פקודה: סוף הענבים - הסתיו הזה, "יגע ולא מנוחם", שסוף הענבים מסמן את תחילתו, עצוב מקודמיו




פקודה: סוף הענבים

אברהם שרון


 

זה כבר סוף הענבים. בדוכנים נותרה שאריתם המכווצת, הצימוקית. בחוץ, הערב כבר קצת קריר, לח טיפה, מדיף ריח ראשון של סתיו. בילדותי, אימא היתה משכנעת אותי לקחת סוודר כבר בספטמבר, כי "האוויר חריף בחוץ".

 

זה סוף הענבים. חריף בחוץ. ועצוב מתחת לשמים. הדובה הגדולה לא נוהמת. רחוקה ומרצדת היא שותקת במרומיה. אנחנו בנתיבינו, כוכבים במסילותיהם. שמים וארץ מלאים תהייה: מה יהיה?

 

 

אלה ימים נוראים לישרי הדרך, לרודפי הצדק ולשוחריו, ליודעים כי אסור עוד לטשטש ולהדחיק, להכחיש, לטייח ולמרוח, כי אם המדינה הזאת לא תנקז את המוגלה ולא תרפא את פצע קיומה, היא לעולם לא תגליד.

 

הייתה פה מלחמה. מלחמה שאף פעם לא די בה. היא עודנה כאן, ניטשת בבוערת שבחזיתות, בתוכנו. אנחנו רואים את מחולליה ואת מוביליה, את בכירי בכיריה, נאחזים בקרנות המזבח כטובעים באניצי הקש, מרחיקים מעליהם - כמרחיקי עדות, כמי שמתנקים מאשמה - את כדור השלג הבוער, משליכים אותו, לוהט וקר, בוצי ומכוער, למישהו אחר. זה לא אני - זה הוא; לא אנחנו - הם.

 

זה אמור היה להיות סתיו טוב, יפה, עצוב כשיעורו של כל סתיו באשר הוא, לא יותר. אבל הסתיו הזה, "יגע ולא מנוחם", שסוף הענבים מסמן את תחילתו, עצוב מקודמיו.


 



מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים