מה קורה לשמאל?

אברמלה פרנק, גן שמואל 

 


מלחמת לבנון השניה הקפיצה לחלל בלבול קונספטואלי ללא תקדים. בדעת הקהל קרסו באופן ברור שתי השקפות "שמאליות": חיוב הנסיגה החד-צדדית (ובלבד שנצא משטחים לא-לנו), ויותר מכך - חיוב הרעיון של שטחים תמורת שלום.

 

מאז מלחמת ששת הימים נאבק השמאל בכיבוש וב"המשך שליטתנו על עם זר". הרעיון הבסיסי היה ברור ופשוט בתכלית: נצא מהשטחים, תקום מדינה פלשתינית - יהיה שלום. הקונספט התבסס על הנחות הומניסטיות מקובלות, שאם נאפשר לאנשים תנאים נאותים, הם יממשו חיים טובים. כלומר, הפלשתינים ישאפו לרמת חיים, איכות חיים, יציבות חברתית וכלכלית - ככל האדם.

 

בשנה הבאה ימלאו 40 שנה לשליטתנו בשטחים. תקופה ארוכה. יתכן שאם היינו מגיעים לעזיבת השטחים לפני שנים רבות, זה מה שהיינו מקבלים. אולם במהלך תקופת שלטוננו הממושכת שם, נוצרו דפוסים חדשים. לא בכל אשמה ישראל, אבל אין לי ספק שלעידן שלטוננו על הפלשתינים היה חלק לא מבוטל במה שאומר בהמשך.

 

על-פי הקונספט ההומניסטי של השמאל (רמת חיים, איכות חיים, יציבות חברתית וכלכלית), הייתה רצועת עזה צריכה להפוך לאחר העזיבה של ישראל לגן פורח. עקבנו בחרדה אחר ה"התנתקות" בקיץ הקודם, לראות שדבר לא ישתבש. ההתנתקות בוצעה במלואה, וההמשך היה שונה ומפתיע.

 

הסתבר, שמיליון ו-400 אלף תושבי הרצועה אינם רוצים לחיות; הם רוצים למות. במקום להתחיל לבנות ולהיבנות, הם המשיכו (וממשיכים) לרדוף את ישראל, כאילו היא עדיין שולטת ברצועה.

 

התגובה הישראלית, כצפוי, לא אחרה לבוא, ומעגל הקסמים הזה זורע שם חורבן, עוני ומוות. בין שתי ברירות, לצמוח או לחדול, זה מה שבחרו לעצמם הפלשתינים. הם אינם יכולים לבוא בטענות לאיש.

 

ובכן, קרסה לה בגדול הנחה הומניסטית מקובלת, והשמאל הישראלי נותר מבולבל. הטענה שמדובר במיעוט טרוריסטי הכופה עצמו על הרוב אינה משנה דבר; זה מה שהם עושים (והציבור אפילו בחר את מנהיגיו). זוהי "השורה התחתונה".

 

עכשיו נעמוד מול שאלת יהודה ושומרון: האם נתמוך ב"התכנסות" (שאין כרגע מי שיובילנה)? האם נתמוך בנסיגה משטחים שם? מי לכפנו יתקע שתושבי הגדה המערבית לא יהפכו גם הם את השטח ל"חמאסטאן" בדומה להתבססות החיזבאללה בדרום לבנון ולניסיונות דומים ברצועה? מסתבר לאיש. מסתבר שהחיים ואיכות החיים, אינם היעד הראשון של המנהיגות הפלשתינית. היעד הראשון הוא ככל-הנראה השמדת מדינת ישראל. הם לא יצליחו, אבל זה יעלה להם בחורבן ומוות. הם בחרו.

 

השמאל יכול לטעון, בצדק, שהוא הזהיר 40 שנה מפני תוצאות השליטה בפלשתינים, אבל היום הוא אינו יכול לדבוק באותם הפתרונות של העבר: לא כיוון ששגה, אלא כיוון שהמציאות השתנתה.

 

אני מציע שלא נרבה בדמעות על חלומות שנגוזו, אלא נביט נכוחה אל פני מציאות משתנה ונגדיר לעצמנו עמדות שנכון לדבוק בהן בזמן הזה:

א.      מדינת ישראל ניצבת בפני אויבים קרובים ורחוקים, שמדברים בגלוי על כוונתם להשמידה, והם עושים כל מאמץ להשיג יכולת טכנולוגית שתאפשר להם זאת. עלינו להיות שותפים בכירים למאמץ הנגדי הדרוש, למנוע התקרבות שלהם אל פוטנציאל מסוכן כזה.

ב.      מניעת הפוטנציאל הזה עשויה להיות כרוכה ביוזמה התקפית של ישראל, שלא יהיה ממנה מנוס ושנצטרך לתמוך בה. האינסטינקט של חלקים בשמאל להתנגד לכל פעולה התקפית יותיר אותם לא-מבינים-מה-קורה, ולכן - לא רלוונטיים.

ג.       עלינו לפעול לחיזוק הקשרים עם הגורמים המתונים בעולם הערבי, שגם הם חוששים מפני ההקצנה השאהידית של איראן-סוריה-חיזבאללה-חמאס.

ד.      נצטרך לבחון בעירנות מתי ייווצרו מחדש התנאים לעזיבת חלק גדול מן השטחים, מבלי שנסכן את עצמנו באופן אקוטי. פירושו: מתי יחליטו הפלשתינים שהם רוצים לחיות ולא למות.

ה.      עלינו לסייע כמיטב יכולתנו לאזרחי ישראל הערבים לצאת מן ה"פלשתיניות" ומן ההקצנה שלהם, להחליף את המנהיגות ההרסנית ששמו עליהם בכדי שיוכלו להתערות בחברה הישראלית כאזרחים שווי זכויות.

 

יש משהו מנחם בכל-זאת במצב שנקלענו אליו, שההיסטוריה האנושית מוסיפה לנוע לה כמיימים ימימה: שוב פרדיגמה חדשה מחליפה את קודמתה, שוב "עורמת ההיסטוריה" מתחבאת לה מעבר לפינה להפתיענו, ושוב יהיה לחוקרים על מה לכתוב. גם זה, בואו נודה, סוג של יציבות.



אין אתר הקיבוצים אחראי לכתבות ולתגובות הקוראים





מסמכים חדשים במדור דעת אורחים - עיתונות



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים