אז מה נשמע ברפת? בירור קצר של המיתוס האחרון שעוד נשאר לנו



אז מה נשמע ברפת?

רוני מ. האס


פעם, להתקבל לרפת היה כמו להתקבל לקורס טיס, וגם אם בינתיים, הפכה האינטימיות שבין הרפתנים לפרות הרבה יותר אנונימיות, בכל זאת, מה זה כל הדבק הזה שבין קיבוץ לרפת? בירור קצר של המיתוס האחרון שעוד נשאר לנו

 

רמי פיש, או בקיצור פיש כפי שקוראים לו כולם, כולל אשתו וילדיו, החל לעבוד ברפת בקיבוצו, עין גב, בתחילת שנות ה-80. מהר מאוד הפך למנהל הרפת, והוא עדיין שם, כבר יותר מ-20 שנה. "מבחינתי זו לא סיסמה כשאני אומר שהעבודה ברפת היא לא רק פרנסה אלא דרך חיים, דרך בה זכיתי ללוות המון אנשים צעירים - בני משק, ילדים ונוער, דרך שנותנת לי את ההזדמנות להיות בקשר עם הדור הצעיר, לייעץ להם, להיות שם בשבילם. דרך העבודה ברפת אני יכול להתוות ערכים, לא בהכרח של הקיבוץ, אבל בטוח של בני אדם, קודים של התנהגות אנושית. אני רואה בחבר'ה הצעירים את ההיתכנות להמשך הקיבוץ. אם לא יהיו צעירים, ההמשכיות בספק. לכן הקשר עם הצעירים מאוד מרכזי בחיי".

 

פיש עצמו הוא אב לחמישה צאצאים, 2 מהם כרגע בתל-אביב, אחד לפני גיוס ועוד שניים בגיל בית ספר. לפני שש שנים היו דיבורים על הוצאת הרפת מגבולות הקיבוץ. "אלה היו ימים לא קלים. הרפת בעין גב ממוקמת ממש בכניסה לקיבוץ, חלק מתבנית הנוף של הקיבוץ, זה היה איום רציני על כל מה שמוכר ומושרש בנו כבני עין גב", אומר פיש. לשמחתו הרעיון ירד, והרפת נשארה במקומה. בשנה האחרונה משמש פיש גם כרכז רפתות אזורי של הרפתות באזור רמת הגולן ועמק הירדן. "זה תפקיד מאוד מעניין, אני מקשר בין הרפתות לכל מה שקורה בתחום וזו הזדמנות בשבילי להסתכל מעבר למיקרו ולעסוק במאקרו, הרפת הבודדת מול כל מה שקורה בסביבה".

 

חשוב לו לציין את תחושותיו בהקשר למכירת תנובה. "אסור לשכוח שבסופו של יום נמצאים ברפתות אנשים עמלים שמתאמצים להתפרנס מעבודת כפיים. אני מוצא את עצמי חרד לפרנסתם של כל כך הרבה אנשים, הרואים בעבודה הזו דרך חיים, ייעוד ושליחות. צריך לזכור שהרבה מהרפתנים שלנו יושבים בנקודות גיאוגרפיות מרוחקות בתנאים לא פשוטים. ישנם באזור שלנו יישובים שהרפת מהווה את הפרנסה היחידה שלהם, כמו ברמת הגולן למשל, אנשים שהקדישו את חייהם במסירות והתמדה לרפת. אני מאמין שקיימת דרך אחת לפתרון בין הצדדים, וזו דרך ההידברות. התלהמות ומלחמה רק יביאו להרס של הענף וזה יהיה יום עצוב מאוד לכולנו שאסור להגיע אליו".

 

כמו קורס טיס

 

חגית בורלס, בת וחברת עין שמר, אומרת שלא כל אחד יכול לעבוד ברפת. "זה היה כמו קורס טיס. יש מן מיתוס כזה, גאוות יחידה. היה גיבוש של הצוות, היינו מסתובבים עם חולצות עם הסמל של הרפת בגאווה גדולה. היו מגיעים לעבוד חבר'ה עם אופי מאוד מסוים - רוחניות מסוימת, פלספנות מסוימת. היה המון הווי בעבודה, אפילו טיולים משותפים. הרבה בנות עבדו ברפת, ללא הבדל מהגברים. היום הדברים השתנו קצת - העבודה יותר מכאנית, הכל ממוחשב, ובנוסף נכנסו עובדים זרים, תאילנדים, לעבוד ברפת. זה עידן אחר. אנחנו היינו קמים מוקדם בבוקר, עובדים במשמרות - בשמש, בגשם, ברוח - אוספים חבילות חציר, זורקים על הטרקטור, חותכים חבלים, מחלקים לאבוסים ידנית. העבודה לא נגמרה רק בחליבה, אלא גם עזרה בהמלטות, עבודה מלאת סיפוק". לפני 6 שנים היא הרגישה שזהו, היא שבעה מהעבודה ברפת, והיא צמאה לכיוון אחר בחיים. אבל מבחינתה זהו פרק חיים שהשאיר בה פינה חמה בלב.

 

בדגניה, בלי גברים

 

מוקי צור מספר שהרפת בקיבוץ החלה בכלל כענף של נשים. "בדגניה למשל, משך עשרות שנים, גברים נכנסו לעבוד ברפת רק כשהרפתנית הראשית הייתה בחופש, היא פשוט לא נתנה להם להיכנס לרפת. עם הזמן זה השתנה, אבל מאחר ובראשית המשק הציוני עסק בפרדסנות, בפלחה ובכרם, כשכבשו את גידול הירקות, הרפת והלול, זה נעשה על ידי תלמידותיה של חנה מייזל, בוגרות "חוות העלמות" בקיבוץ כנרת. נשים התחברו לרפתנות - מקצוע של בית, לא אי שם בשדה הרחוק, כי אם ממש בחצר הבית. בדגניה למשל, הילד הראשון שנולד היה של הרפתנית, ומאחר ואז היו מקבלים אוכל בתמורה לימי עבודה, החליטה הרפתנית שלא לצאת לחופשת לידה והתינוק בילה עם אמו בעבודתה ברפת. הרפתנים הביאו למיזוג בין הפרה הדמשקאית וההולנדית ויצרו זן חדש של פרות ישראליות. הפרה הישראלית הפכה לטובה בעולם". גם צור רואה ברפתנים זן מיוחד של אנשים. "המון מחנכים בתנועה הקיבוצית, חולקים נסיון בעבודה כרפתנים. אם בסיפורי התורה הטיפוס שסימל מנהיגות היה רועה הצאן, בעידן החדש הרפת הפכה למקום הכשרה למנהיגות. החיבור קשור לעצם העבודה עם בע"ח - כמו שהמחנך לוקח את עבודתו עם הילדים 24 שעות ביממה, מלווה אותם בכל תחום, כך גם בעבודה ברפת - ליווי מלא לאורך מעגל החיים".

 

שלוש שנים מטורפות

 

קולין לוצוף, צרעה, הוא איש חזק. שחקן לשעבר בנבחרת הרוגבי של ישראל והיום מנהל יזמות המתמחה בייעוץ לניהול רפתות בחו"ל. בין לקוחותיו נמנים חקלאים יהודים במקסיקו ולקוחות בקפריסין, אשר לומדים ממנו את תורת ניהול הרפת. לוצוף גדל בדרום אפריקה ובילה את החופשים בחוותו של הסב, שניהל עם אחיו בשנות ה-30 את העסק המוביל בתחום בקר לבשר בדרום אפריקה. מגיל צעיר נכנס לעניינים. בגיל 7 התנסה לראשונה בחליבת פרה, בגיל 13 כבר הסיע את סבו מהבית לחווה. כשעלה ארצה ב-1984 ונקלט בקיבוץ צרעה, רצה לעבוד בפלחה, אבל מרכז המשק ששמע כי קולין מגיע ממסורת משפחתית מפוארת בתחום הבקר, שלח אותו לרפת. אחרי 6 שנים, החל לנהל את הרפת, במקביל ללימודים במכללת רופין. לאחר 4 שנים סיים קדנציה ראשונה בשל נסיעה לשליחות מטעם התנועה לדרום אפריקה. כשחזר, התבקש לשוב לנהל את הרפת ולהכינה לקראת מיזוג עם שתי רפתות נוספות. "מיזוג הרפתות היה צעד מאוד גדול עבורנו, נסענו לארה"ב ללמוד איך זה עובד, וחזרנו ארצה להגשים את הרעיון".

 

ש: אתה זכית במכרז לניהול הרפת הממוזגת

ת:  "אלה היו שלוש שנים מטורפות. אם תמיד העבודה ברפת דרשה 24 שעות של אחריות, כאן זה כלל התמודדות עם המון גורמים נוספים. למשל, כאשר העברנו את הפרות מהרפת הראשונה של נתיב הל"ה, לקח הרבה זמן לפרות להיקלט. כמו כל יצור חי, הסביבה החדשה הייתה קשה ומאיימת, הפרות המקומיות בעצמן חוו קושי עם כניסתן של חולבות חדשות לטריטוריה שלהן. בנוסף, הבנייה לצורך הגדלה של הרפת הייתה כרוכה בהרבה רעש שהסב מצוקה לפרות. כפועל יוצא, תפוקת החלב מאוד ירדה. לקח שלוש שנים עד שהעניינים נרגעו, וזה בא לידי ביטוי בתפוקת החלב שחזרה לממוצע של לפני המיזוג".

 

מאינטימיות לאנונימיות

 

בסך הכל צבר לוצוף 12 שנות ניהול רפתות, מתוכן 3 שנות ניהול "מג-רפת". למרות שמבחינת יעילות, לוצוף חושב שמיזוג הרפתות בקיבוצו היה צעד נכון, הוא מדבר בהרבה אהבה על הרפת של פעם. "מה שקרה לרפת שלנו דומה למה שקרה בקיבוץ המשתנה. פעם העבודה ברפת הייתה החיים, לא רק עבודה. אנחנו היינו ההורים של הפרות, לא רק חלבנו את הכסף מהפרה - הייתה לנו אחריות מלאה על כל פרה ופרה, הכרנו כל פרה בשמה, יכולנו לזהות אותן ולא רק לפי העטינים. כאשר עברנו למג-רפת, היחס אל הפרה הפך פחות אינטימי, הפרה הפכה אנונימית. פרה שלא נתנה תפוקה ממוצעת, הלכה לשחיטה.

 

"פעם קיבוץ לא היה קיבוץ בלי ריח הרפת. היה הווי ייחודי, עבודת צוות, כולנו הכרנו את כל הפרות, ידענו בדיוק מה קורה. עבדנו קשה, כל ימות השנה, נהנינו מהצ'יפס החם בסוף המשמרת, מטעם החלב הטרי שרק נחלב". לוצוף יודע לספר על שנים של עבודה מסורה ברפת, כולל המלטה בליל שלגים סוער, או תחת האיום של נפילת סקאדים (זוכרים?). הרבה בא על חשבון המשפחה, דון אשתו כמעט וגידלה את הילדים לבד. לצד המיטה הייתה מונחת חרמונית ובכל זמן שהיה מקבל קריאה, היה קופץ לחרמונית ונעלם בין מרחבי הרפת. ילדיו של קולין, דני וחגי, זוג תאומים שהתגייסו החודש לצה"ל, הריחו הרבה זבל פרות מגיל צעיר. מרגע שעמדו על שתי רגליים, היו מלווים את אבא לרפת. כשדני עלה לרכב על גב הפרה והמגף שלו מרח בטעות לחגי את הפרצוף במנת זבל עסיסית, אבא לא התבלבל ומייד ניגב את פניו של חגי עם זנב הפרה. כשהיה צריך לבחור מקום עבודה בכיתה ז', לא ממש הייתה שאלה, הם הצטרפו למשפחת הרפתנים באופן טבעי.

 

רמת הניהול השתפרה והתייעלה, אבל בדיוק כמו בקיבוץ, היחס האישי ברמת הפרט, הלך לאיבוד כמו גם היופי של הפן הקהילתי-שיתופי. או כמו שלוצוף מספר: "תמיד הקפדנו להעסיק ברפת חבר'ה יוצאי צבא, מכל האזור. הרבה במב"חים, בני נוער מהקיבוץ, זה היה מפעל חיים. היינו מקום עבודה מאוד מבוקש, הביקוש תמיד עלה על ההיצע, למרות שדרישות העבודה היו מאוד קשות.

 

לאחר המיזוג, המשמרות נעשו יותר ארוכות, מ-4 שעות עברנו ל-6 שעות חליבה, הוותיקים שעבדו עד כה ברפת לא יכלו לעמוד בעומס ועזבו. בגלל מיזוג רפתות, התייעלות וצמצום הצוותים, הרבה רפתנים איבדו את מקום עבודתם. היום מעורבים בעבודה עובדים זרים. יש צוות עבודה וצוות ניהול, ההווי של פעם כבר לא קיים. אז אומנם היום אפשר לשבת על כוס קפה במשרד ולחלוב את הפרות משם (בעזרת המחשב כמובן), אבל אף פעם זה לא יהיה זה אותו דבר כמו חדוות העבודה בשטח, כשכל המלטה טמנה בחובה משימה לא פחות חשובה - למצוא שם ייחודי לרך הנולד".









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים