פילוסופיית התא - המקום היחיד בו עדיין מרחפת ארומה של קיבוץ הוא אזור תאי הדואר המיתולוגיים בכניסה לחדר-האוכל




 

לוטם פרידלנד, נגבה

  


המקום היחיד בו עדיין מרחפת ארומה של קיבוץ הוא אזור תאי הדואר המיתולוגיים בכניסה לחדר-האוכל * לוטם פרידלנד משקיף על החיים ממרומי תא מספר 226

 

לעיתים נדמה שלא נשארו כיום בקיבוץ מקומות בעלי "ניחוח של פעם". אני מתכוון לכל אותם מקומות ציבוריים בהם מורגש ערך השוויון והאחווה. אולי אחד המקומות היחידים בנגבה בו ישנה ארומה של קיבוץ, הוא אזור תאי הדואר המיתולוגיים, הנמצאים בכניסה לחדר-אוכל. לא ברור איך שרדו תאי הדואר את כל ההפרטות והשינויים, אך עובדה היא כי הם נשתמרו בשלמותם עוד מימים ימימה, כמו היו פיסת ארכיון היסטורית. תאי הדואר ניצבים בלב הקהילה כעדות האומרת: "אולי זה לא תמיד נראה כך, אבל יש כאן - קיבוץ!".

 

זהו אי של שוויון בתוך מערכת מופרטת כמעט לחלוטין. כי גם אם בנית מרפסת גדולה בבית ויש לך שתי מכוניות בחנייה - מה שווה כל זה אם בסופו של יום אתה עומד מול תא דואר בגודל של 1726x בדיוק כמו כולם...

 

מאז שנות השישים המאוחרות ניצבים התאים במיקומם הנוכחי. למעט החלפת לוחיות השמות - אין שינויים, אין הבדלים, אין מעמדות. חיים בצניעות. ממש מיקרוקוסמוס של קיבוץ.

 

אז נכון שפעם היו הבולים על חשבון הקהילה, אבל בשביל שקל ועשרים לא נהיה קטנוניים. מלבד השימוש המקובל - קבלה ומשלוח של מכתבים - משמשים תאי הדואר גם כברומטר של הקיבוץ. ניתן למדוד את מצבו של הקיבוץ על-פי מידת תפיסות תאי הדואר שלו. בימי השפע הכלכלי של שנות השמונים, לא ניתן היה להשיג תא פנוי לרפואה. משפחות שלמות הצטופפו בתא אחד קטן. היית צריך לחכות שנה וחצי בתור כדי שאולי מישהו במקרה יצא לאיזו שנת חופש, וגם אז היית מקבל תא זמני במיקום לא אטרקטיבי במיוחד. בתקופתי היו חבר'ה שעד גיל 30 עדיין "גרו עם ההורים". כיום יש כל כך הרבה תאים פנויים, שפשוט כואב הלב. כל ילד שסיים כיתה א' יכול לקבל תא פרטי, כאילו אין מחר. ההפקרות חוגגת. ישנו אפילו תא אחד (מספר 25) שכתוב עליו "ועדת השתלמויות". מוזר, לא ידעתי שהוועדה עדיין קיימת. לדעתי חייבים לסגור אותה באופן מיידי. זה לא משתלם.

 

פעם תא דואר היה סמל לסטטוס ויוקרה. הוא העיד על בגרותו ורצינותו של האדם. הרי נהיר לכול כי רק אדם רציני ואחראי מסוגל לתפעל ולתחזק תא דואר באופן מקצועי ובוגר. אישית, אני יכול להעיד על עצמי שמאז שקיבלתי תא דואר אישי - השתנו חיי. מאותו רגע התחלתי לקבל מלאי עצום של מכתבים מכל מיני גורמים. מביטוח-לאומי, מהממשלה, מהמועצה להשכלה גבוהה, ואפילו מכתב אחד מקליניקה און (נשבע לכם שאין לי קשר לזה).

 

בתחילה קיבלתי תא בשורה השנייה, צמוד לכניסה. בתקופה ההיא זה התאים בהחלט לצרכים שלי והייתי מסופק. אולם, בהמשך, כשהלך וגבר זרם המכתבים אליי (שוב מקליניקה און, ושוב אני מדגיש שאין לי קשר לזה), חפצה נפשי בתא מרווח יותר הממוקם גבוה יותר - זאת, בין השאר, בשל מכת הגנבות שפרצה בימים ההם, בעיקר משורה 3 ומטה. אך, כפי שכבר ציינתי, מדובר היה בימי השפע הכלכלי של הקיבוץ ותאי דואר פנויים לא היו בנמצא. בצר לי, נשארתי להתגורר בקומה השנייה וקיוויתי לנס.

 

יום אחד, ממש במקרה, הבטתי מעלה, ובזווית העין קלטתי תא דואר עם שאריות טריות של דבק על דלתו. מיד הבנתי שמישהו עזב ממש ברגע זה. הזדמנות כזו יש פעם בחיים. נכון שיכולתי לפנות באופן מסודר ולבקש רשות ולהמתין שנתיים בתור, אבל באותו הרגע הבנתי שאם אני רוצה להתקדם בחיים - עליי לעשות מעשה. לקחתי את חפציי ופלשתי לתא מספר 226 (בקומה העליונה ביותר). בניתי מגדל, הקמתי חומה והתנחלתי במקום. פשוט קבעתי עובדות בשטח, כפי שלימדו אותי ותיקי הקיבוץ. לא שכחתי, כמובן, להעביר את שמי לדלת החדשה ולעדכן גם את רשימת השמות על הקיר ממול.

 

מאז אני גר שם, בפנטהאוז שכבשתי לעצמי בקומה העשירית. מפעם לפעם אני מקבל חבילה ששלחתי לעצמי כדי להרגיש חשוב, כי הרי אין דבר יותר משמח מאיזו חבילה קטנה או מכתב מהודר הממתינים לך בתא הדואר. שלא לדבר על העלון בכבודו ובעצמו, או על דף התקציב, רחמנא ליצלן. אפילו פרסומת של מנחם-משקפיים עושה אותי מאושר. העיקר שיהיה משהו כדי לא לצאת פראייר.

 

אז, אם אתם במקרה בסביבה, בואו לבקר באימפריה שלי. תא דואר מספר 226, קומה 10. ואם זה לא מסתדר אז לפחות שלחו איזה מכתב. יש אצלי הרבה מקום.

 


 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים