חדר אורחים: ציונות וסוציאליזם כמשאלת לב



חדר אורחים: ציונות וסוציאליזם כמשאלת לב

אילנה ברנשטיין, עין חרוד מאוחד


עין חרוד מאוחד

איחוד התנועות הקיבוציות מתאים לחשבון נפש, לדין וחשבון ולניסיון לבדוק איך ממשיכים הלאה, מהי בעצם התמצית של מה שבאמת חשוב לנו בחברה שלנו ובמה היינו רוצים לשתף את חברינו.

 

הגעתי לארץ ולעין חרוד, לפני 56 שנים. ילדה בת תשע עם הורים פליטי שואה שנדדו מפולין לרוסיה ומזרחה לאוזבקיסטן, שהאמינו שהמשטר הקומוניסטי יפתור גם את בעיית היהודים, כמו את בעיותיהם של שאר הלאומים שאוגדו תחת הצבת של חבר העמים. מהר מאוד התפכחו והבינו שכבני העם היהודי נותרה להם רק ברירה אחת - לעלות לארץ ישראל, היות שותפים לבניינה וכינונה, לחוש שייכות וביטחון.

 

יום בואי לעין חרוד היה עבורי, אחרי שנות טלטלה ופליטות, יום הולדת חדש ואמיתי. לראשונה חשתי במרחבים פתוחים אך מוגנים, בניחוחות של פריחה, של אדמה חרושה, של זבל פרות וכבשים. הגלבוע על גבנוניו הרכים ניצב ממול כחומת מגן מרגיעה, למרות שפה ושם רחשו סיפורים על הכפרים העוינים הנמצאים מעברו השני של ההר. מכלול תופעות הטבע נקלטו בכל חושי בשפה חדשה ורעננה. לראשונה חשתי שייכת, חופשייה ומשוחררת מאימת גירוש ואפליה.

 

הציוויים החברתיים והחינוכיים שהיה עלי לאמץ תאמו את תחושת החופש והשייכות, הם נגזרו מתוכה, ואני נעניתי להם בשקיקה. חובות הלימודים (שהיו די מינימליסטיות) והחינוך לעבודה תוך הדגשת ערכה כבונה אישיות והשקפת עולם, נקלטו אצלי כמובנים מאליהם. הקשר לבית, לארץ, למדינה, שמחנכינו טרחו לטפחו, נשתל ונקלט על קרקע פורייה.

 

הצירוף הבלתי נפרד - ציונות-סוציאליזם - ענה על השאלות והתהיות של ילדה-נערה מתבגרת, שנחלצה מעולם של חוסר ודאות וחוסר ביטחון והגיעה למחוז חפץ שהעניק משמעות לכל עשייה, לכל חלום. הצירוף הזה העניק מענה לתהיות על משמעות החיים, על מה צודק ומה לא צודק, סיפק תשובות נחרצות למה יש לשאוף, על מה יש להגן בחירוף נפש.

 

הרבה תום היה בתפיסת העולם הזו, אך תום הרי אינו שגיאה וודאי לא חטא. הבגרות הוסיפה תלי תלים של עובדות ותובנות חדשות, אך הבסיס, הצירוף הזה של ציונות-סוציאליזם, נותר איתן ובלתי מעורער - זהו צירוף שנתן תשובות לשאלות הבסיסיות של הקיום האנושי: תחושת שייכות למקום ולהוויה ושאיפה לצדק חברתי.

 

האתוס הציוני הלוחם בכל החזיתות - התיישבות, הגנה, כיבוש העבודה, העפלה, קליטת עלייה - כשהתנועה הקיבוצית מהווה את חוד החנית של האתוס הזה, חייב תרבות של התגייסות מתמדת, פיזית ונפשית; כל יום "לגול את האבן מפי הבאר", לשאוב מים צלולים וצוננים כדי להחיות את המדבר. מעטים ונבחרים יכולים לחיות במתח כזה של מחויבות ועשייה לאורך שנים, אך המעטים האלה נתנו כיוון, פילסו דרך.

 

אני התבגרתי בשנים בהן האתוס הזה, בתוך הקיבוץ, החל להתפוגג. המדינה, על מוסדותיה, חוקיה ותקנוניה, החליפה את המחויבות האישית, את תחושת השליחות ואת חדוות ההתנדבות. רעיונית ואידיאית עדיין שלט האתוס הזה בכיפה, אך ב"שטח", בחיי היום-יום, הלכו והתרחבו הבקיעים.

 

הדור השלישי והרביעי לא בחרו בדרך החיים הזו, הם המשיכו אותה מתוך אינרציה, אך רצו בחיים "נורמליים", ב"מימוש עצמי", בנוחות ורווחה, הם לא רצו להיות חוד-חנית של אידיאולוגיה כלשהי, הם רצו פשוט לחיות חיים טובים, שקטים, נטולי משימות ומחויבות לכלל. אך המסגרות שנבנו ואלה שיצרו אותן היו קשיחים מכדי לאפשר התמוססות וכיפוף של האידיאולוגיה לתנאים ולמאוויים המשתנים. וכך נקלעו חלק גדול מהקיבוצים לקיבעון מחשבתי וביצועי. הקיבוצים נדחקו לפריפריה, שמבחינה טופוגרפית הם בחרו בה (מן הסיבות שציינתי לעיל), אך הם נדחקו לפריפריה גם ובעיקר מבחינה כלכלית, פוליטית וציבורית. הקיבוץ חדל להיות "ילד הפלא" של התנועה הציונית, של השיבה המתחדשת של העם לארצו. ממעמד של תנועה "הנושאת את עמה עלי שכם" הפכנו להיות אזרחים מן השורה שצריכים להיאבק על קיומם היומיומי ולהוכיח השכם והערב, לאלה "שלא ידעו את יוסף", שעשינו משהו בארץ הזו, למען הארץ הזו...

 

לי אישית מאוד התאימה מסגרת החיים השיתופית, הבנויה על עקרונות של משימתיות, קדמה, אחריות אישית וציבורית וערבות הדדית. אך מסגרת כזו מתאימה לאלה שבוחרים בה, לקבוצה הומוגנית פחות או יותר, מבחינה רעיונית וחברתית, ולא לאלה שנקלעים אליה מסיבות שונות ומשונות. ואולי היא בבסיסה לא מתאימה לדור אחד בלבד, כי הרב-דוריות מבטלת ממילא את מרכיב הבחירה.

 

מלכודת משתקת ומעקרת

 

הקיבוץ הפך למעין מלכודת לחברים החיים בו כיום. לחלק מהם "מלכודת דבש" ולרובם, היא לא מאפשרת לנוע לשום כיוון, היא משתקת ומעקרת.

 

במצב הנוכחי לא נותר לנו אלא לנוע בנחישות לשינוי המסגרות - בתבונה, ברגישות ובחלוקה צודקת והוגנת (אם בכלל נותר מה לחלק...) של מה שנוצר ומה שיווצר פה.

 

עין חרוד כמקום, כבית, יקר לי מאוד. הוא יכול להמשיך להיות מקום ובית (ולא בית אבות) לרבים וטובים, אם נשכיל ליצור מסגרות חדשות התואמות את השינויים ואת הצרכים העכשוויים.

 

המלחמה האחרונה שעברנו, זו שנפתחה מצפון, ובעיקר התגובות שבאו אחריה, מעידים על כך שאנו רחוקים עדיין מהפריבילגיה של לחיות חיים "נורמליים", שהמחויבות לאתוס של ציונות-סוציאליזם היא דבר שיש להמשיך ולהנחיל אותה לדור הצעיר, שידע למען מה ולמען מי הוא נלחם, נלחם תרתי משמע - בחזית הצבאית, הלאומית והחברתית.

 

שתהיה לנו שנה טובה בכל החזיתות.









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים