מכתבים למערכת "הקיבוץ"



מכתבים למערכת "הקיבוץ"

 

טיפ: איכלו את גרגרי הרימון - הפרי היחיד שיש ביכולתו לפרק את החסימות בכלי הדם שמסביב ללב

תמר אדר (אילון), מטפלת ברפואה סינית


בחינוך הקיבוצי קולטים

אורי בראל, ברקאי, מדור קליטת נוער, מחלקת החינוך הקיבוצית

 

ברצוני להודות לעיתון "הקיבוץ" על הכתבה שעסקה בקבוצת "קשת" מהמוסד החינוכי "מעלה הבשור" ונכתבה בצורה יפה ומיוחדת ("כל גווני הקשת", הקיבוץ 6.10). בימים בהם נשמעות טענות כלפי העיתונות הקיבוצית על שהיא מחפשת רק את הסקופים "נוטפי הדם", הביא "הקיבוץ" כתבה המחמיאה לתנועה ולמוסדות החינוך שלה, ועל כך תודותיי והערכתי. ברצוני להשלים את התמונה בשלוש הערות: מלבד קבוצת "קשת", מתחנכות בתנועה הקיבוצית קבוצות נוספות מהעדה האתיופית: "אדום" בגרופית, "אלון" ב"רמות-חפר" (מעברות), חברת נוער בעלת מאפיינים מיוחדים באשבל, והשנה סיימה קבוצת "אדיס" ב"מבואות-עירון" (עין-שמר). הובלת תהליך הקליטה וליווי צוות "קשת" נעשה בעזרת מחלקת החינוך הקיבוצית: אבי אהרונסון (נתיב-הל"ה) - מנהל מחלקת החינוך, נעמי לוי (יטבתה) ממדור נעורים, והחתום מטה, אשר מעבר לליווי השוטף עוזר גם בתחומי גיוס החניכים, הסיוע הכלכלי וכל עזרה נוספת שנדרשת. עדיין יש אוכלוסייה גדולה מאוד של יוצאי העדה האתיופית הזקוקים למסגרות חינוך ולימוד כמו במעלה-הבשור, ואנו במחלקת החינוך נשמח למצטרפים נוספים לעשייה המיוחדת של קליטת חברת נוער מהעדה האתיופית.

מה קרה לנקודה ה-11

אברהם יעקובזון (טוג'ו), מעיין-ברוך

 

כקורא נאמן של "הקיבוץ", שמחתי לקרוא את המאמר על עליית י"א הנקודות בנגב ("11 הנקודות שבזכותן קיבלנו את הנגב", הקיבוץ 21.9). קיוויתי לקרוא גם על אותה נקודה שנקראה "רמת-הנגב", שבה היה חבר אחי ז"ל - ולא מצאתי. אז הנה הפרטים בקצרה: הגרעין שעלה היה מחלקת הפלמ"ח מקיבוץ מסדה. מחלקה זו התחילה את שירותה בפלמ"ח בקבוצת משמרות, שנה לאחר מכן עברה למסדה, ומשם עלתה לרמת-הנגב. חברי הגרעין הזה, בוגרי בית-הספר ע"ש מאיר שפיה, קיבלו "הכשרה צעירה" בקבוצת גבע ומשם התגייסו לפלמ"ח. כדי לעזור להם בימים הראשונים, גייס אחי את אמנו חוה, שמקצועה היה מבשלת בבתי מלון - בחורף במלון משפחת הרטמן בטבריה, ובקיץ במלון "מרכזי" של משפחת מייבר בצפת. היא עלתה אתם ושהתה אתם שבוע ימים, ללמד את הבנות הצעירות. עם פרוץ מלחמת השחרור גויס אחי, אריה יעקובזון ("ג'קסון") ליחידת הפרשים של חטיבת הנגב, נפצע בחוליקאת (חלץ) וחזר לשרת בחטיבה עד תום הקרבות. בזמן המלחמה התפרק היישוב והתפזר. אחי הצטרף אליי למעיין-ברוך, הקים פה את משפחתו וחי בינינו עד מותו.  


ללכת עם החזון של דודיק

מוטי תירוש, איילת-השחר

 

הכתבה על רעיונותיו של דודיק רוטנברג ("הכיוון הבא", הקיבוץ 28.9), הייתה כמשב של רוח טובה על פנינו. אני לא מסתיר ולא מסווה את הערכתי העמוקה לדודיק. כאשר קראתי את הכתבה, הרגשתי תחושת "דז'ה-וו" של קיץ 1988, עת ישבנו, כמה חברים, בחדר האוכל של קיבוץ בית-אורן (שהיתי שם עם משפחתי כעזרה תנועתית), ודודיק שטח בפנינו את חזון "הקיבוץ החדש". הוא אמר: "אנו צריכים שותפות של עצמאים". אני סבור שזה משפט מכונן ל-200 הקיבוצים שעברו את השינוי. לא עוד תלות מסרסת במוסדות הקיבוץ המנוונים!! אנו, היום, בקיבוצי השינוי, אנשים ריבוניים המקיימים שותפות מינימאלית מתוך רצון (למשל, "רשת ביטחון" לפנסיונרים). היום, כמו אז, דודיק מעלה רעיונות חדשניים, טובים וחיוביים. המשפט המכונן בכתבה הוא: "מחברות קיבוצית באזור, לחברות אישית באזור". כשם שהזדהיתי אז, אני מזדהה אף היום עם דבריו. אני מאמין שהרעיון יקרום עור וגידים, היות שהוא עונה על צורך טבעי ונורמאלי.


תוצאות טובות בשיתופיים

יעקב סלע, כפר-מנחם

 

המחקר של המכון לחקר הקיבוץ שהופיע ברשימתו של פרופסור אורי לויתן ("תוחלת השוויון", הקיבוץ 28.9) משתלב יפה בדיון על רמת השותפות בקיבוץ. אין ספק שבקיבוץ המסורתי, בו מובטח לפרט הכול (וגם יש ביטחון שכך יהיה תמיד), מתקבלות תוצאות "טובות" במדדים של אמון בקיבוץ ובעזרה ההדדית, שביעות רצון רבה יחסית משירותי הבריאות, הרגשת דאגה הדדית, מיעוט מובטלים ועוד דברים טובים. תכונות של גן עדן. השאלה היא אם קיבוץ כזה יכול לשרוד כלכלית לאורך זמן, ללא תמיכה חיצונית. צריך לזכור בהקשר זה שהיו ויש יותר מקיבוץ אחד שבהם התברר לפתע שהכול היה אשליה וחברים גורשו באחת מגן העדן. מטבעו של מחקר, שהוא מזמין שאלות ובקשות להבהרה. למשל: למה בקיבוצים שיתופיים שיעור החברים שאינם עובדים נמוך יחסית? אולי האבטלה בקיבוצים דיפרנציאליים "יוצאת מהארון"? למה צעירי הקיבוץ עוזבים? האם אינם מבינים שבעוד עשרות שנים מחכים להם חיים ארוכים ומאושרים בבית הסיעודי? למה צעירים מוכשרים, משכילים וחרוצים אינם מוכנים לתרום את מלוא כישרונם ויכולתם לקופה המשותפת? האם יש כאן כישלון חינוכי, או אולי זה טבע האדם? למה קיבוצים משקיעים את מיטב כספם בפנסיה אישית חיצונית ובביטוחים למיניהם? הרי השקעה זו מניבה פחות ממסלולים אלטרנטיביים שיתופיים.  


מגבלות האיחוד הפוליטי

תמר שלוי, בארי

 

ועידת איחוד התנועות, שמתוכננת לחודש הבא, מעוררת תקווה בחברי הקיבוץ. אומנם התנועה, ברמה האזורית, כבר מזמן מאוחדת - אין שום הבדל בין חברי נירים לחברי בארי; במועצת התנועה הקיבוצית אי-אפשר להבדיל בין דבריהם של חברים מתנועה זו או אחרת; בשתי התנועות יש קיבוצים שההגדרה "קיבוץ" כבר לא כל-כך מתאימה להם; ובשתי התנועות יש קיבוצים שיתופיים עם נורמות גבוהות של שוויון. אז מה החשש? שתי מפלגות דומיננטיות - מרצ ומפלגת העבודה - בתנועה קיבוצית אחת, עלולות להביא לחילוקי דעות בעת משבר פוליטי בארץ, ולמען לא להגיע לידי כך, עלולים חברי שתי המפלגות להפחית את פעילותם במפלגות האם, וההשפעה של חברי קיבוץ תרד גם בעת החלטות גורליות למדינה. האיחוד עשוי ליצור מצב בו התנועה הקיבוצית תהיה חזקה יותר ומשפיעה ציבורית-פוליטית (אחד ועוד אחד הם שניים), או כמו ברוב האיחודים - האיחוד עלול להחליש את התנועה, במקום לקדמה. בתנועה הקיבוצית ובמוביליה תלוי הדבר. מכיוון שאין דרך חזרה, האיחוד צריך לקום לאלתר - אך עלינו לדעת שיש מגבלות, ובהכרה זו לפעול לחיזוק התנועה הקיבוצית המאוחדת.

הבהרה

חמי סל, יענקלה קירש

 

זיו ושמחה לב ערכו את הסרט לזכר הנופלים שהוקרן במועצת התנועה הקיבוצית, והם מקיבוץ גת ולא כפי שנכתב. תודה מכל הלב למלווים האזוריים על הסיוע בהפקת האירוע.



 


אין אתר הקיבוצים אחראי לכתבות ולתגובות הקוראים





מסמכים חדשים במדור דעת אורחים



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים