חדר אורחים: זורמים אל הים - המצב בינינו לבין הערבים



אבישי גרוסמן

 

חדר אורחים: זורמים אל הים

 

אבישי גרוסמן, עין-שמר


הם השתייכו אל המאמינים. מובילים אינטלקטואלים של מחנה השלום. אנשי רוח, סופרים ומחזאים, מנסחי החלום שאכן השלום באזורנו אפשרי. כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת ניסח הסופר יוסף חיים ברנר את תפיסת הייאוש. אנחנו יושבים מתחת להר געש פעיל, קבע הסופר, הערבים היושבים בארץ אינם רוצים בנו כאן, ולכן, מבחינת ההיגיון אין סיכוי לרעיון הציוני להתגשם. אבל למרות הכול, ואף על פי כן, טען הסופר, בניגוד למיואשים העכשוויים, אנחנו חייבים לנסות ולהיאחז כאן בארץ חמדת אבות, המבוע של קיומנו כעם.

 

אכן, הייאוש נמצא אתנו כאן כבר מעל מאה שנה. אנחנו מתבסמים בו, מטפחים אותו, ומעצימים אותו לאחר כל מלחמה נוספת. המערך הנפשי של רבים, אולי אפילו של רוב העם, מלא בייאוש הניזון מהמלחמות הפורצות אחת לכמה שנים בינינו לבין הפלשתינים או ארצות ערב השוכנות ליד גבולותינו. ייאוש המזין אטימות לגבי סבלו של הזולת, כל זולת ובעיקר אם הוא לא מבני עמנו.

 

הולכים ומתמעטים המאמינים בסיכוי להגיע לשלום עם ארצות ערב כולן, ובמיוחד עם הפלשתינים. התקווה לשלום באזורנו, תקווה הנשענת על חזון המגובה על ידי דוגמאות של הסכמי שלום שנחתמו ונשמרים עדיין, כמו השלום עם מצרים ועם ירדן, הולכת ונחלשת, נחל אכזב שהולך ומתייבש ממש לנגד עינינו.

 

לעתים נדמה שאלה שעדיין מאמינים שניתן להגיע לשלום עם שכנינו מהווים מקבץ של תמהוניים, תמימים, השולח עיניים מפלבלות, השואלות על הנתיב הראוי והאפשרי ואינם רואים מול עיניהם דבר.

 

וממול ניצב המחנה הגדול, חמוש בוודאות של מלחמות נצח המחכות לנו בעתיד, נשען על תפיסה דטרמיניסטית שהערבים באשר הם, כולם ללא הבדל, רוצים את סילוקנו מהמקום הזה, הארץ הזאת, מדינת ישראל. התפיסה נשענת על ניתוח לכאורה של האופי הערבי, שאיפותיהם הלאומיות, הרצחנות המשוקעת בדת האיסלאם בה רובם של הערבים מאמינים. כאילו נמחקו מזיכרוננו הפרקים בהם המאמינים בדת הנוצרית, או בלאומנות בעלת מרכיבים אנטישמיים, שרפו והרגו כל יהודי באשר הוא יהודי. והרי כל המתבונן במבט היסטורי יודע שמה שעמי אירופה שהתחנכו על ברכי הדת הנוצרית כבר שכחו בכל מה שקשור לשנאת ישראל, הערבים החיים בארצות ערב עוד לא למדו.

 

כאשר אני קורא את רשימותיהם של כמה מהסופרים והמחזאים שבמשך שנים היוו גיבוי רוחני איתן של מחנה השמאל, של אלה המעיזים לחלום ולקוות, המוכנים להיאבק על עמדותיהם, אני מתמלא עצב שקט. אינטלקטואלים הזורמים אל הים, אל המקום בו נמצא הרוב, והקונצנזוס החמים מחבק אותם אל חיקו.

 

דומה שהכיבוש המתמשך של השטחים, ההחמצה של כל הזדמנות אפשרית לחתום שלום עם הסורים ועם יתר ארצות רב, כולל הפלשתינים, חדלו להיות אבן תשתית מרכזית בהשקפת עולמם.

 

את מקומם של מרכיבים אלה תופסים שנאת ישראל המובנית, דעתם, באיסלם ובערבים באשר הם ערבים.

 

הייאוש נוח, הקונסנסוס חמים, והמחנה המכנה את עצמו מחנה השלום, מתדלדל והולך. המלחמה האחרונה, מלחמת הלבנון השנייה, במהלכה ניזוק קשה כוח ההרתעה של ישראל, רק מחזקת את מחנה המייאשים עצמם לדעת, אלה שהניגון הפנימי המתנגן בתוכם הוא ייאוש והשלמה עם מציאות של דם לדם יביע אומר.









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים