מכתבים למערכת "הדף הירוק"



מכתבים למערכת "הדף הירוק"

  


בוררות קשה ומייגעת

שם הכותבת שמור במערכת

 

קיבוצנו פנה לאחרונה למחלקת הבוררות של התק"ם, כדי שתפסוק באיזושהי מחלוקת בענייני דיור. ואז התחיל תהליך מתיש שפשוט לא יאמן. קודם לקח חודש עד שהם החליטו להתכנס ולשמוע את הצדדים (הניירת וכל הפרטים כבר היו אצלם). אחרי שהתקיים הדיון בנוכחות כל הנוגעים בדבר, החל סיפור של סחבת במתן תשובה, למרות שגם הקיבוץ וגם שני הצדדים, ביקשו מפורשות להזדרז ולהגיע להחלטה. הם היו צוות של 3 בוררים שלא הצליחו להתכנס, ושכבר התכנסו, לא הצליחו להחליט ולהגיע לתמימות דעים.

ככה סחבו את הסיפור 9 שבועות (אף על פי שבחוזה שלהם כתוב שהם מתחייבים להחזיר תשובה לא יאוחר מחודשיים). במקרה דומה, כשניתנה הכרעה כזו לבורר חיצוני, הוא מסר את החלטתו (המנומקת וההגיונית) תוך 6 שעות.

לאחר שהקיבוץ הפעיל לחץ ואיומים לא לשלם אם לא תתקבל התשובה המיוחלת, חלפו שבועיים והתקבל הפסק. הם פסקו, שאם הצדדים לא יגיעו להסכמה תוך שבוע (כלום אין זה מובן שסיבת הפנייה לבוררות היא שלא ניתן היה להגיע להסכמה?), תוכרע הזכאות לדירה על ידי הגרלה, דבר שכמובן יכול היה הקיבוץ להחליט עליו בעצמו, אם חשב שזה מה שמתאים לסיטואציה זו.

קיבוצנו, מן הסתם, למד את הלקח ולעולם לא יפנה למחלקת בוררות זו. עצתנו היא: אל תעזו לפנות לאותה מחלקה! הם לא ראויים לכך. הם לא יפתרו לכם כלום, ונכונה לכם דרך קשה ומייגעת ללא מוצא.

ראו הוזהרתם!


כמה אמיתות ועובדות

ישראל ויזל, מנהל מוסד הבוררות של התנועה הקיבוצית

 

(תגובת המוסד לבוררות ולגישור של התנועה הקיבוצית)

 

כללית, לא ניתן להשביע תמיד, בכל בוררות, את רצונם של שני הצדדים. קיים סיכוי, תיאורטי לפחות, שרק מחצית יצאו שבעי רצון מן הפסיקות, ולמרות זאת, ראה זה פלא, רוב רובם הגדול של הפונים אלינו שבעי רצון ואפילו מאוד, מהליך הבוררות של המחלקה שלנו, כפי שאראה בסוף המכתב.

הבה נבחן כמה עובדות שבמכתב. נכתב שם: "ככה סחבו את הסיפור 9 שבועות, אף על פי שבהסכם שלהם כתוב שמתחייבים להחזיר תשובה לא יאוחר מחודשיים". סעיף 5 בהסכם הבוררות קובע, כי "הבוררים יוציאו את פסיקתם תוך 60 יום ממועד ישיבת הבוררות האחרונה (בין אם הישיבה הייתה בנוכחות הצדדים או ללא נוכחות הצדדים), או ממועד ביצוע הפעילות האחרונה שנקבעה על-ידי הבוררים".

והנה ישיבת בוררות השנייה (ללא הצדדים) התקיימה ב-2.7.06 והפסק נשלח ב-2.8.06. עברו אפוא ארבעה שבועות ולא תשעה. במשך ארבעת השבועות הללו נבדקה, בין השאר, השאלה האם עומדות לרשות המשפחות שתי דירות בו זמנית.

עוד נכתב במכתב: "לאחר שהקיבוץ הפעיל לחץ ואיומים לא לשלם אם לא נקבל כבר את התשובה המיוחלת". והאמת פשוטה: הקיבוץ לא הפעיל שום לחץ ואיום לא לשלם, וזאת משום שהוא שילם כבר את כל חובותיו עם תחילת הבוררות, כמקובל בעבודות שלנו.

ועוד נכתב: "במקרה דומה כשניתנה הכרעה כזו לבורר חיצוני הוא מסר את החלטתו (המנומקת) תוך 6 שעות". על זה יש לי רק לומר, כי כאשר העט קלה ואין צורך להוכיח, כי אז אפשר לכתוב דברים רבים ושונים, כאשר המרחק ביניהם ובין המציאות עלול להיות כמו המרחק בשתי המובאות הקודמות.

אני ער לעובדה, כי הפסיקה במקרה זה הייתה מיוחדת, וחד-פעמית, ובולטת בסוגה בכל שנות קיומו של המוסד לבוררות. היא ניתנה, על-ידי צוות של שלושה בוררים מנוסים, שרובם לפחות חשבו שלא יהיה צודק יותר להחליט על מסירת הדירה 'הנחשקת' לאחד מן הצדדים.

במילים של הבוררים נכתב בפסק: "לאחר בדיקת הנתונים והעובדות שהובאו בפנינו, אנו מוצאים שלא ניתן לקבוע בצורה חד משמעית זכאותו של מי משני הצדדים גוברת, לגבי כניסה לדירה.

נהפוך הוא, אנו מוצאים ששני הצדדים זכאים באותה מידה, ולכן כל פתרון לסכסוך צריך לכלול את שתי המשפחות, או במילים אחרות - שתי דירות".

אני מודע לכך שלא קל להגן על פסק מיוחד וחד-פעמי כזה (הבוררים פסקו על הגרלה), ואולם יש לשים לב לעובדה, כי הצדדים יכלו בהסכמה משותפת ביניהם, לא לקיים את הפסק, ולפנות לכיוון אחר או לבורר אחר.

בסופו של יום, שני הצדדים בחרו כן לקיים את פסק הבוררים הזה וקיימו את ההגרלה. אולי בכל זאת זה היה הפתרון הנכון?

בבוררות היו שני צדדים, סביר להניח שאילו הכותב היה זוכה בהגרלה, המכתב הזה לא היה רואה אור. עובדה היא שגם הצד השני עבר אותה "ויה דולורוזה", אבל זכה בהגרלה, ולא טרח לכתוב...

הכותב פוסק: "אל תפנו למוסד הבוררות, הם לא ראויים לכך".

האם מוסד הבוררות ראוי או לא?

אין אפשרות להבטיח, כי בכל אחד ממאות פסקי הבוררות שהוצאנו, כל אחד מן הצדדים ייצא שבע רצון, מאושר מן הפסק וכל תאוותו בידו. אבל השאלה האמיתית היא האם אנו מגישים כלי אמין ויעיל לצדדים לפתרון המחלוקות שביניהם.

באין לנו מכשיר נכון ומהימן יותר לבדוק שאלה זו מאשר דפי המשוב שאנו מבקשים למלא תמיד בתום ישיבת הבוררות, הרינו מפנים את תשומת לב הקורא לריכוז דפי המשוב ולתוצאות. באתר האינטרנט של המוסד לבוררות ניתן לקרוא את המכתבים ותוצאות דפי המשוב, הציונים "טוב" ו"טוב מאוד" מתייחסים לדרגות 4 ו-5 בסולם של 5 דרגות.

§         על שאלות בעניין הכנת הסכם הבוררות, נתנו 81% מן המשיבים בממוצע, ציון טוב וטוב מאוד.

§         על שאלות בעניין הכנת ישיבת הבוררות ענו 92% מן המשיבים בממוצע, ציון טוב וטוב מאוד.

§         על שאלות בנושא ניהול ישיבת הבוררות ענו בממוצע 92% מן המשיבים בציון טוב וטוב מאוד.

§         בשאלה המשמעותית שנוסחה במילים: "האם תמליץ לחברך להשתמש בשירות המוסד לבוררות של התנועה הקיבוצית במקרה הצורך?" ענו 87% מן המשיבים במילה פשוטה: כן, נמליץ!

אנו בהחלט שבעי רצון מתוצאות אלו.


פרסומים משוללי יסוד

אביב לשם, דובר התנועה הקיבוצית

 

לאור פרסומים שהופיעו בסוף השבוע במספר אמצעי תקשורת, בנוגע לתמיכת התנועה הקיבוצית בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, הודיעו ראשי התנועה הקיבוצית גברי ברגיל וזאב שור (ולוולה), כי אלו פרסומים מוטעים, משוללים כל יסוד, אינם מייצגים את עמדת התנועה, והיו על דעתם של אנשים פרטיים בלבד.

עוד הוסיפו ברגיל ושור, כי התנועה הקיבוצית לא קיבלה שום החלטה בעד או נגד הקמת ועדת חקירה כזו או אחרת.


תודה!

חמי סל, עין שמר

 

בשבוע שעבר נערכה בכיכר רבין עצרת ענק מרשימה ומרגשת למען השבויים: אהוד גולדווסר, אלדד רגב וגלעד שליט. העצרת אורגנה על-ידי עמותת "ושבו בנים לגבולם", עוזי דיין, חברי ומשפחות השבויים.

נפל בחלקי הכבוד להפיק בפועל את האירוע, עם צוות מיוחד ובעל נשמה רחבה.

בחמישה ימים הפיקו אירוע שמפיקים בדרך כלל בשלושה חודשים. ולהבדיל מהמלחמה, כמה אנשים נתנו לעצמם צווי שמונה.

האנשים האלה, שעבדו מתוך אמונה וללא תגמול להפקת האירוע, ראויים להרבה תודות: יענקלה קירש, משקה ליטבק, הנרי אלקסלסי, מרדכי הר אבן, רינה קרן, רונית גל, אביב לשם ועוד.

שוב הוכחתם את יכולתכם וייחודכם!


מה קורה לאברמלה?

נחום שור, כפר מנחם

 

תגובה ל"מה קורה לשמאל"? (31.8)

 

אברמלה פרנק הגיע למסקנה ש"1.4 מיליון תושבי הרצועה אינם רוצים לחיות: הם רוצים למות". אני מבין ללבו: מה שמתרחש ברצועה ובעיקר מטר הקסאמים והרקטות, שיוצאים ממנה מאז ההתנתקות, מעוררים זעם וכעס בכולנו, בנוסף לתסכול ולאכזבה, על תקוות שהתבדו. מכאן ועד הקביעה הנמהרת שכל תושבי הרצועה רוצים למות - רחוקה הדרך. ללא קשר למדיניות ההרסנית של הנהגת החמאס, המנהיגות שהם בחרו לעצמם, אין לקבל את הקביעה הנחפזת, שעם שלם רוצה למות. נכון, עם שלם הגיע אל סף הייאוש, והייאוש מוליך למעשים הרסניים. נכונה גם אמרתו הידועה של אבא אבן, ש"הפלשתינים לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ את הזדמנות", ואעפ"י כן מותר להניח, שאילו שעתה ממשלת שרון לעצתה של מרצ-יחד שלא לבצע התנתקות חד-צדדית, אלא לבצע אותה תוך הסכם עם המנהיגות הפלשתינית המתונה בראשות אבו מאזן, היה סיכוי סביר שכל התפתחות הדברים הייתה אחרת. היום ברור לרבים, עד כמה צדק יוסי ביילין, שראה בהתנתקות החד-צדדית ברירת מחדל. אבל אין טעם לבכות על חלב שנשפך ויש טעם בהפקת לקחים. והלקחים העיקריים הם שיש לחפש כל דרך להגיע להסכם עם המנהיגות המתונה שבקרב העם הפלשתיני, שהיא בוודאי חפצת חיים ומבינה שעתיד עמה טמון בהסכם שלום עמנו, כשם שאנו מבינים שעתידנו שלנו, מותנה בהסכם שלום עמם. ומעל הכל: אין לקבל את ההנחה שבצד השני לא קיימים אנשים רציונליים, שמסוגלים להבין מה הם האינטרסים שלהם. הסכם ז'נבה, שעליו חתמה חלק ניכר מההנהגה הפלשתינית, הוא ההוכחה הטובה ביותר, שיש פרטנר בצד השני ושיש עם מי לדבר ועל מה לדבר. ראוי שנעשה את כל התלוי בנו, בלי להיכנע לאכזבות ומבלי לוותר על התקווה.


מרצ במלחמה

הייני בורנשטיין, להבות הבשן

 

בעקבות מאמרו של גיורא פורמן "רקוויאם" ("הדף הירוק", 24.8)

 

מרצ התייחסה למלחמה הזאת כ"מלחמה אין ברירה". היא החליטה שהמצב שנוצר מחייב תגובה צבאית. מותר היום, בדיעבד, להרהר ואף לערער, האם השיקול הזה היה נכון וזאת לאור התוצאות בסיום המערכה. בכל מקרה אין לבוא חשבון עם החברים שכבר בתחילת המלחמה טענו שהיו צריכים למצות את המישור הדיפלומטי ולא לפתוח בעוצמה רבה במלחמה. החצים מופנים בעיקר נגד ח"כ זהבה גלאון (ראה המאמר של גברי ברגיל וגיורא פורמן).

במשך כל המלחמה ידע הציבור בדיוק מהי העמדה הרשמית של מרצ. הנהלת מרצ יצאה באופן ברור ונמרץ נגד העמקת הכניסה ללבנון, כמה שעות לפני שביתת הנשק. גם אני מסתייג לא פעם מהופעתה של זהבה גלאון, אבל לטעון ש"היא מגרשת בוחרים ממרצ" זו התייחסות סתמית. הסקרים מעידים שמרצ שומרת על הגרעין הקשה האלקטוראלי שלה. זה בוודאי לא יכול לספק לקראת לעתיד, אולם זאת הוכחה של חיוניותה גם בתנאים כה מסובכים כמו מציאות של מלחמה.

גיורא פורמן כתב "רקוויאם"" על מרצ ויחד עם זאת הוא אומר שהיא מפלגה חיונית בזירה הפוליטית. אין ספק שמרצ, כמו מפלגת העבודה, חייבת לערוך דיון רציני מה הן המסקנות הפוליטית של המלחמה. המצב מחייב בדיקה מעודכנת ומחודשת של התוכניות הפוליטיות ולהגדיר את המשימות הקרובות של השמאל ותנועת השלום.

כאשר אני עושה את החשבון הכולל, מרצ הייתה הקול השפוי הבולט במהלכה של המלחמה. בכל מקרה אין הצדקה לכתוב לה "רקוויאם". ההפך מתחייב כעת: אין שמאל אחר בזירה פוליטית "שיש לו שפיות החזון ויכולת לעסוק בחשוב באמת", כפי שכתב גיורא.


איפה הייתה התקשורת?

עלי קדם, מעגן

 

תגובה ל"קשר ישיר", 31.8

 

מתגובתו של יעקב לזר לטייס י. עולה מסקנה ברורה: אסור לבקר את התקשורת.

התקשורת עצמה תוקפת כל מה שזז: את הממשלה, הנשיא, הכנסת, צה"ל, בית המשפט העליון.

אבל להעביר ביקורת על התקשורת - חלילה, אנשיה מעל או מחוץ לביקורת. להם לא נחוץ חשבון נפש. מי שמעז לשאול שאלות על תפקודה של התקשורת - עתיד למצוא את עצמו מיד תחת אש צולבת. שהרי זו פועלת תמיד ללא רבב, במקצוענות מושלמת וללא טעויות. לחשוב, כמו הטייס י., שלפעמים מנחים את העיתונאים והשדרנים גם שיקולי רייטינג, תחרות, סקופ וספין, או מחויבות לפוליטיקאי כזה או אחר, זו כמובן מחשבת הבל. הרי כולנו "יודעים" שאת אנשי התקשורת מעניינים אך ורק טובת המדינה והעניין, וכל שידוריהם ודברי הפרשנות שלהם נקיים וטהורים מכל פניות, לחצים, הנחיות מגבוה ושיקולי אגו.

במלחמת השחרור נהרגו כ-6,000 בחורים ובחורות, כאחוז מאוכלוסיית היישוב היהודי ב-1948.

במהלך המערכה היו פאשלות נוראות, החלטות אומללות, מחלוקות חריפות בין המנהיגים והמצביאים, מודיעין לקוי וציוד ירוד. אבל כשחייל הגיע מהחזית לתל-אביב ופתח עיתון, הוא מצא צידוק ועידוד למלחמתו, להקרבת חייו. אילו פעלה אז התקשורת כמו היום, לא הייתה לנו מדינה.

במלחמה האחרונה לעומת זאת, בבוקר נלחמו החיילים בחיזבאללה, ובערב יכלו להאזין לפרשנים ולהבין מדוע הקרבות בהם השתתפו ובהם נהרגו ונפצעו חבריהם, היו מיותרים, ולמה ישראל הולכת להפסיד במלחמה.

הפרשנים והמומחים הרבו לתקוף את מערכת הביטחון על התעלמות מהאיום שצמח על גבול ישראל. ואיפה הייתה התקשורת? האם היא התריעה מספיק מפני הסכנה? והאם לא ראוי לבדוק זאת? עכשיו נזכרים העיתונאים בנושא הזנחת העורף והחלשים. והרי רוב רובם של הפרשנים הכלכליים בתקשורת התיישרו באדיקות עם מדיניותו של בנימין נתניהו.

אני ממליץ ללזר לשוטט קצת בין הטוקבקים באינטרנט, או סתם ברחוב, ולקרוא מה חושבים רבים וטובים על תפקוד התקשורת במלחמה האחרונה. אמנם מדובר רק ב"עם", שלא מבין הרבה, אבל בכל זאת כדאי להאזין. בין אנשי התקשורת לזר נמצא בחברה טובה, אבל אפילו בין העיתונאים יש, מעטים אמנם, שמכים על חטא ומבינים שגם להם לא יזיק להביט בראי ולעשות חשבון נפש (למשל: יעקב אחימאיר, "ועדת חקירה לתקשורת" במעריב, ויאיר לפיד, "כישלון התקשורת" בידיעות אחרונות - מאמר קלאסי שחובה לקרוא).


החדר של לטיף

לטיף דורי, ראש הדסק הערבי

 

תגובה לידיעה "הקרב על הבית", 31.8

 

מזכ"ל מרצ ירון שור טוען ש"כל המתנדבים קיבלו את העניין בהבנה, שיהיה חדר קטן לשירותם". זה נכון, מאחר והם ממשיכים לעבוד שעות ספורות בשבוע, באותה מתכונת שעבדו בבית הקודם ואפילו יותר משופרת.

שור מוסיף "רק הוא עושה רעש". נכון, בוודאי שעשיתי רעש, מאחר שעבדתי בהתנדבות ב"משרה מלאה", כולל ימי שישי ושבת, ובמשך כל שנות מרצ עמד לרשותי חדר, עד שבא ירון שור והפקיע אותו ללא כל הצדקה.

שור לא מתבייש לומר: "הוא לא עובד המפלגה". שיספר זאת לסבתא. אני "עובד המפלגה" הן בשכר והן בהתנדבות זה למעלה מ-50 שנה, החל ממפ"ם ועד למרצ, כלומר לפני שנולד מר ירון שור. יעידו על כך שנות העבודה הנהדרות עם הסבא שלו ז"ל ועם אביו יבדל"א. מצער הדבר שדווקא ירון הנכד, לא הלך בעקבותיהם וחבל.

אם שמתם לב ל"נימוסיו המופלאים" של המזכ"ל, הוא הקפיד שלא להזכיר בתגובתו, חס וחלילה, את השם "המפחיד" שלי, שהפך אצלו ל"הוא" ועוד ציין ש"הסגנון הוא האדם" וזה נכון, נכון מאוד ירון שור.

לשמחתי, הפרשה העגומה של "החדר" הסתיימה בניגוד לרצונו של שור, הודות להתערבותם של חברי הכנסת חיים אורון ורן כהן, ואני ממשיך את עבודתי בבית החדש של מרצ במשנה מרץ.


שי, תלמד מאורית

אליגון גבע

 

בתגובה לידיעה "חרמש זועם על הימנעותה של נוקד", 31.8

 

הפוליטיקה היא בשרות האדם. אם פקידי האוצר מציעים לממשלה קיצוצים והממשלה מאשרת, כאשר כל שר חושב בעיקר על המשמעות בתיק שלו, חייבת ועדת הכספים ללמוד ולהעמיק במשמעויות של הקיצוצים לגבי כל אזרח.

ואם אורית נוקד לומדת את הנושא ושואלת שאלות ולא מקבלת תשובות, היא חייבת להחזיר את הנושא לממשלה כדי לקבל תשובות.

גם הקואליציה כולה צריכה ללכת בדרך זו, כדי להבין את משמעות החלטותיה לעומק וכיצד החלטותיה משפיעות על כל אדם. לכן שי חרמש, תלמד מדרכה של אורית נוקד וכך תשרת יותר טוב את הציבור.


השינוי לא הפך אותנו לאחרים

טמירה רץ, רמות מנשה

 

בתגובה לידיעה ולתגובות על תלונות פליטים באירוח הצימרים ברמות מנשה, 17.8

 

קיבוץ רמות מנשה ביצע את השינוי באורחות החיים לפני כארבע שנים. במהלך שנים אלה יצא הקיבוץ מעבדות לחרות. מקיבוץ ש"לא גומר את החודש" הפך לקיבוץ שיודע לשלם את חובותיו ולעמוד בכל התחייבויותיו תוך דאגה והתחשבות מרבית בפרט. חברים משלמים מסים גבוהים ביותר, הן מס קהילה - על מנת לשמר את נושא הבריאות, התרבות, הנוי וכדומה, והן לערבות הדדית כזו או אחרת ועל מנת לאפשר לכל החברים לחיות בכבוד. אמנם אין לנו עדיין פנסיה צבורה שמבטיחה את עתידנו, כבישי הקיבוץ עדיין משובשים ובתינו לא גדולים ביחס לקיבוצים אחרים, אך יחד עם זאת כולנו מקבלים את תקציבנו בצורה שוטפת ויכולים לעזור לבנינו ולעצמנו. הפכנו מנזקקים לתומכים.

מערכת קבלת החלטות בקיבוץ שלאחר שינוי שונה מהותית מזו של קיבוץ מסורתי ובעל אמצעים.

כל פעולה שברצוננו לעשות ממומנת על ידי החברים באופן אישי. אין קופה משותפת ועמוקה שניתן להשתמש בה.

וכך גם בתקופת המלחמה. החברים תרמו מכיסם מצרכים לחיילים ולמקלטים, מאות אורחים מהצפון התארחו בקיבוץ בדירות פנויות, בחדרים פנויים ואף בבתי החברים עצמם לתקופות של ימים ואף שבועות. מכתבי תודה חמים מצטברים אצלנו, הן כקיבוץ והן כפרטים, על מעשים שעשינו ברצון ובאהבה. בשעה שבאילת העלו את המחירים, אנו ארחנו והתנדבנו ככל שיכולנו שלא באמצעות סידור העבודה והמזכיר שנותן הנחיות, ואת השאר קיבלו האורחים בהנחה משמעותית.

במקום לשבח ולהעריך את תרומת החברים, כל אחד על פי דרכו ויכולתו, אנו זוכים לכותרות מרעישות והכפשה מעל דפי העיתון הקיבוצי. עיתון "שלנו". האם בכך מעודדים את ההתנדבות ואת הרוח הטובה, או אולי זה הפחד. הפחד של חברי הקיבוצים השיתופיים לראות את האמת: שניתן להיות בני אדם עם יוזמה, מוסר ונכונות חברתית, גם בקיבוץ שלאחר השינוי. השינוי לא הפך אותנו לאחרים. היינו ונשארנו אנשים חיוביים, איכפתים ותורמים, כמו קודם.

ואולי כוונת המתלוננים הייתה לקבל בהזדמנות חגיגית זאת אירוח מלא ובחינם, והעיתון פשוט שיחק לידיהם?

ולמרות זאת אנו מזמינים את כל מי שחפץ, לבוא ולהתרשם מקיבוץ שלאחר שינוי, קיבוץ שזקף קומה ועדיין חושב על יחד ועל עזרה לזולת.


לאנשים הנפלאים של סאסא

אורי אדם (צוות גידי), לוחם בסיירת יעל

 

בימים אלה של דין וחשבון, של תסכול הבא לידי ביטוי בהטחת האשמות, התחשבנות ונקמנות, קיבלתי מספר אימיילים ובהם תיאורים של בעלי אכסניות שדרשו מחירים מופקעים ממילואימניקים, על קיבוצים שלא הרשו לחיילים לישון על הדשא ועוד ועוד.

ברצוני לספר לכם על אנשי קיבוץ סאסא, אצלם התארחנו אני וחבריי למילואים במהלך שלושה שבועות במלחמה האחרונה.

מספר ימים לאחר חטיפת החיילים גוייסנו אני וצוותי למילואים. יומיים לאחר הגיוס התמקמנו באחד הקיבוצים השוכנים לאורך הגזרה המרכזית בצפון אשר התנדב לשכן אותנו. כעבור שבוע נתבקשנו לעזוב, מאחר ולקיבוץ היה צורך במבנה בו השתכנו. לאחר בירור קצר דרך "חבר של חבר", הודיע קיבוץ סאסא שישמח לקבל אותנו.

בשלושת השבועות בהם שהינו בקיבוץ ועד לתום המלחמה, הקיבוץ אירח אותנו באופן מופתי הראוי להערצה ולחיקוי. עם הגעתנו סיפק לנו חדרים השמורים לאורחים משלמים (ללא כל תמורה או הבטחה לתמורה כמובן). כל יום בא נציג ודרש בשלומנו. אנשי הקיבוץ דאגו לנו לאוכל כשהצבא לא סיפק, דאגו לנו לכביסה, פתחו עבורנו את הבריכה ואת מתקני הספורט, ניקו עבורנו את החדרים, פתחו את הפאב וארחו שם אמנים כדוגמת אהוד בנאי, אשר באו להופיע עבור החיילים. לקראת תום המלחמה, אירח הקיבוץ לפחות שש יחידות (אשר אני יודע עליהן) במקביל.

הקיבוץ נראה כמו בסיס צבאי לכל דבר ובכל זאת, על אף כמות הרעש, הזבל, הרכבים שחסמו את שבילי הקיבוץ והאנשים הזרים שהסתובבו בין מתקני ובתי הקיבוץ, לא נתקלנו בתלונה אחת או באיזושהי בקשה לתגמול. בסך הכל לילה אחד מתוך שלושת השבועות בהם שהינו בקיבוץ, עזרנו בשמירה ההיקפית בגלל שהשומר של הקיבוץ גוייס אף הוא - וזהו. לא הורמה אף גבה כאשר חרגנו פי שניים ושלושה ממכסת האנשים אשר הקיבוץ הסכים לארח. אף קול לא הורם כאשר ראינו איך אנשי הקיבוץ קורסים תחת כמויות האשפה שיצרו מאות החיילים שאיכלסו הקיבוץ.

בחודש של טירוף מערכות, של לחץ, פחד והמון כפיות תודה, אנשי קיבוץ סאסא זהרו בנתינה שלהם, בשפיות שלהם, בצנעה שלהם, בבגרות ובאחריות שלהם ובעיקר בטוב ליבם. אני מלא השתאות והערכה לאנשים הנפלאים של קיבוץ סאסא.

אם אתם מתכננים חופשה בצפון, אנא שיקלו להתארח אצלם או אולי לבקר במוזיאון הפסלים שלהם או אולי להעביר שם סדנה. לא תתחרטו.

דעו, שעל אף חרושת ההשמצות הנפוצה בימים אלה בענפי התקשורת השונים, יש עוד אנשים ששווה להילחם בשבילם.


הזדמנות שניה לברק

ישראל חולתי, כיסופים

 

מדינת ישראל נמצאת בתהליך היסטורי הולך ומתמשך, בו חל פיחות באיכויות המנהיגים מהשורה הראשונה. דור המייסדים, ממנו צמחו בעבר המנהיגים המיתולוגיים, חלף ועבר לו כבר מזמן מהעולם. ובני הדור החדש, רובם ככולם, בנויים בעיקר על יועצי תקשורת, המפריחים חדשים לבקרים כותרות ובלוני ניסוי המבוססים על סקרי דעת קהל, במקום להעניק מחשבה מעמיקה לאסטרטגיה המדינית ביטחונית.

בישראל, בהיותה מדינה שבה חלק גדול מהחלטות היומיום הנן קיומיות וקשורות ל"סלע קיומנו", אין כל אפשרות לנהל את המדיניות הלאומית על בסיס מעין זה. אם מסתבר, גם בדיעבד, שהייתה טעות בבחירת המועמד לאחד מתפקידי ההנהגה, חייבים ללא כל היסוס לעצור את העגלה ו"לעשות חושבים". בכלל זאת גם לבחון מחדש את הצורך בהחלפת "העגלון".

על רקע האירועים האחרונים ובמיוחד על רקע אוזלת היד ואי ההתאמה שהתגלתה ביכולות ובכישורים של שר-הביטחון (לדעת רוב רובו של הציבור הרחב במדינה ולא רק ציבור חברי המפלגה) - אנו חייבים להאיץ את המהלכים הפנים-מפלגתיים להעברתו של עמיר פרץ מתפקיד שר- הביטחון.

המועמד היחיד כיום במסגרת מפלגת "העבודה" ואולי גם בקרב חברי ההנהגה הבכירה בשאר המפלגות במדינה, אשר ניחן ביכולות המנהיגותיות המורכבות והמסובכות הנדרשות לעם ישראל והנו גם בעל הכישורים, הכשירות והניסיון המצטבר - למלא את המשימה הראשונה במעלה - הנו ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר, אהוד ברק.

רק הצבתו של אהוד ברק בראשות המערכת התנועתית של מפלגת "העבודה", תחזיר את מפלגת העבודה לרלוונטיות הציבורית הנדרשת כיום למדינת ישראל מבחינה מדינית וביטחונית, ובשלב השני תסלול את הדרך הנאותה להנהגת המדינה.


להתאחד!

נפתלי מאירי, עין-חרוד-איחוד

 

בימים של ביקורת עצמית ואשמות לא מוצדקות, יש לפעמים רגעים שיש לעשות חשבון נפש. אנו הורסים את עצמנו ולא בונים, זורקים סיסמאות מבלי להבין את החומר.

הוטל עלינו, על התנועה הקיבוצית, להיות גורם להבנה הדדית, להליכה משותפת ולאיחוי הקרעים הנוראים בחברה. אני מאמין בכוחה של התנועה הקיבוצית למצוא את המשותף במחנה השפוי - קרי מרצ, עבודה וקדימה - ועלינו לפעול בהתאם כי אחרת אנו עומדים לפני הרס החברה ואפילו קיומנו. נזיז את כל החשבונות הקטנים הצידה, ונתארגן לימים הבאים במחשבה של איחוד כל הכוחות השפויים.


אין אתר הקיבוצים אחראי לכתבות ולתגובות הקוראים





מסמכים חדשים במדור דעת אורחים



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים