למות עשיר - הקרע בתנועה הקיבוצית לא יהיה בין שיתופיים ומתחדשים, אלא בין אלה שיש להם ואלה שלא




למות עשיר

דני ברזילי, מגן


הקרע בתוך התנועה הקיבוצית לא יהיה בין שיתופיים ומתחדשים * אלא בין אלה שיש להם ואלה שלא * ויש גם תרגיל מחשבתי

 

במוסף  "THE MARKER"של "הארץ" הופיעה כתבה המספרת על נפלאות קרן המילואים לצורך מענק פטירה, שהונהגה במעגן-מיכאל. ובכן, עם כל הכבוד למעגן-מיכאל (ויש כבוד), הרעיון של "מענק פטירה", או "קרן הון לחבר", או "קרן דמי עזיבה", הנצברת תחת המכשיר הפיננסי הנקרא "קרן מילואים" (בהתאם לסעיף 41 לפקודת האגודות השיתופיות) מתרוצץ כבר יותר מחמש שנים ברחבי התנועה, ויש למעלה מעשרה קיבוצים שהגשימו אותו, הרבה לפני מעגן-מיכאל. למען הגילוי הנאות - גם קיבוצי שלי מצוי ביניהם מאז שנת 2002.

 

קו החשיבה הוא כזה: מאחר ששיוך דירות או נכסים יצרניים הוא תהליך ארוך, כואב וסבוך, וסופו גם שינוי סטאטוס הקיבוץ ל"מתחדש", עדיף פשוט לשייך כסף ("פירות הנכסים") על-פי קריטריון של ותק, ולדלג על כל הקשיים. יש רק תנאי מוקדם פעוט: צריך שיהיה לך כסף לשייך, כולל התחייבות להמשיך ולהפקיד בקרן למשך עשרות שנים. אכן, תנאי פעוט, וכפי שאמר וודי אלן, כמדומני: עדיף להיות עשיר, בעיקר מסיבות כלכליות.

 

יש קיבוצים שהפעילו את העיקרון בנוסח מצומצם (למשל, 25% מדמי עזיבה בלבד) ויש שהגיעו עד 130% כמו מעגן-מיכאל, מה שיכול להסתכם ב-400 אלף לחבר עם ותק מרבי. גם האפשרות למשוך מקרן זו לפני הפטירה, שהרי הצרכים העיקריים (עזרה לבנים, שיפוץ דירה וכו') לא יחכו עד שנמות, קיימת בקיבוצים שהקימו קרן כזאת, ואין היא חידוש של מעגן-מיכאל.

 

אבל משחקי הכבוד של מי היה ראשון - פחות חשובים. מה שמטריד יותר הוא הפער ההולך וגדל בין הקיבוצים הקרובים לפשיטת רגל מצד אחד, לבין אלה שיש לחבריהם פנסיה, קרן הון ובונוס שנתי ברמה של העשירון התשיעי, מצד שני. כפי שהסכנה לשלום העולם הומרה מהעימות בין מזרח ומערב, שמקורו בשיטות חברתיות מנוגדות, לעימות בין צפון לדרום, כלומר בין עשירים לעניים - כך יש סכנה שהקרע בתוך התנועה הקיבוצית לא יהיה בין שיתופיים ומתחדשים אלא בין אלה שיש להם ואלה שלא. כולנו יודעים שחוזקה של כל שרשרת תלוי בחולייתה החלשה ביותר, וכן שרקמה שהפער בין מרכיביה גדול מדי - סופה להיפרם. השאלה היא, האם אנחנו בכלל שרשרת או רקמה אחת? יעשה כל אחד לעצמו תרגיל מחשבתי: למי יתרום קודם לצורך השתלת כליה - לחבר קיבוץ אי-שם או לחולה מהמושב הסמוך? מתי הוא מרותק יותר - לסיפור על אונס בקיבוץ צפוני (או דרומי, העיקר שיהיה רחוק) או בעיירה השכנה? אם ענית "א" בשני המקרים, מן הסתם תחושת הסולידאריות עדיין קיימת ואין זה סתם צירוף מקרים (צירוף מקרים הוא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי, אמר פעם מישהו).

 

מה אפשר לעשות כדי לשמור על הסולידאריות? כיוונים אפשריים הם שותפות בפרויקטים כלכליים וסיוע בכוח-אדם ניהולי, ובכך איני מחדש הרבה. מה צריך? רצון וחזון (סליחה... במאמר קודם הרי פסלתי את החזון. אז רצון ורצון).


 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים