חדר אורחים: מלחמה צודקת ובלתי אפשרית / מלחמת לבנון השנייה



שפירא

 

 

חדר אורחים: מלחמה צודקת ובלתי אפשרית

אלישע שפירא, ראש המטה השיתופי

 


בין שגיאה לחוסר אחריות

 

ככל שעובר הזמן אנו מבינים יותר עד כמה ההחלטות שהתקבלו בצמתים העיקריים של מלחמת לבנון השנייה היו לא רק שגויות, הן היו חסרות אחריות. לשגות זה אנושי ואיש מאתנו אינו מחוסן מפני שגיאות. הדבר נכון גם כאשר מדובר במהלכי מלחמה, הקובעים חיים ומוות.

 

אפילו מדובר באסטרטגיה לאומית, שיש לה השלכות על עתיד העם והמדינה. חוסר אחריות זה עניין אחר. על זה אי אפשר לעבור כך סתם, כאילו לא הבחנו. אין הכרח להמתין לסיום עבודתן של ועדות החקירה השונות, כדי להצביע על חלק מההחלטות הללו, המתאפיינות בחוסר אחריות גלוי לכל עין. אמנה אחדות מהקשות והחמורות שבהן:

 

גלגולו של אירוע חטיפת החיילים, שהיה כואב, משפיל ומיותר, למלחמה בהיקף כפי שהייתה, ללא עבודת מטה רצינית, מבלי לבחון ולשקול את כל השלכותיה, ללא תוכנית וללא ידיעה איך יוצאים מהמלחמה, זו אינה רק שגיאה, זה חוסר אחריות.

 

ההסתמכות המופרזת על כוח האש האווירי, ללא תוכנית חלופית סבירה ומבלי להכין כוחות מתאימים וזמינים לביצועה של התוכנית החלופית, זה חוסר אחריות. הפעלת כוחות קרקעיים קטנים והכנסתם המהוססת, טיפין טיפין, ללחימה בשטחים בנויים, הכוללים מתחמים מבוצרים, זו תעלמות חסרת אחריות מכל מה שלמדנו במלחמות ישראל על הלחימה בתנאים כאלו.

 

אי גיוסן של אוגדות המילואים, בימים הראשונים של הלחימה, כדי שהן תהיינה עתודה מול סיכונים והתפתחויות אפשריות, זה חוסר אחריות. גיוס אוגדות המילואים רק לאחר שעברו שבועות ארוכים מתחילת המלחמה, והטלתן למערכה ללא שהות מספקת להתארגנות, ללא אימון ריענון קצר (לפחות) וללא תוכנית פעולה ברורה, זה חוסר אחריות.

 

חשיפת יותר ממיליון אזרחים לאש ממושכת, ביישובי וערי הצפון, ללא מענה מספיק לביטחון האישי, לשירותים החיוניים ולהתנהלותם בשעת חירום כה ממושכת, זה חוסר אחריות. האופן בו הוצגו  מטרות המלחמה על ידי הקברניטים, בימים הראשונים של המלחמה, על היוהרה, ההתרברבות והמופרכות שאפיינו אותן, גם הוא ביטוי של חוסר אחריות. כל אלו אינן שגיאות סבירות. אלו ביטויים לחוסר אחריות מקצועית ומנהיגותית.

 

מלחמת ברירה

 

במלחמה זו נהנינו ממרחב החלטה רב, ללא מגבלות כמעט. מה שעשינו ומה שלא עשינו, נבע מההחלטות שקיבלה ההנהגה המדינית-צבאית שלנו. בכלל זה ההחלטה להרחיב את האירוע האומלל של חטיפת החיילים עד כדי מלחמה.

 

חטיפת החיילים, ככל שהיא כואבת, אינה עילה סבירה ליציאה למלחמה. אלפי הקטיושות והטילים ארוכי הטווח שבידי החיזבאללה, האיום האסטרטגי על חלק גדול ממדינת ישראל, הם עילה סבירה בהחלט לפעולה צבאית בהיקף רחב. אך גם איום זה אינו בבחינת עילה הכרחית (אוטומטית) לפתיחת מלחמה, בזמן שמכתיב הצד השני. ודאי לא לפני שמוצו כל האפשרויות האחרות להסרת האיום. יש הטוענים כי מדינה ריבונית אינה יכולה לחיות תחת איום מתמשך של נשק המכוון כדי לפגוע באזרחיה. יש מידה של צדק בטענה זו, אך ראוי לשים לב כי זו המציאות בכל החזיתות שלנו, בעבר ובהווה, וכנראה גם בעתיד. מעבר לגבולותינו, כולל הגבולות עם המדינות שיש לנו הסכמי שלום איתן, מוצבים כלי נשק היכולים לפגוע כמעט בכל מטרה בישראל. איש אינו מציע ברצינות להקדים ולפתוח במלחמה כוללת נגד המדינות הערביות, משום שבידן נשק המסכן את אזרחינו.

 

אפשר להרחיק עדות לשני הגושים הגדולים בשנות "המלחמה הקרה". כל הערים הגדולות של הגוש המערבי ושל הגוש המזרחי היו מטווחות על ידי טילים נושאי תחמושת גרעינית, שהיו מוכנים להפעלה מיידית. כך חיו מאות מיליוני אנשים לאורך שנים רבות. האיום יכול להיות סיבה מוצדקת לפעולה צבאית, אך הוא אינו אמור לשחרר את הניצרה ממנגנון הפעלה אוטומטי. הדבר שונה אמנם כאשר מדובר באיום אסטרטגי על ידי ארגון טרור שאינו מדינה, אך השוני אינו מבטל את הצורך להפעיל שיקול דעת לגבי כל המשמעויות: סיכויי ההצלחה, המחירים ומה שיהיה ביום שאחרי. מכל הנאמר עד כאן יובן כי מלחמת לבנון השנייה הייתה, להבנתי, מלחמת ברירה בכל שלביה. מלחמה שהיו לה צידוקים סבירים, מנקודת הראות הישראלית והייתה לה תמיכה בינלאומית רחבה, כולל על ידי חלק ממדינות ערב, לפחות בימיה הראשונים. למרות זאת היא לא הייתה הכרחית והיא נוהלה בחוסר אחריות.

 

כתבה שלישית ואחרונה









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים