במה: שיתופי: תסביך הנסיך הנרדף - בעקבות סקר על מעמד התנועה הקיבוצית בציבור



אלישע שפירא

במה: שיתופי

אלישע שפירא


 תסביך הנסיך הנרדף

 

התנועה הקיבוצית עברה מהפך תדמיתי עמוק, מהיותה ה"אצולה" של המדינה הצעירה, להיותה "מיעוט נרדף". כך לפחות בעיני רבים מחבריה, כפי שהם מפרשים את יחסם של מוסדות המדינה והציבור הרחב לקיבוצים. מה לא נאמר ונכתב על הפניית העורף וכפיות הטובה של החברה הישראלית, שהיו למנת חלקנו. "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת"... ועוד כהנה וכהנה אמירות של עלבון וכעס על הציבור המתעלם מתרומתם ההירואית של הורינו החלוצים להקמת המדינה ולבניית הארץ הזו.

 

לפני ימים אחדים התפרסם סקר, שנערך על ידי חברת "מותגים", שטרף ב"הנף עיתון" את המוסכמה החדשה על מעמדנו בעיני הציבור. מהסקר שבוצע בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה, למדנו כי התנועה הקיבוצית נתפסת כמי שתורמת יותר מכל קבוצה אחרת למדינה (20%). אחרינו המתנחלים (16%) ואחריהם במקום השלישי התל-אביבים (11.9%), בהם כל עשירי הארץ, אשפי הכספים והפקידות הבכירה. אין ספק שתוצאות הסקר מושפעות מהמלחמה האחרונה ומהמחיר הנורא ששילמה התנועה הקיבוצית. אך גם המלחמה האומללה הזו לא היה בכוחה לשנות את התייחסות הציבור מהקצה אל הקצה. כנראה שהחברה הישראלית עדיין רואה אותנו כקבוצה בעלת תרומה משמעותית. רואים אותנו כתורמים בזכות הקיבוצים הפרוסים בכל הארץ, בזכות תנועות הנוער ותנועות הבוגרים - הקבוצות השיתופיות המשימתיות, בזכות העשייה הכלכלית, בתעשייה, בחקלאות וביוזמות השונות. אולי רואים אותנו מבחוץ כתורמים לחברה יותר מכפי שחברי הקיבוצים מאמינים ורוצים.

 

באותו הסקר נבדק גם מדד הניכור והשנאה. שם מובילים החרדים שהם הקבוצה היותר שנואה על הציבור הישראלי (37%). אחריהם בפער גדול ממוקמים העולים מחבר העמים (15%) ובמקום השלישי המתנחלים (12.6%). בפיגור ניכר נמצאים הקיבוצים (7%) ואפילו התל-אביביים זוכים למעמד כלשהו על פי מדד זה, הם מדורגים במקום החמישי (3%). למדד "הניכור והשנאה" אני מציע להתייחס בזהירות, היות והוא משקף, להבנתי, ראשית לכל, את המתח המוכר בכל חברה כלפי השונה והבלתי מוכר. אומנם רק סקר, אבל מעניין. שונה ממה שהורגלנו לחשוב.

 

מה שהרווחנו ביושר

 

אם כך, מה קרה בבג"ץ הקרקעות ולמה מתנכלים לנו רשויות המס, מינהל מקרקעי ישראל, רשם האגודות השיתופיות ומוסדות מדינה נוספים? מדוע אנשי עיירות הפיתוח והאליטה של ה"קשת המזרחית" יוצאים נגדנו? התשובה אינה פשוטה וייתכן שלנו חלק משמעותי בכל אלו. יש מידה לא מעטה של פינוק נוח באמירה: "כולם נגדנו". זו אמירה המשחררת מהצורך המכביד, לבדוק גם את עצמנו. לבחון היכן שגינו אנו.

 

הדוגמה הבולטת והכואבת ביותר היא פרשת הקרקעות שאנו הבאנו על ראשנו. זאת למרות שאיש לא ניסה ולא התכוון לנשל אותנו מאדמותינו. אומנם הנהלת מינהל מקרקעי ישראל של היום פחות מחויבת להתיישבות ולחקלאים, ופקידיה נוהגים לעתים בשרירות לב ובאטימות, אך הם אינם מנסים לנשלנו מאדמותינו. לפחות לא כל עוד אנו מקיימים את מחויבותנו: "לעבדה ולשמרה", כפי שהתחייבנו לעם ישראל. נציגי הקיבוצים וההתיישבות בכלל, הובילו את המאבק על "עיגון זכויות החקלאים בקרקע", כאילו מטרתם אינה להבטיח את המשך אחיזתנו בקרקע, כאילו כל מה שמעניין אותנו באמת הוא מחיר המימוש של הקרקעות. כך, מחלוצים המחזיקים לאורך זמן בקרקעות הלאום, היינו בעיני הציבור ל"סוחרי נדל"ן". נציגי הקיבוצים עשו זאת למרות שרובם הגדול של הקיבוצים נמצאים בפריפריה ולהם אינטרסים אחרים. במקרה זה היו אלו אנשינו, מי שייצגו אותנו במאבק המשפטי והציבורי, שעטו עלינו את תדמית "כרישי הנדל"ן החדשים".

 

כך גם לגבי הפערים והערבות ההדדית. לאחר שקיבוצים רבים ויתרו על ערך השוויון, והנהיגו משטר של פערים, הולכים וגדלים, חדל הציבור להתייחס אלינו כאל אידיאליסטים, המקיימים מודל חיים ייחודי, המושתת על רמה גבוהה במיוחד של צדק והתחשבות בזולת. לא במקרה הפעילים החברתיים בישראל אינם רואים בנו יותר שותפים טבעיים למאבק על צדק חברתי. ההתלהבות בה מאמצים רבים מאתנו את תורת השוק, במודלים היותר קיצוניים שלה, מרחיקה אותנו מאותם חוגים השואפים לשנות את המציאות החברתית-כלכלית בישראל.

 

ראוי שנשתחרר מ"תסביך הנסיך הנבגד", ונדע שהציבור שופט וישפוט אותנו בדרך כלל, לטוב ולרע, בעיקר על פי מעשינו.









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים