שוב שלפנו - לפי המצב הצבאי והמדיני, נראה שלא הוכנה מראש תוכנית עם מטרות מדיניות ברורות למבצע רחב-היקף נגד החיזבאללה

שוב שלפנו

אורי יזהר, משאבי-שדה


לפי המצב הצבאי והמדיני, נראה שלא הוכנה מראש תוכנית עם מטרות מדיניות ברורות למבצע רחב-היקף נגד החיזבאללה * אורי יזהר מנתח ומנסח

 

אין לי בעיה מוסרית עם המלחמה. החיזבאללה הוא ארגון טרור נבזי, שלוחה של המיני-היטלר מטהרן, המשתמש באזרחים כמסווה ומגן. נסראללה הוא נחש שנהנה להכיש אותנו מדי פעם ולראות כיצד אנו מתייסרים ומתפתלים, ואת ראש הנחש צריך לרוצץ. השאלה היא רק מה קורה כשהניסיון לרוצץ את ראש הנחש אינו מצליח, וכאשר, אגב הניסיון, נגרמים נזקים גדולים גם למי שאינו נמנה עם הנחשים למיניהם והוא פוטנציאל להידברות ולשלום. אם אי-אפשר לרוצץ את ראשו של הנחש, אין טעם לרוץ אחריו ולקצץ כל פעם סנטימטר מזנבו.

 

לפעולה צבאית בהיקף נרחב צריך שיהיו גם יעדים מדיניים, אחרת אין היא יותר מפעולת תגמול גדולה שנועדה לשחרר לחצים ולהשיג רגיעה לזמן קצר. היעדים המוצהרים של הלחימה בלבנון, לבד משחרור החטופים, הם פירוק החיזבאללה מנשקו והרחקתו מהגבול באמצעות צבא לבנון ו/או כוח חירום בינלאומי גדול, שיוסמך גם לאכוף את תנאי ההסדר שיגובש. אכן יעדים ראויים, אך ספק אם הם בני-הגשמה.

 

שום פעולה ישראלית, לבד מכיבוש קרקעי של כל לבנון, לא תביא לחיסול החיזבאללה ככוח לוחם, וברור לגמרי שכיבוש כזה אינו בא בחשבון. לאחר נסיגת ישראל מהמקומות בהם פעלה, ישוב אליהם החיזבאללה במוקדם או במאוחר, אולי מחוזק יותר, ויפעל שוב. ממשלת לבנון והצבא הלבנוני, שלא ניסו עד כה לפרק את החיזבאללה מנשקו ולהרחיקו מהגבול, לא יאזרו גם בעתיד כוח ואומץ לעשות זאת. גם הכוח הרב-לאומי לא ייכנס לקרבות עם אנשי החיזבאללה שינסו להסתנן חזרה לקרבת הגבול למטרות פיגועים או יירו קטיושות אל צפון ישראל משטחים מרוחקים יותר, מעל ראשיהם של שומרי השלום שבגבול.

 

אם בתחילת הלחימה שמענו מלבנון ומהעולם הערבי קולות פומביים של הסתייגות מהחיזבאללה וממעלליו, הרי עתה, לאחר ההפצצות המסיביות, ההרס הרב שנגרם לתשתיות והקורבנות האזרחיים בלבנון - מלוכדים רוב האזרחים והכוחות הציבוריים בלבנון סביב חיזבאללה ונסראללה אישית, ומחזקים את ידיהם. גם בעולם הערבי נדמה הביקורת הפומבית על חיזבאללה, וישראל שוב מוצגת כתוקפנית. מכה חזקה, קרקעית ואווירית, מוגבלת בזמן ובמרחב, על מוצבי החיזבאללה ואתרי השיגור בדרום לבנון אחרי תקרית החטיפה, כולל לקיחת שבויים - הייתה משיגה הישג כפול: גם גומלת לחיזבאללה כגמולו וגם משאירה את ההבנה בעולם ובלבנון למצבה ולמניעיה של ישראל ומחלישה את החיזבאללה ככוח פוליטי.

 

ללחימה בלבנון נכנסה ישראל פחות מיממה לאחר חטיפת החיילים, ולכן לבשה הלחימה אופי של פעולת תגמול שחרגה הרבה מעבר לתחומיה הרצויים, ללא מטרות מדיניות ברורות ובנות-השגה. לפי המצב הצבאי והמדיני לא נראה שהוכנה מראש תוכנית עם מטרות מדיניות ברורות למבצע רחב-היקף נגד החיזבאללה, זאת בהתאם למסורת הגרועה של היעדר חשיבה מדינית מקיפה ומעמיקה לגבי הדרכים בהן יש להתקדם לקראת שלום ויציבות במזרח התיכון. החלטות מדיניות וביטחוניות גורליות מתקבלות, לעתים, בשליפה מן המותן - כתוצאה של לחצים בלתי-רלוונטיים (פוליטיים פנימיים בדרך כלל) מצד גורמים שונים, או עקב תפיסה מדינית שגויה, או לאחר התנסות מרובת קורבנות ומיותרת. כך היה ב"מבצע קדש" בשנת 1956, בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, בימי מלחמת לבנון בשנת 1982, ובאינתיפאדה הראשונה והשנייה. ביסוד כל הכישלונות המדיניים של ישראל, מאז מבצע קדש ובעיקר מול הפלשתינים ובלבנון, עומדת התפיסה השגויה מיסודה, כי ישראל יכולה לעצב בכוחות עצמה, וכיום גם בתמיכת האמריקנים, סדר מדיני התואם את האינטרסים שלה (ושל ארה"ב) במזרח התיכון. חטאו בכך רוב מדינאי ישראל מאז בן-גוריון, דרך דיין, גולדה מאיר, בגין, שרון, ברק ועתה אולמרט. רק רבין ניסה דרך אחרת, אבל נרצח באמצעה. למרבית הצער, לא נראה באופק רבין חדש. ישראל יכולה להגן על עצמה לבדה, אבל לא יכולה להשיג רגיעה, יציבות ושלום - באין פרטנר. גישת ה"אין פרטנר" המסורתית היא מתכון להמשך המלחמות והעימותים. פרטנר לתהליך מדיני שיוביל לרגיעה ואחר כך לשלום - אינו נופל, בדרך כלל, מן השמים. יש לסייע לו להיווצר. את זה ישראל עדיין לא יודעת לעשות. לכן צריך להחליף דיסקט, ובמקום ההצהרות המאצ'ואיסטיות בנוסח "עם זה לא נדבר" ו"עם ההוא לא ננהל מו"מ", יש להידבר עם כל מי שמוכן להידבר עמנו, בכל רמה של מגעים, תוך שמירה על עוצמתנו ועל זכותנו להגן על עצמנו בשעת הצורך.



אין אתר הקיבוצים אחראי לכתבות ולתגובות הקוראים


תגובות למאמר


מסמכים חדשים במדור דעת אורחים




עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים