתחים. עבר זמנה של הילדות, הגיע עת גילויה - באופן טבעי מבעד לשני פילטרים, שתי מסננות - דרך ערפילי הזיכרון ודרך אדי השכחה. עכשיו כבר מותר לגלות: יש מי שעבורם הלינה המשותפת הייתה חלום. לעומתם, בגדה שמנגד, ההפוכה, הקוטבית, ניצבים מי שעבורם היא הייתה סיוט. מדובר באותה "לינה", באותו  "ביתן", באותם "שומרים".                                                   

                                                                           

הזמן מעלה משקפיים על העיניים, מוסיף עדשות גם למי שרואים שש-שש. אותם מראות נראים, ממרחק הזמן, אחרת. כי אנשים שונים זה מזה. כי הזמנים משתנים.

          

והאנשים, לעולם, משתנים. זווית הראייה משתנה. הכול משתנה. גם הזיכרונות - הולכים ודוהים - מחליפים צבעים, משנים גוונים כזיקיות זוחלות בין חצץ לדשא.  

                                                                          

רבים מאתנו, "ילדי החלום", שבים ודשים ולשים בחומר הנפש של ילדותנו. הזמן, קרום רך, מצטלק על הפצעים אך אינו מגליד אותם. עודם שותתים. גם מי שמפסיקים לשיר פורטים - מי בקדמת הבמה, קבל עם ואולם, גלוי, בקול רם; ומי בחשאי, מובלע, בלחישה, חבוי ונסתר, מאחורי קלעיה - על המיתר היחיד, הפקוע, של העצב ושל הגעגוע: מי את חלומותיו, מי את סיוטיו.


לרכישת מנוי ל"הקיבוץ" התקשרו 03-9309111 

 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים