שיתופי: מגרש הקומבינות - המצב הפוליטי



אלישע שפירא

שיתופי: מגרש הקומבינות

אלישע שפירא


על התנועה הקיבוצית להחליט אם ברצונה "לשחק על מגרש הקומבינות" כסקטור קטן הנאבק על פירורים, או שתפעל ליצור קואליציה חדשה, שתאבק על דמותה וערכיה של החברה הישראלית

 

התנועה הקיבוצית, לאחר שהתאחדה, פרוסה ומתחלקת היום בין שלוש מפלגות (ללא הקיבוץ הדתי). מפלגות שלמרות השוני ביניהן, אף אחת מהן אינה מייצגת באופן אותנטי את המאבק על שינוי החברה בישראל, כדי לעשותה חברת רווחה מודרנית. לא מרצ-יחד בראשותו של יוסי ביילין, גם לאחר שנחלצה מהשותפות המוזרה עם שינוי של פורז וחבריו, לא העבודה לאחר כישלונו של עמיר פרץ, ובוודאי שלא קדימה, שהיא מפלגת ימין חברתי במהותה.

 

לאחרונה גרמנו לעצמנו נזק נוסף, לאחר שחברי הקיבוצים בעבודה ובקדימה היו בין התומכים או המשלימים עם צירופו של הגזען אביגדור ליברמן לממשלת ישראל. בין שהם תמכו בצירופו בהתלהבות ובין שהם צירפו אותו מחוסר ברירה לכאורה, בין שהם צירפו אותו "בצו הקומבינה", ובין שאימצו אותו היות ו"ממילא הכול אותו דבר", המסר הוא אחד. בצדק יראו אותנו כמשתפי פעולה עם מי שתורתם היחידה היא ה"קומבינה הפוליטית" ומטרתם היותר חשובה היא ישיבה בכל מחיר סביב שולחן הממשלה.

 

אלוהי הקומבינה

 

שיאה הקודם של תרבות "הקומבינה הפוליטית" היה מינויו של עמיר פרץ כשר הביטחון. הרעיון הנואל שעלה במוחו הקומבניטורי של ראש הממשלה אהוד אולמרט, נועד להזיק לעמיר ולא להיטיב עם המדינה. כך גם נכונותו של עמיר לקבל את התפקיד וויתורו המאכזב על הובלת המאבק החברתי. אלו הן שתי פניה המכוערות של התופעה. אין ספק שצירופו של ליברמן לממשלה הוא שיא חדש של החשיבה הקומבניטורית, החפה מערכים ומיושרה (אינטגרטי).

 

עצוב ומשפיל במיוחד לקרוא את הדיווחים המתפרסמים לאחרונה, על הסקרים לגבי המועמדים לראשות הממשלה. יותר מהתוצאות, הרשימה עצמה היא המבזה והמשפילה: "ביבי, ליברמן, אולמרט ופרץ". זה המיטב שהעמיד הגניוס היהודי לעת הזו?  וזאת דווקא בתקופה בה יש רוב בעם לרעיונות המרכזיים שלנו.

 

רובו של הציבור מאס ב"קפיטליזם החזירי" והוא רוצה "מדינת רווחה" מתוקנת. בעניין זה האליטות הכלכליות והפקידות הבכירה אינן משקפות את רחשי לב הציבור ובוודאי שלא את טובתו. אפילו באקדמיה הישראלית, שאנשיה היו ברובם הגדול חסידי תורת "השוק הטוטאלי", בנוסח מילטון פרידמן ותאצ'ר, נשמעים לאחרונה גם קולות אחרים. פרופ' בן שחר פרסם דו"ח המצביע על הפערים הכלכליים-חברתיים כסיכון לשלמותה של החברה הישראלית. פרופ' שמואל שי פרסם מחקר המוכיח מתאם חיובי בין שוויון לצמיחה כלכלית לאורך זמן (על בסיס השוואה בין יותר משישים מדינות). פרופסורים כמו אריה ארנון ומשה יוסטמן ודוקטורנטים צעירים רבים מפרסמים מחקרים בדבר יתרונה של מדינת הרווחה והיתכנותם של רעיונות סוציאל דמוקרטיים. וכל זה רק מעט מהשפע הרב, הנאמר ומתפרסם על ידי הקבוצות החברתיות הרבות, שצמחו כפטריות אחר הגשם, על רקע המציאות החברתית הישראלית. מה שחסר היום יותר מאי פעם, היא מסגרת פוליטית מתאימה ומנהיגות שתדע להוביל את הרוב. לרוב התומך בפשרה מדינית ולרוב הרוצה חיים ללא פערים עמוקים, וכיבוד הזכויות החברתיות (בנוסף לזכויות הפרט) של כל אזרחי המדינה, אין היום בית פוליטי ואין מנהיגות הולמת.

 

מחנה פוליטי חדש

 

מנהיגות פוליטית אינה רק האיש הנכון, במקום ובזמן המתאימים. מנהיגות זו קבוצה הצומחת מתוך ציבור המאמין ורוצה להיאבק על השגת יעדים משותפים. כוח פוליטי המונע על ידי רעיונות ומטרות מעבר לתועלת האישית או הסקטוריאלית המיידית. כוח פוליטי כזה לא קיים היום במפה הפוליטית הישראלית. כל מחשבה וכל מאמץ ליצור כוח כזה, בין שהוא ישען על המפלגות ההיסטוריות (בידיעה שאף אחת מהן אינה יכולה לעשות זאת לבדה) ובין שהוא יצמח מתוך התסיסה הרחבה בחוגים שאינם מאורגנים עדיין במפלגות פוליטיות, הוא הדבר היותר חשוב לעשותו היום.

 

על התנועה הקיבוצית לבחור היכן היא תציב ותמצב את עצמה. עליה להחליט האם ברצונה "לשחק על מגרש הקומבינות" כסקטור קטן הנאבק על פירורים, או שהיא תתייצב יחד עם אחרים כדי ליצור קואליציה חדשה, שתאבק על דמותה וערכיה של החברה הישראלית. בחירה כזו תוכל לאחד את התנועה גם בעשייה הפוליטית. זה הדבר הנכון שיש להשקיע בו מחשבה, יוזמה, פתיחות ונחישות, כדי שיהפוך ממשאלת לב למציאות.









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים