חדר אורחים: הפשיסט המודרני



חדר אורחים: הפשיסט המודרני

גיורא פורמן


"סכנת פשיזם בישראל" היא הגדרה ששייכת לתקופה קדומה בפוליטיקה הישראלית.

 

סגנון הוויכוח בשיח הציבורי בתנועה הציונית ובישראל, אחרי אירועי אמצע המאה העשרים והשואה, הוקצן והשתמש בביטויים דומים. הדימויים היו חיים ולא נדרשו להסברים. כיום, אחרי "קץ ההיסטוריה", הפולקלור הפוליטי לא עוסק בקומוניזם או בפשיזם ואפילו מושגים כמו ליברליזם או סוציאל דמוקרטיה נדרשים להסברים.

 

אירועי השנה האחרונה הקצינו תהליכים והביאו את המערכת הפוליטית הישראלית לתקופת דמדומים. יש נתק בין הציבור ובין נבחריו. רק מעטים מרגישים שהשחקנים בשיח הציבורי מבטאים אותם או דוברים בשמם. הרוב לא מאמינים ולא מצפים לדבר והספינים התקשורתיים שולטים בשיח זה. ימים של תחושת משבר מזמינים "צורך בשינוי". ידם של מציעי שינויים על העליונה גם כשהצעותיהם מטופשות ותמיד בלתי בדוקות. עברנו תהליך דומה בתנועה הקיבוצית ועדיין אנו רחוקים מהתאוששות, אבל המשבר הקיבוצי הוא דוגמה קטנה. יחס של פרומיל נוכח הסכנות הצפויות ממשבר חברתי מדיני שמדינת ישראל נסחפת אליו. במשבר ההנהגה הישראלי יש סכנה קיומית לכל היצירה המדינית של מאה ושלושים שנות ציונות מודרנית.

 

"תסביך הביטחון שכל ילד ציוני ינק מלידתו נבע מההיסטוריה היהודית ומהאי סימטרייה הבסיסית בין גודלה של מדינת ישראל, כאי מוקף המוני אויבים ערבים. תמיד אמרנו שלנו אסור להפסיד אפילו קרב אחד והאויב יכול להפסיד פעמים רבות בהמתנה לניצחון יחיד. מטרת מלחמותינו הייתה אפוא, בכל פעם, לקנות עשור נוסף של קיום בשקט יחסי, עד שיבינו אויבינו שצריך לחיות אתנו בשלום כי לא ניתן להביסנו ויבינו שבכל מלחמה הם פוגעים בעצמם. תפיסה זו הביאה את כל המערכת הפוליטית שלנו לגישה כוחנית. עם חלוף השנים הכוחנות הפכה לנורמה התנהגותית גם במערכות היחסים פנימה, בתוך התנועה הציונית ומדינת ישראל, והפכה בסיס לכל הסדר חברתי, כלכלי או פוליטי.

 

התרבות הכוחנית שלנו התמזגה גם עם התפיסה הכלכלית תוך שהיא משתמשת בנימוקי "קפיטליזם תחרותי" והביאה לפערים כלכליים וחברתיים הגדלים בקצב שיא עולמי. אותה גישה כוחנית הביאה גם לחוסר היכולת להגיע לתהליכי השלמה וסיום מצב הכיבוש בינינו לבין שכנינו.

 

בינתיים, בשני המגרשים הנ"ל, אנו שורדים ומתחברים למעצמה עולמית שנגררה מסיבותיה לגישות דומות. מצב זה אינו מובטח לאורך זמן.

 

הגישה הכוחנית יכולה להיות בעייתית בסוגי ממשל שונים. שינוי שיטה דמוקרטית פרלמנטרית לדמוקרטית נשיאותית בלי לשנות את התרבות הפוליטית, יכולה רק להחמיר הבעיות.

 

שבירת המסגרות הפוליטיות בהקמת קדימה, הניהול הבלתי מוצלח של המשבר בלבנון ותנועות הפסאודו-מחאה שצמחו באופן מלאכותי אחרי המשבר הלבנוני, הן קרקע פורייה להתגברות סכנת פשיזם בישראל. די בהאזנה לגיבורי הפוליטיקה הפופולריים בקהל שהולך וגדל כדי להצטמרר ולדאוג.

 

אצל הפשיסט של העבר המדינה מעל לכל. טובתה כפי שהיא נראית בעיני השליט מקדשת כמעט כל אמצעי. תהליכים שנותנים לאדם האזרח יכולת לקבוע את גורלו אינם חשובים ואפילו יכולים להזיק.

 

לא קשה לאפיין בדרך דומה גם את הפשיסט המודרני. אלא שבחמישים השנה האחרונות העולם השתנה. הציבור יתקשה לתמוך בהגבלת חופש או בהחלפת מה שמקובל כדמוקרטיה. לכן העטיפה שונה. אנו שומעים היום במשבר הנוכחי תורה דומה, בצורה שונה, אבל מהותה דומה. הפשיסט המצוי ינצל תמיד משברי חברה והתמוטטות סדר ישן. הוא מגייס תמיכה ציבורית בדרכו לשלטון בהבטיחו סדר חדש וניצחונות על אויבי חוץ.

 

לפשיזם המודרני יש עזר מצד אחר. המדינה הלאומית שהייתה הבסיס לסדר החברתי ב-250 השנים האחרונות, נמצאת במשבר. מהפכת התקשורת ועיבוד הנתונים הביאה גלובליזציה כלכלית ותרבותית וחידדה קונפליקטים בין ציביליזציות. הממשלות מתקשות לנהל מדיניות אפקטיבית בכלכלה, ביחסי החוץ ובכל שהיה להן בעבר. נדרש סדר חברתי אחר. אפילו קיסינג'ר, "השמרן המרתק", כותב על משהו כזה במאמריו האחרונים (ב"וושינגטון פוסט"). לכן, הפשיסט המודרני, הכוחני, הפועל "למען מדינתו ועמו", יכול לנצל עוד יותר את תחושת השבר בדרכו לשלטון ולגרום אסונות כבדים.

 

אנחנו, התנועה הקיבוצית על כל גווניה העכשוויים, עדיין יכולים לתרום תרומה מכרעת בהקמת החומה שתעצור. יצטרפו אלינו רבים שהיו "מחנה שלום וצדק חברתי" שהתפזרו והתייאשו וקולם השתנק באירועי השנה האחרונה. בבתי הקברות של המלחמה האחרונה, בקליטת המוני מפוני הצפון, בתרומות נדיבות, הוכחנו שאנו עדיין יכולים. לנס ארמסטרונג אמר: "הכאב הוא זמני, הכניעה לו היא לכול החיים". הקשיים שלנו זמניים. אם נכנע - לא נסלח לעצמנו.









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים