המלחמה ההיא - ארבע תמונות ממלחמת יום הכיפורים




המלחמה ההיא

נחום שור, כפר-מנחם


המהומה הגדולה והבלגן בגיוס * הפגישה עם האח הסדירניק שהסתובב במדבר צמא ורעב * הפגישה עם האח המילואימניק שחזר מלוס-אנג'לס לתעלה * ודרישת שלום מקצין מצרי * ארבע תמונות ממלחמת יום הכיפורים

 

אין עוזי ואין מפות

 

שבת בבוקר של יום הכיפורים 1973. ביום שלו ושקט שכזה הולכים, בבוקר, עם הילדים לשחות ולבלות בבריכה. אין אפילו סימן קל שבקלים לכך שבעוד כמה שעות תפרוץ מלחמה. בצוהריים, כשחוזרים מהבילוי בבריכה, אני רואה את יוסל'ה, שכבר היה אז קצין בכיר במילואים, לבוש מדים ותרמיל בידו. מה העניינים, אני שואל והוא משיב, שאינו יודע בדיוק. "מסרו לי שהמצרים עושים תרגיל גדול, הזיזו כוחות לתעלה וקראו לי לבוא מייד". ביום כיפור? אני משתומם ובכל זאת ממשיך ללכת עם הילדים הביתה. עד מהרה אני רואה מחלון ביתי, שעוד ועוד כבר יוצאים, חלקם במדים וחלקם בלבוש אזרחי, ומכוניות, שבאו מבחוץ, צופרות וכבר שלוות היום הופרה כליל.

 

בארוחת הצוהריים (כן, אז עוד נהגנו לאכול ביום כיפור בחדר האוכל, והתפריט המסורתי ליום הצום היה עוף צלוי...) כולם רגשו והפנים החיוורות והמודאגות אמרו הכול. מיהרתי לביתי והפעלתי את הרדיו. כל התחנות הישראליות דממו. חיפשתי תחנות זרות, אך מהן בקעו בעיקר מנגינות. בשעה עשרים לשתיים בצוהריים שמעתי, לפתע, ב"קול השלום", את אייבי נתן אומר שמלחמה עומדת לפרוץ בכל רגע ושכל-כך חבל על הקורבנות שייפלו. מיהרתי לעבור לקול ישראל, אך שם עדיין שררה שתיקה. רק בסמוך לשעה שתיים ניעור, לפתע, הגל ובישר לנו על המלחמה שפרצה זה עתה, ומייד החלו קריאות הקוד של גיוס היחידות למילואים.

 

שימשתי אז בתפקיד של קצין אג"ם הנדסה של אוגדה 143, "האוגדה של אריק" (שרון). רק שישה שבועות קודם לכן סיימנו תרגיל גדול, ובסופו ידע כל מפקד איזה ציוד ממתין לו ביחידה והיכן הוא מאופסן. כשהגעתי, בשעות הערב, לבסיס העורפי של האוגדה, בשדה-תימן, נחפזתי לחפש את הארגז שלי, שבו היו אמורים להיות: מצפן, משקפת, תיק מפות ועוזי, שהיו נחוצים למילוי תפקידי. מאומה מכל אלה לא נמצאו שם. היו רק מהומה גדולה ובלגן, כשאיש איננו מוצא את הדרוש לו. חיפשתי נשק במקום העוזי, כדי שיהיה לי משהו לצאת אתו למלחמה. מצאתי, זרוק בצד, רובה ללא בעלים, אך גם ללא רצועה. קשרתי חבל לרובה וכך יצאתי למלחמה. מאוחר יותר לקחתי קלצ'ניקוב מגופת חייל מצרי. מדים הבאתי מהבית, אך מעיל לא היה. רק הסוודר הכחול, שהבאתי מהבית, הציל אותי מהקור בלילות של סיני. כך גויסתי למלחמה. מייד הבנתי, שאנו באמת בצרה גדולה.

 

אחי, איפה אתה

 

ביום הרביעי של המלחמה נשלחתי ממפקדת האוגדה, שהייתה ממוקמת בטסה שבסיני, לבדוק את מצב ההתקנה של גשר הגלילים, שנועד להיות אחד מגשרי הצליחה של התעלה. עודני נוסע בקומנדקר, והנה אני מבחין באיש הרץ לעברי מרחוק. עצרתי את הרכב על ציר "טרטור", שבו נסעתי אל עבר הכוחות ליד התעלה, והלכתי לקראתו. לתדהמתי, ראיתי לפני את דודו, אחי הצעיר, שהיה אז בשירות חובה. לאחר שחיבקתי אותו, הבחנתי שהוא יחף, "קרוע ובלוא", וגם ללא נשק. דודו סיפר לי שביום הראשון למלחמה חלק גדול מפלוגתו, שהייתה ליד התעלה, הושמד והיתר נפוצו לכל רוח. הוא מסתובב במדבר, עייף, צמא ורעב, ולמעשה ניצל בנס. מיהרתי לתת לו אוכל ממנות הקרב ומים מהג'ריקן. לאחר שסיימתי את מילוי משימתי חזרתי אתו לטסה, למפקדת האוגדה, ושם הפקדתי אותו בידיו של איתן, הסמח"ט שלו ואיש נגבה, שדאג להלבישו ולציידו ולהעבירו ליחידה חדשה. שמחתי מאוד שאחי ניצל (והוא הצליח לשרוד את כל המלחמה), אך הרהרתי לעצמי, בצער, שמראות של חיילים רעבים, קרועים ויחפים, ראיתי בשתי המלחמות הקודמות - רק בצד המצרי ולא בצד שלנו.

 

אח, פגישה שכזאת

 

כשפרצה המלחמה, היה אברהמלה, אחי, בטיול מחוף אל חוף בארה"ב, יחד עם שלמה חברו, לאחר שסיים שלוש שנים של שליחות תנועתית מוצלחת מאוד בדטרויט. לקראת סיום טיולם הם ישבו בפונדק, במקום נידח, לא הרחק מלוס-אנג'לס, ושוחחו ביניהם בעברית. כשהתברר למלצר שהם מישראל, שאל מה הם אומרים על זה ש"המצרים מכים אתכם שוק על ירך". הם נדהמו. מזה כמה שבועות לא ראו ולא שמעו כלי תקשורת. המלצר הפעיל את הטלביזיה והם ראו, לחרדתם, כיצד צולחים המצרים את התעלה. אחי, שהיה קצין שריון במילואים, מהר לנסוע לנמל התעופה של אל-אי וכבר למחרת היה על מטוס בדרכו לישראל, להצטרף לצה"ל. נודע לי שהוא חזר ומפקד על אחת היחידות מעבר לתעלה, אך לא ידעתי היכן. בתום המלחמה מצאתי כמה שעות זמן ונסעתי לחפשו לאורך התעלה. זה היה כמעט כמו לחפש "מחט בערמת שחת". שאלתי בעשרות יחידות, אך איש לא ידע להשיב לי. כשכבר כמעט נואשתי, שמעתי לפתע את קולו, פוקד משהו על חייליו. נפלנו איש על צוואר אחיו. אך פגישה, אך פגישה שכזאת, יש רק פעם אחת בחיים - לאחר למעלה משלוש שנים שבהן לא ראינו איש את אחיו.

 

קצין מצרי עושה שלום

 

נשארנו ב"אפריקה" עוד כמה חודשים לאחר המלחמה. איש לא ידע מה יוליד יום וצה"ל נערך גם לאפשרות של חידוש מעשי האיבה. מדרום לאיסמעיליה השתרע, בצדה המערבי של התעלה, אזור עצי המנגו ותעלות המים המתוקים, ויחידות ההנדסה עסקו שם בגישור מעל לתעלות על-מנת לאפשר העברת כוחות במקרה הצורך. אני הייתי מזדמן לשם מדי פעם. הכוחות שלנו פעלו בתוך סבך מטעי הפרי, עד למרחק של מטרים ספורים מקו הפסקת האש עם המצרים. יום אחד, כשנקריתי לשם, ראינו, ממרחק של כמה עשרות מטרים, קבוצת חיילים מצרים ובראשם קצין בדרגת רב-סרן. נופפנו אחד לשני לשלום. לפתע התקרב אלינו הקצין, ומתגובתנו הוא הבין, כנראה, שאין כל חשש שנפגע בו. בהגיעו לטווח של כעשרה מטרים מאתנו הוא עצר, שלף מכיסו ארנק והוציא מתוכו תמונה, אך גם ממרחק כזה לא יכולנו לראות את המצולם בה. הוא הצביע על התמונה וצעק באנגלית טובה: "די, מספיק, נמאס מהמלחמות, זו משפחתי ואני רוצה לחזור אליה בריא ושלם! תגידו שם, אצלכם, שצריך כבר לעשות שלום". כולנו מחאנו לו כף והוא שוב נופף אלינו את ידו לשלום וסב בחזרה על עקבותיו. האם ביטא קצין זה גישה שרווחה אצלם? האם הוא היה "הסנונית שמבשרת את האביב?" - זאת לא יכולנו לדעת, וגם לא יכולנו לנחש שלא יחלפו אלא ארבע שנים בלבד, והנשיא סאדאת יבוא לירושלים, לעשות שלום.


 



מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים