בין בום לבום - מחשבות מ"המרחב המוגן"

בין בום לבום

אורה ערמוני


קטעי מחשבות מתוך "המרחב המוגן"

 

אנו אנו הפלמ"ח בכל שעה, בין ביום ובין בלילה - הפלמחניקים של יראון וצאצאיהם, שירשו מהוריהם את רוח הפלמ"ח, נכונים לקריאה. וכשזו הגיעה, לקראת חצות, התייצבו כולם ליד חדר האוכל. שינלים הם לא לבשו, וגם לא כובעי גרב, גאטקס ופאטס, שוודאי שמורים אצלם בבוידם מאותם ימים רחוקים - שיהיה, למקרה שיצטרכו - אבל ההתייצבות מלאה וכולם מחכים ואפילו לא שואלים למה. עד שלבסוף מגיעים המוני חיילים מפוחמים שירדו זה עתה מלבנון. "לא לריב, יש לכולם", מודיע המודיע, וכל חבר זוכה בכמה חיילים, שהוא מתחייב לדאוג להם למקלחת שתוריד מעליהם את הבוץ הלבנוני.

 

אבק מלחמה גרציאלה לא כועסת על הטנקיסטים הדוהרים על שרשרותיהם יומם ולילה, על מה שהיה פעם כביש, מאחורי ביתה. אז מה אם הבית מלא אבק מלחמה, וריח שמן מנועים מחליף את ריח שמן התינוקות של טלי, התינוקת שלה, שנהנית לזחול ולהשתכשך באבק השחור. אדרבא, ברגע שגרציאלה רואה את החיילים החוזרים מעבר לגבול מכוסים בשכבת פודרה עבה - היא יוצאת לקראתם ומזמינה אותם הביתה למקלחת מרעננת, כשחגי, מצדו, דואג להאביס אותם באוכל ארגנטינאי משובח מבית-אבא.

 

במבי חוזר הסצנה של השריפה הגדולה בסרט הילדות שלי, "במבי", חזרה אליי השבוע למראה השריפות הלוהטות בצפון, המכלות צומח וחי. עופר בן ימים אחדים נותר בשטח השריפה ביער בירייה ונמצא על-ידי בוקרים, שמסרו אותו לעמי דורפמן (כפר-רופין), פקח רשות הטבע והגנים בגליל התחתון, שעסק בכיבוי שריפות בשמורות הגליל העליון. תחילה סירב העופר לקבל מזון, עד שבאה טליה אורון, האקולוגית של רשות הטבע והגנים במרחב גליל עליון, וכמו אם טובה אימצה אותו אל לבה והגמיאה אותו בחלב עזים, כתחליף לחלב צביות.

 

אוכלים דשא למי שמזדמן בימים אלה לקריית-שמונה, מזומנת תופעה מוזרה וגם עצובה ביותר. בעלי-חיים שמנמנים, בעלי פרווה חומה ואוזניים קטנטנות, שמטבעם הם פחדנים מאוד ואינם מעזים להתקרב אל מושב בני אדם - פושטים על כל פיסת דשא ירוקה שעוד נותרה בעיר. מבית הגידול הטבעי שלהם, הסלעים שבהרים מעל קריית-שמונה, ברחו השפנים לאחר שכל המורדות נשרפו ומזונם אזל. כשישובו אנשי קריית-שמונה לבתיהם, והשפנים לסלעים, נדע כי סדר העולם שנהפך על פיו, שב אל כנו.

 

התאנים מתפקעות כבר נגזלו מאתנו כל נפלאות הקיץ הגלילי, ורק שלא תיגזל מאתנו העונה שאנו מצפים לה מדי שנה: עונת הבשלת התאנים. וכך נוהגים המהדרין: עוצרים ליד עץ תאנים שבצד הכביש, כזה שלא הושקה על-ידי אדם, אלא רק הגשמים הרוו את צימאונו. בוחרים את הבשלה שבתאנים, שכבר אינה ירוקה אבל עדיין לא ממש צהובה, שעדיין לא מתפוצצת אבל כבר ניכרת בה ראשית ההתפקעות, כזו שנקטפת בקלות, וכבר אזל ממנה הנוזל הסמיך הלבן הצורב. מבקעים באצבעות זהירות את הפרי, בודקים שחלילה לא הקדימו אותך תולעים, ובולעים את התאנה על עסיסה ודבשה.

 

שחי-שפם-גבות "מלחמה שמלחמה", אומרת לי נעמי, הקוסמטיקאית שלנו, ומזמינה אותי להתרווח על ספת הטיפולים שלה. לפחות הבנות, כך אומרת נעמי, חייבות לשמור על מראה נאות, ולמרות המלחמה, ואולי דווקא בגללה, לעשות שחי-שפם-גבות, אם לא מעבר לזה. בליווי המוזיקה המרדימה של שלמה ארצי "תחת שמי ים התיכון... כמה זה עולה לנו", אין תחליף לרגעי המרגוע על הספה של נעמי.

 

איפה החמלה הדבר הכי רע שקורה לי במלחמה הזו המתמשכת, הוא שמיום ליום אני מוצאת עצמי פחות רגישה לסבל, פחות חומלת, פחות אכפתית, יותר קהת חושים למה שקורה בצד השני.



אין אתר הקיבוצים אחראי לכתבות ולתגובות הקוראים


תגובות למאמר


מסמכים חדשים במדור דעת אורחים




עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים