"החיים שלי בזבל" - קריאת מצוקה של חברה בקיבוץ מופרט בעמק-בית שאן ותגובה של הקיבוץ




קרני עם-עד


 

המקרר שלי ריק * אין באפשרותי לממן טיפולים רפואיים * אני  "מתפרנסת" מאיסוף בקבוקים למחזור * יש לי סכסוך עם הנהלת הקיבוץ ואין מי שיסייע לי * אני פונה אל חברי הקיבוצים בבקשה שיתרמו לי כסף * קריאת מצוקה של חברה בעמק-בית שאן (ויש תגובה של הקיבוץ)

 

"אני חיה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, מאיסוף בקבוקים וקופסאות למחזור. בדירה שלי, אם אפשר לקרוא ל'חור' של 38 מ"ר דירה, אין טלוויזיה. גם הפלאפון נותק, עד שהצלחתי לשלם את החוב, ולאחרונה חיברו לי מחדש. את הכביסה שלי אני מכבסת ביד כדי לחסוך בעלויות. המקרר ריק. אין לי אישור לקנות במרכול. את החוב בבנק 'סגרתי' בעזרת כספי החתונה של אחד מילדיי, אבל כאן, בקיבוץ, יש לי חוב של 21 אלף ש"ח. הביטוח-הלאומי מסרב לתת לי הבטחת הכנסה. יש לי בעיות בריאות ואני זקוקה לטיפולים ולתרופות שקשה לי לממן. רציתי שמנהלי הקיבוץ ידאגו לי לעבודה, אבל איש לא עושה דבר. בלילות אני בוכה ויש לי מחשבות אובדניות. פניתי לעיתון כי רציתי סיוע מאנשים שאכפת להם ושרוצים ויכולים לעזור. כאן אין מי שיעשה את זה".


המונולוג המצמרר הזה, שאינו מסגיר את כל הפרטים הקשים בסיפור המפותל,  נשמע מפיה של אודליה (שם בדוי), בת חמישים פלוס, חברת קיבוץ ותיק בעמק בית-שאן. בשינוי פרטים קל ניתן היה לחשוב שמדובר בעוד סיפור מצוקה של תושבת שכונת מצוקה או עיירת פיתוח - אבל זה קורה, לדברי אודליה, כאן ועכשיו, בתוככי החברה הקיבוצית ששמה בראש מעייניה את הדאגה לעני, לחלש, לסובל ממצוקת גוף ונפש.

 

עד שנת 2002, עת נכנס קיבוצה של אודליה למודל רשת הביטחון, היה מצבה שפיר. במשך שנים רבות עבדה במסירות בענפי שירות שונים. לפני שנים מספר החלה לעבוד מחוץ לקיבוץ, במקצוע טיפולי, והשתכרה כדי מחייתה. יחסיה עם הנהגת הקיבוץ היו עוינים משהו עוד לפני ההחלטה על מודל רשת הביטחון. בשנת 1986 ביקשה אודליה להתמחות בתחום ניהולי הקשור לעיסוקה, אבל הקיבוץ סירב לאשר לה לצאת ללמוד. היא התקשתה לקבל את רוע הגזירה, והודיעה על יציאה לשנת חופש. גם לכך סירב הקיבוץ. בלית ברירה הודיעה על עזיבתה את הבית, שאליו הגיעה כנקלטת לפני שנים. יום לפני העזיבה, בעקבות תחינות בתה הצעירה שהפצירה בה להישאר, חזרה בה אודליה והודיעה למזכירות על הישארותה בקיבוץ. האסיפה שהתכנסה בנדון עמדה על כך שהיא תעזוב, וכי אף יוקצבו מועדים לביקורים אצל ילדיה ובעלה (ממנו נפרדה בשנת 2001). בסופו של דבר קבעה אודליה "עובדות בשטח" ולא עזבה, למגינת לבם של חברי המזכירות, לטענתה. "מאז הם התנכלו לי ודרשו ממני דברים שלא ביקשו מעובדי חוץ אחרים - כמו להציג תלוש שכר", היא מספרת. "עם החלת השינוי באורחות החיים החלו בעיות הבריאות שלי, ובמקביל התקשיתי לעמוד בתשלומים השונים לקיבוץ: בערך 2,000 ש"ח מתוך 4,000 ש"ח נטו. שוב ושוב ביקשתי למצוא לי עבודה נוספת בקיבוץ, אבל איש לא שעה לבקשתי. כך התחלתי להידרדר ועזבתי את העבודה בחוץ. כמה חודשים קיבלתי דמי אבטלה, אבל גם זה נגמר. מסרתי את המכונית לילדיי. בשנה האחרונה אני מובטלת מעבודה ומתקשה לשרוד. התחלתי לקחת כדורי הרגעה, לוויתי כסף מבני משפחה, והחוב שלי עוד גדל. הקיבוץ לא מאשר לי רשת ביטחון, התרופות והטיפול שאני צורכת עולים לי 2,080 ש"ח רק בחודש אחד, ובנוסף אני מטפלת באימא חולה ובבעל-לשעבר שמצבו הרפואי לא טוב. חסמו בפניי את כל מוקדי הקנייה בקיבוץ, וכדי לקנות חלב הייתי צריכה להרחיק עד בית-שאן. רק לאחרונה, לאחר שחברה מבחוץ נכנסה לניהול המרכול, חזרתי לקנות שם. ביקשתי לערוך הליך גישור עם הקיבוץ, אבל זה יעלה כסף שאין לי. גם עו"ד זה מותרות בשבילי. אני חיה בתת-תנאים, וגם בקשתי, לשייך לי דירה גדולה יותר - נדחתה על הסף. קשה לי לארח כאן את הילדים שלי, שעזבו את המשק. העתיד נראה עוד יותר קשה. לא משלמים עבורי פנסיה, תנאים סוציאליים, ביטוח בריאות. החיים שלי בזבל".

 

ש: בקיבוץ שלך טוענים כי את מסרבת להציג תלושי שכר על עבודתך בשלוש השנים האחרונות, מה שהיה מקל על הטיפול בבעיות שלך.

אודליה: "אני מודה שסירבתי לעשות זאת, היות שעובדי חוץ נוספים לא הציגו תלושי שכר כנדרש. היחס אליי, מתברר, שונה מהיחס שמקבלים ה'חריגים' האחרים".

 

בהיעדר תקווה ועזרה מקיבוצה המופרט, פונה אודליה, כמוצא אחרון, אל חברי הקיבוצים בבקשה שיתרמו כסף שיאפשר לה לממן את הטיפולים הרפואיים ולהחזיר את חובה הגדול לקיבוץ. פרטי חשבון הבנק של אודליה: סניף בנק הדואר, בית שאן, מספר 953 חשבון: 20068858.


לרכישת מנוי ל"הקיבוץ" התקשרו 03-9309111 

 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים