ילדותנו המאושרת - הלל לחינוך המשותף





רחל סבוראי, רביבים


כתב אישום לפני 15 שנה, בערך, הכה גלים הספר "שירת הדשא", בו סיפרה נורית לשם (בת שער-הגולן, חברת אורים, שנפטרה ממחלה קשה לפני כמה שנים), עובדת סוציאלית במקצועה, על שיחות עם בנות קיבוץ אודות ילדותן ונעוריהן.

 

והנה, בפרויקט שערך עיתון "הקיבוץ" בקיץ האחרון, לכבוד שבוע הספר העברי, בו התבקשו אנשים שונים לבחור את "הספר שלהם" אודות קיבוץ - נבחר הספר "שירת הדשא" על-ידי סמדר סיני, מנהלת היחידה לקידום נשים בתנועה הקיבוצית. כלומר, עדיין, בכל השנים שחלפו, לא נפקחו עיניהם של הקוראים בספר הזה, להבחין ש"גובה הדשא", המיוחס לבנות הקיבוץ בספר זה, אינו הגובה שלנו! וכך כתבה סמדר סיני על הספר: "הספר הוא מעין כתב אישום... זעקת בנות הדור השני כלפי אימותיהן הייתה על כישלונן כאימהות, על כך שהילדים היו בסדר עדיפות משני, על אי-הקשבתן לצרכים..."

 

מה היה פעם ברביבים, באולם ע"ש גולדה מאיר, הופיעה הצגה שנכתבה בעקבות הספר "שירת הדשא". ארבע נשים צעירות גילמו את הנערות (משחקן היה מצוין). ישבתי בקהל ו... רתחתי מזעם. הייתה שם נערה שגילמה רפתנית, אימא לבת. בהצגה זו, לאם לא היה זמן (ולב, וראש) לבת שלה. בשעת ההצגה ישבו בקהל שכנים לידי. הם ניסו להרגיע אותי: "ככה זה היה פעם". השבתי להם: "אבל בפעם הזו אני הייתי, וכך לא היה!". חברתי לכיתה, תחיה, אימא שלה - בלה - הייתה רפתנית, אשת-מופת בעבודתה ברפת, במשך עשרות שנים. בלה גם מילאה תפקידים מרכזיים בקיבוץ, ובאותו זמן הייתה תמיד אם מסורה לשלושת ילדיה!

 

מחיר קשה והנה מובאה נוספת מהספר של נורית לשם, מן ההקדמה: "כבר שנים שאני מהלכת עם הידיעה הפנימית הזו: הדור שנולד לבוני הקיבוץ (בשנות השלושים והארבעים), הבנים הראשונים, הוא דור ששילם מחיר קשה, נורא לפעמים, על הגישה של העולם הישן שנחרב והעולם החדש שקם: 'לא כלום אתמול, מחר הכול'. שילמנו את מחיר העוני והקושי הפיזי, כמו גם את מחיר האידיאולוגיה, את מחיר המחויבות, המוחלטות. גדלנו בספרטה". ואוסיף שורותיים מן הסיכום: "ככל שהמסרים שקיבלה הילדה הקטנה, לפני כחמישים שנה, היו יותר אחידים - מההורים, מהסביבה, מהחינוך - ככל שהסביבה המיידית שלה דיברה בקול אחיד, כן הייתה קונפורמית יותר, עד היום". ובהמשך, כך מתארת המחברת אותנו בילדותנו: "פיתחתי לי את ההנחה בדבר 'עיקרון המגב' (ה'ווישר' בלעז) כשהראש עובד מנטאלית ללא הרף ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה, לראות: מה הם יגידו, מי יגיד, למי אני אגיד, מה רואים, מה אראה, איך אני נראית... החרדה הזו מדעת הקהל, בזבוז האנרגיה העצום על 'מה אומרים'" ("שירת הדשא", עמ' 13-12).

 

להידמות זו לזו על סמך מה נכתבה התיאוריה הזו? אני בת הדור הראשון הזה. מעולם לא הרגשנו צורך להידמות זו לזו: דיצה הייתה דיצה ונגה הייתה נגה. שתי חברותיי לכל דבר, השובבות. יחד היינו הולכות לרפת וללולים, ומאוחר יותר לפינת-החי. לדליה כרמי, הטובה בתלמידות-כיתתנו, קראנו "המורה שלנו". איש בסביבתנו, לא המורים ולא הילדים, וגם לא הציבור העין-חרודי - לא ציפה מאתנו להידמות זו לזו.

 

נורית לשם גם נטפלת לזוטות, כגון: שהיו מלבישים את בנות הקיבוץ בבגדים זהים. אכן, לפעמים. היה אז עוני רב בקיבוץ. היו לנו שתי חליפות בגדים בלבד למשך השבוע ועוד חליפה לשבת. פעם, במחנה הנוער-העובד, "מחנה האלף" בחורשות שיח'-אבריק - הצביעו על שתיים מאתנו כאחיות. כל-כך צחקנו, כל-כך לא דומות היינו. אך לא התביישנו: היינו מאוד גאות להיות "בנות עין-חרוד"!

 

געגועים לאימא הפעם, לשם השוואה, אנהג שלא כמקובל ואזכיר את אימא שלי, שקראו לה, כמו ליתר חברות עין-חרוד, בשם משפחתן מנעוריהן - שרה יצקר. אימא נמנתה עם אנשי העלייה השנייה, ומסורה הייתה לעבודתה בקיבוץ כמו יתר נשות העלייה הזו: מדי בוקר, בשעה שש, כבר הייתה על המשאית היוצאת לעבודה במטע, ראשה לבן-השיער מתנוסס למרחוק. מן העבודה הייתה חוזרת עם ערב. היינו חמישה ילדים להורינו. שניהם, אבא שמואל סבוראי ואמי שרה - היו אנשי קיבוץ מופלאים, אך מסירותם האידיאית לקיבוץ לא הניעה אותנו, בניהם, להיות "קונפורמיים". זה יותר משלושים שנה שאימא שלי איננה, ועדיין - מדי שבוע או מדי יום - אני מתגעגעת אליה, אל ידידותה ואל האמון שנתנה בנו, בכל אחד מילדיה.

 

אין חסך אימהי תשאלו: מה זכותי להגיב על מחקר שעשתה עובדת סוציאלית, שראיינה חברות קיבוץ? מה הבסיס שברשותי להשוואה? אני חושבת שהידידות שנוצרה לי בשנות ילדותי עם עשרות בנות המשק, במשך שנים רצופות של צמיחה משותפת בבית הקיבוצי הגדול שבו גדלנו. אני מניחה שהיכרות כזו שקולה כנגד עומק ההיכרות שיצרה נורית לשם, כעובדת סוציאלית, עם מטופליה. אני רוצה להעיד כאן בפני קוראי עיתון "הקיבוץ": אף אחת מן הנערות שהכרתי לא שידרה מצוקה של חסך אימהי.

 

עליי להעיר: יש קושי בהבאת עין-חרוד כדוגמה לחינוך המשותף בקיבוץ, כיוון שבעין-חרוד היה שוני משמעותי - הלינה המשותפת התקיימה רק עד גיל בית-הספר. ילד שעלה לכיתה א' היה עובר ללון בדירת הוריו. ההסבר לנוהג זה, להלין דווקא את הילדים הרכים בבתי-הילדים - היה כדי לאפשר לחברה, שהיא אימא לילדים קטנים - להשתלב בעבודה בענפי המשק השונים יחד עם כל החברים; שתוכל לעבוד במשמרות ברפת, להשכים למשתלה ולכרם.

 

זיכרון קולקטיבי מה שמאפשר להביא בכל-זאת להשוואה את עין-חרוד ואת החינוך בו: השנים הקובעות ביותר בחינוך הילד הן חמש-שש שנות הגיל-הרך. התינוקות שנולדו בעין-חרוד - הובאו אל בית-התינוקות הישר מבית-החולים. בזיכרון הקולקטיבי של ילדי עין-חרוד נחשבה הלינה-המשותפת בשנות ילדותנו - כחלק מהותי וחיובי בגידולנו. מעולם, במשך כל שנות נעורינו, לא הוזכרה הלינה המשותפת כמשהו שהיה בו ממד של נטישה מצד ההורים. כך גם הזיכרון האישי שלי: תמונות של השומרת, העוברת בחדרים ומשתהה ליד המיטות שלנו עם פנס רוח בידה, ודמותה יש בה הרגעה וביטחון.

 

מורה לחיים בית הספר בעין-חרוד היה למחנכינו שירת-חייהם: בשבילנו הם יצרו מקום נרחב לצמיחה, כחברה עצמאית, מנוהלת בידי עצמה: מנהל בית-הספר, שפרוני, נשלח מהסתדרות המורים לעין-חרוד בראשיתו. הוא שיזם את הקמת "חברת הילדים".

 

התקיימו בה אסיפות כלליות, ועדות, ממלאי תפקידים ועלון שנכתב מדי שבוע (בכתב-יד נאה), על לוח המודעות. המורים הקימו את חברת הילדים והשתתפו בפעילותה, ולאחר-מכן הוציאו את עצמם מההשתתפות. את חברת הילדים ניהל "ועד-פועל" של הילדים. שפרוני, בעצמו מורה לכימיה, הוא שהביא אלינו את תנועת הנוער-העובד. היינו מדריכים ומודרכים בה והשתתפנו בכנסים ובמחנות.

 

שושנה המורה (צ'נסטחובסקה היה שם משפחתה, אך קראנו לה רק 'שושנה המורה') הקימה את חיי התרבות בבית-הספר: את 'קבלות השבת' עם מסכת מיוחדת לכל חג, ונגינת פסנתר. ומשה כרמי היה המחנך והמורה ש'ידו בכול': מארגן טיולים שנתיים עם כל אחת מן הכיתות, מורה למוזיקה, למקהלה, מורה לערבית (עברית ותנ"ך), מחנך נערץ לכיתתו ועוד...

 

זיכרון ילדות ילדות בקיבוץ, בשבילי, זה לרוץ השכם בבוקר, ברגליים יחפות, עוד לפני הלימודים - עם חברותי דיצה ונגה - אל האורווה לראות אם הסוסה אביבה המליטה הלילה. בשבילי - זה לחזור מן העבודה בשורות התירס הארוכות והמייגעות, יושבים בצפיפות בארגז המשאית ושרים: "מתי, מתי שר החלוץ, מתי הוא שר, כשבא לקיבוץ", כשעל השירה 'מנצח' בהתלהבות חיים חרודי בן תל-יוסף (שנהרג ב"שבת השחורה", כשחלב ברפת בקיבוצו); ממשיכים ושרים: "כשבא לקיבוץ, רוצה לאכול, פותח בשיר, שוכח הכול". ועוד זיכרון ילדות בשבילי - לחזור מטיול בגליל, כבר חשכה. בראשנו המורה משה כרמי. חדר האוכל של בית הספר מואר כולו באור ה"לוקס". יוטה המטפלת, שכבר הכינה לנו את המנות על השולחנות, מקבלת את פנינו, מחייכת את חיוכה האימהי. במקלחות בבית הסמוך, שהמטפלות חנה ורחל מופקדות עליהן, כבר הוכנו לנו מים חמים (האימהות מחכות לכל אחד מאתנו "בחדרים"; רק אימא של נגה, הדאגנית מכולן, הגיעה הנה - ונגה מתביישת).

 

חינוך מיוחד ילדות בעין-חרוד - מעבר לכול: לחוש תמיד את עיני הציבור כולו מתבוננות בנו בגידולנו, בהשתאות ובתקווה, כמו אל פרחי-בר הצומחים בגנם.

 

ודאי תאמרו שאני מייפה את שנות הילדות ושלא ייתכן שהכול היה יפה כל-כך.

 

אכן: ידוע וזכור לי לפחות תחום אחד בו הייתה בשנים ההן הזנחה גדולה: "החינוך המיוחד", העזרה לחלש. לפעמים היינו מציקים לאחד הילדים בחבורה ובפרהסיה, והמחנכים לא התערבו ולא גערו בנו. במיוחד נהגנו כך כלפי חלק מן הילדים שבאו מבחוץ להיקלט בינינו. ילדים אלה, חייהם בתוכנו היו כאובים ממש. ועם זאת, ובגדול: ילדות בקיבוץ עין-חרוד - זו ידידות שנתרקמה בין קבוצת ילדות: בהיותן פעוטות, בגן הילדים ובבית הספר. ידידות שנמשכה לתמיד.

 

גובה הדשא רק בתנועה הקיבוצית, ככל שהיא נהרסת ו"מפריטה עצמה לדעת" - ממשיכים להתריס כלפינו את "גובה הדשא" שייחסה לנו, לפני 15 שנה, נורית לשם.

 

רק בתנועה הקיבוצית חוזרים ומכפישים את העבר הקיבוצי מאז "שירת הדשא" ועד לסרט המפורסם האחרון. כמה חבל!


לרכישת מנוי ל"הקיבוץ" התקשרו 03-9309111 

 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים