אחוות עמים: ממצב של חולין ומלחמה לימים של קדושה ותקווה



דו קיום בגבעת חביבה

 

אחוות עמים:

ממצב של חולין ומלחמה

לימים של קדושה ותקווה

שרה אוסצקי-לזר


נציגים של כמה ארגוני דו-קיום ושותפות יהודית-ערבית התכנסו ביפו כדי לבחון מה עשתה להם המלחמה וכיצד ממשיכים הלאה. ברקע ריחפה הדעה הרווחת בציבור ובתקשורת, שמלחמת לבנון השנייה החריפה את היחסים בין שתי הקהילות, למרות העובדה שערבים כיהודים היו חשופים למוראותיה ונפגעו ממנה.

 

ההצהרות שבאו משני הקצוות הפוליטיים הערביים בישראל - הקריאה לחידוש הח'ליפות בירושלים מן הצד המוסלמי-פונדמנטליסטי והתמיכה בדמשק (בה אגב הוקמה הח'ליפות המוסלמית הראשונה של בית אומייה), שבאה מצד מנהיגי תנועת בל"ד החילונית - עוררו פחדים מוגברים בקרב היהודים, על רקע הרגישות הפוסט-מלחמתית, וגם - התנגדות לא מעטה בקרב ערבים.

 

ההד החוזר של הפונדמנטליזם היהודי הדתי, בדמות אפי איתם, והחילוני של אביגדור ליברמן, לא התמהמה לבוא, וזקף שוב את ראשו. הציבור המבולבל, שטרם התאושש מן הטילים שבאו מבחוץ, חושש עתה מן המלים הנובעות מבפנים.

 

התמונה, כרגיל, יותר מורכבת וסבוכה ואיננה צבועה בשחור-לבן. המלחמה לא יצרה את הפער בין יהודים לערבים אלא העלתה אותו על פני השטח, כפי שקרה גם עם בעיות חברתיות אחרות כמו חולשת הפריפריה, העוני, אוזלת היד הממסדית וקריסת השירותים המוניציפליים. לעומתם - עלתה ובלטה פריסתם המהירה והמאורגנת של הארגונים האזרחיים, שבכל ימות השנה עושים עבודתם נאמנה הרחק מן המצלמות והמיקרופונים, ובעת מבחן הוכיחו כי הם הראשונים להתעשת, להגיב ולסייע.

 

גם הארגונים הערביים והמשותפים היו בשטח בעת המלחמה, כל אחד בתחומו ובמקומו. נציגיהם דיווחו הן על משברים פנימיים והן על שיתופי פעולה מרגשים, גם על שיתוק ותסכול וגם על רוח חדשה והתארגנויות חוצות גבולות אתניים ולאומיים. מייד עם תום המלחמה הוקמה קואליציה של ארגונים אזרחיים בצפון, שתעקוב אחר הפעילות הממשלתית לשיקום הגליל ותדאג שהמשאבים יופנו לכלל תושביו. דווקא הארגונים היושבים ופועלים בגליל הביעו אופטימיות רבה יותר מאלה הממוקמים במרכז.

 

השיח המלא יופיע בגיליון מיוחד שיעסוק בהשפעת המלחמה על היחסים הפנימיים, של העיתון "דו-עט", המופק במשותף על ידי אנשי תקשורת יהודים וערבים ומתפרסם מספר פעמים בשנה בעברית ובערבית בחסות ה"פורום להסכמה אזרחית". היו כאלה שיצאו אופטימיים מן השיחה ואחרים ראו דווקא את המחלוקות. אולם כל הארגונים יצאו בתחושה כי עבודתם חשובה עתה יותר מתמיד וכי אין זמן לרפיון ידיים ולייאוש. נראה כי השדרוג שקיבלה החברה האזרחית באוגוסט 2006 מפיח רוח רעננה במפרשי הארגונים המשתייכים אליה.

 


מירון בנבנישתי

השנה חל חודש הרמדאן בדיוק במקביל לחודש תשרי. יהודים ומוסלמים עוברים ממצב של חולין ומלחמה לימים של קדושה ותקווה. יום הדין היהודי יחול בסמוך ל"לילת אל-קדר" המוסלמי בו נחרצים גורלות. גם החילוניים שבינינו יתקשו להישאר אדישים נוכח הסמליות הזאת. כך היה גם באוקטובר 1973 והתוצאות היו הרות אסון. האם תמימות היא לקוות כי הזמן הזה ינוצל לחשבונות נפש בקרב כל המעורבים? לבחינה אמיתית של מה קרה בקיץ 2006 וכיצד ניתן לאחות את הקרעים? מזה שנים רבות אני מאמינה כי הדילמה העיקרית שלנו מצויה כאן, בתוך הבית, ודווקא בה ממעטים הציבור והשלטון להתעמק. אין פתרונות קסם קלים למתח הזה שבין היותה של מדינת ישראל יהודית ורצונה להיות דמוקרטית. אין שביל זהב שיירצה את כולם ויעניק תחושת שותפות ושוויון בין כל בניה של המולדת המשותפת הזאת. אפשר להצטרף לייאוש שהביע מעל דפים אלה מירון בנבנישתי ("הדף הירוק", 21.9.06). אך מבלי להדחיק את המציאות אפשר גם, ובוודאי עדיף, לשמור על אופטימיות נוכח החתירה היומיומית לשינוי של כל כך הרבה ארגונים ויחידים.

 

התמדתם למרות המכשולים העצומים מעודדת, והאמונה שאפשר גם אחרת מעניקה כוח רב.


לראיון עם מירון בנבנישתי, טלי כהן-גרבוז, "הדף הירוק", 21.9.06








עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים