ההשלמה שלא השלימה - 70 לניר דוד, ראשון קיבוצי חומה ומגדל



ההשלמה שלא השלימה

יעל ידידיה


חג השבעים של קיבוץ ניר דוד, ראשון קיבוצי חומה ומגדל בארץ וראשון לקיבוצי הקיבוץ הארצי שהוקם מקרב שורות אנשי השומר הצעיר, מעלה באוב פרשה ישנה, שעד היום צורבת בלבות חברים רבים בקיבוץ

 

זה החל בשנת העשור לקיבוץ תל-עמל. במשך שנתיים הגיעו 100 צעירות וצעירים אנשי השומר הצעיר מפולין (חלקם לאחר הכשרה בעין-המפרץ) שהתארגנו בשני קיבוצים, "במנהרה" ו"בחזית", הכפילו את מספר החברים בקיבוץ והאיצו את התפתחותו. ובכל-זאת, בכל חייהם מאז ועד היום, רובם הרגישו ומרגישים עצמם נחותים לעומת המייסדים, חשים שאין די תהודה למפעלם ושאין פרגון מצד החברים לתרומתם.

 

לכאורה מתחברת תחושתם לקלישאה שהפכה עם השנים להומור פנימי בקיבוצים רבים, על המעמד הנמוך של ותיקים שהגיעו שנים ספורות אחרי קודמיהם, אך מבט מעמיק יותר מגלה מאפיינים היסטוריים שחרגו מעבר לעניין הלוקאלי של הפרשה. עד היום, מסתבר, רוחשת בקרב אותה קבוצת חברים, או אצל המעטים שנשארו מתוכה, תחושה חמוצה וכתם של עלבון היסטורי שעוד לא נמחק.

 

התאקל ההיסטורי התחיל בכך שמלחמת העולם השנייה גרמה לאיחור טרגי בתאריך עלייתם. מרים אפרתי (ילידת 1919) ויוסף אפרתי (יליד 1921) היו בקבוצה הזאת. הם עוד לא ידעו שיהפכו לקבוצת השלמה. היעד היה הקמת קיבוץ בארץ ישראל. הם התארגנו עוד בפולין במסגרת השומר-הצעיר שלפני המלחמה, בשני קיבוצים. אנשי רדון בקיבוץ "חזית" ואנשי רובנאו בקיבוץ "במנהרה".

 

עם פרוץ המלחמה, נשלח צו מטעם ההנהגה לכל קיבוצי ההכשרה בפולין לעזוב את המקום ולנוע מזרחה לגבול הסובייטי. עם סיפוח וילנה לליטא החופשית, נהרו החברים לריכוז שקם בוילנה. משם ברחו כבודדים לבריה"מ. חלק שהו בצד האסיאתי של רוסיה, חלק הגיעו לצפון רוסיה - אורל וסיביר. מרים ישבה אף בבית-סוהר של הסובייטים במשך שנתיים.

 

בסיום המלחמה, ב-1945, חזרו לפולין. חלקם נשארו שם עוד כשנתיים נוספות, על-מנת לארגן מחדש את התנועה ולשמש בה כמדריכים לניצולים. כך ישראל גלזר ז"ל וכך יוסף אפרתי. שניהם הדריכו ופעלו במשך שנתיים בפולין. השאר נעו לרומניה, לאוסטריה, לאיטליה ומשם עלו ארצה.

 

"לא תוך רצון והתלהבות הגענו לתל-עמל", כותב בן מאירי, חבר ההשלמה שאת נסיבות מכתבו ("מלטה - יוק!") נברר בהמשך. "לא כבודדים הגענו הנה, אלא כגוף תנועתי מלוכד ומגובש במציאות האכזרית של המלחמה. סימני ההיכר: לב חם, רעות, פתיחות, עזרה הדדית וכל התכונות הנפלאות, שרק צרות משותפות מסוגלות להוליד. חלמנו וגם נאבקנו על הקמת קיבוץ עצמאי.

 

הנהגת התנועה לא סייעה - ועשתה מה שרק ביכולתה - למנוע הדבר מאתנו. חונכנו על משמעת ולאחר מאבק קשה, קיבלנו את דין התנועה ומרותה".  אבל אז, כשבאו ארצה, כבר לא היה בתוכנית לתת להם קיבוץ חדש להקמה. הם יועדו כגרעין השלמה לקיבוץ תל-עמל-ניר דוד. כמה סיבות גרמו להחלטת ההנהגה לצרף את ההשלמה לתל-עמל. הדברים עולים הן מדברי החברים והן ממכתבו המפורסם של בן. נציין שתיים מהן.

 

סיבה אחת הייתה, מן הסתם, מצבו של הקיבוץ בן העשר. מצבו היה בכי רע כלכלית, חברתית וביטחונית. הוא נזקק דחוף לקבוצה גדולה ומאורגנת של צעירות וצעירים. ההשלמה החזקה שהגיעה זה עתה, התאימה למשימה זו. בדיעבד, אין שום ספק בשיקול הדעת, הקבוצה אכן הוכיחה בהמשך את תרומתה לחברה ולהתבססותו של הקיבוץ.

 

הסיבה השנייה הייתה מעניינת יותר. היא מעניינת כי היא הייתה הסיבה המכריעה והיוותה שיקול סמוי אצל הנהגת התנועה, שיקול שלא יכלו להודות בו, כלפי מי שאותות המלחמה צרבו על גופם ונפשם פצעים שלא ימחו כל חייהם. חברי ההשלמה היו בעלי נטיות אנטי-סובייטיות, בתקופה שמנהיגות התנועה עוד ראתה בברית-המועצות מולדת שנייה ובסטלין שמש העמים. אפרתי: "כיוון שהיינו כבר אצל הרוסים הסובייטים ולמדנו להכיר אותם, כבר לא סגדנו להם ולא הערצנו אותם כפי שהיה נהוג פה עוד בארץ. למדנו להכיר מי זה סטלין". לא היה מצב שיתנו לקבוצה כזו, להקים קיבוץ עצמאי.

 

והנה, למרות שהשתלבו במפעל הכלכלי, למרות שחברים רבים מתוכם הנהיגו את הקיבוץ (ביניהם: ישראל גלזר, ישראל אייכנוולד, בן מאירי, שלמה מן, ברוך יחיאלי וגם שני בני שיחי - מרים יחיאלי ויוסף אפרתי שמצטנעים ואינם מונים את עצמם ברשימה) ולמרות שההשלמה הייתה בבחינת "חבל הצלה" לקיבוץ הצעיר, הם הרגישו מובדלים ושונים.

 

רגשי נחיתות

 

בעלון שיצא לציון שנת ה-30 לקיבוץ וה-20 להשלמה (1966) אפשר למצוא את שורשי המתח שלא התרכך בין שתי קבוצות המייסדים. כותב מאיר טרצביצקי מההשלמה: "עבר שונה לנו. מאחורינו שנות זוועה ונדודים. רובץ עלינו נטל העבר. מטעננו צנוע - אמונה ותקווה - ובלב חרדה. מאחד אותנו דבר אחד: התנועה. אפפו אותנו רגשי נחיתות - כה רבים היינו ובודדים הגענו".

 

מצד שני, מילק טל, ממייסדי הקיבוץ, שנפטר החודש והוא בן 93, מכה על חטא ומדגיש באותו גיליון חגיגי חרדה מסוג שונה: "כאשר השלמתם אותנו היינו 100 חברים. מול ישימון מאיים ותפקידים ללא ספור, ואנו, בני 30, עייפים, ידענו שאין לקיים קיבוץ קטן בעמק הזה ופנינו לתנועה. לבסוף הוצעה לנו ההצעה של גרעיני "בחזית" ו"במנהרה". ידענו שההשלמה היא שארית התנועה המפוארת שחרבה וראשית עליית הניצולים. כבר בפגישה הראשונה התברר לנו שלא מדובר בהשלמה, אלא במיזוג של שני קיבוצים שווי-מספר ושווי-כוח. חרדנו, והיום אנו יודעים שחרדנו יותר מדי. וזה עלה לנו בחברים טובים".

 

מלטה-יוק

 

את הבדלי המנטאליות, את ההסתגרות של חברי ההשלמה בתוך הקבוצה ואת השוני בין שתי הקבוצות הם נשאו זמן רב. אך יותר מכל סבלו מהתדמית שנדבקה להם בשונה מהדימוי החלוצי של המייסדים, בוני חומה ומגדל.

 

הדברים צפו שוב במסיבת ה-40 להיווסדו של הקיבוץ וחזרו ועלו שנתיים אחר-כך, ביום העצמאות ה-30 למדינה (1978). בן מאירי כתב אז מכתב קורע לב, התובע את תיקון העוול ההיסטורי כלפי קבוצת ההשלמה. הנה קטע ממנו:

"בחג הארבעים, כמעט ולא הוזכר שמנו וקיומנו. מלטה - יוק! הניסיון להפוך את חג העצמאות רק לחגם של קבוצת אנשים, ולו גם המכובדים ביותר, מעיד, לפחות, על חוסר טעם וחוסר טאקט... לו לפחות הייתי משוכנע שאין זאת אלא שכחה אומללה, ודאי הייתי ממשיך לשתוק. יש לי סיבות מספיק לקבל גרסה אחרת, הרומזת על חוסר אובייקטיביות, השכחה בלתי מובנת, ואולי גם ניסיון  לתקן ההיסטוריה לבית תל-עמל.

אכן, לרוע מזלנו לא היינו בין המייסדים. בזמן שכאן נבנתה חומה ומגדל, בנינו אנחנו גשר ענק בין ערבות אוזבקיסטן וסיביר לבין הארץ הזאת. במו ידינו וגופנו הדל והתשוש עשינו ציונות, קשה ומסוכנת. חירפנו נפשנו, הפכנו לנכים, לחמנו בכל מקום שניתן היה, פרצנו גבולות, אנחנו וחברינו היינו לאות ולמופת ליהדות אירופה כולה. הפחנו אמונה ורוח-חיים (שחסרו גם לנו) בניצולי הכבשנים, הברחנו יהודים, קברנו מתינו, שכלנו תינוקות, שיקמנו יתומים, נקמנו בנאצים, עלינו ארצה וכמעט ללא הפוגה גויסנו לצבא, נלחמנו, נפצענו וחפרנו גם פה קברות. ממי עלינו לבקש הכשר להגשמתנו הציונית?!מאיזה רב או צדיק עלינו להביא אישור לזכותנו לחוג החג בראש מורם ובסיפוק מלא על תרומתנו לעצם קיומו?"

 

והוא מסיים, במלים: "32 שנה יושבים אנו, אנשי ההשלמה, במקום הזה. מי מכיר? מי יודע? האומנם כך עלי לראות ביתי? זה מבצרי?"

 

שני חברי ההכשרה, מרים ויוסף, בני-שיחי, אינם נסחפים כמו חברם, למרות שהם מודעים היטב לכאב והתסכול ומבינים אותו. "אינני כופרת בכך שהמייסדים ראו עצמם כבעלי-הבית", אומרת מרים, "אך לדעתי, ניתן להבין גם קבוצה שהתגבשה במשך עשור ונלחמה על קיומה, כשלפתע מגיעה קבוצה זהה בגודלה ובכוחותיה ועושה כבתוך שלה. אפשר להבין גם לרוחם של המייסדים".

 

כך או כך, כשאני קוראת את הדברים ורואה את "גאוות היחידה" של החברים בניר-דוד, אני יודעת שכולם צודקים, אך והתוצאות הן המנצחות והמנציחות את כל מי שתרם ליופי ולמעש הזה.









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים