מלכיה נגד מלכיה - המאבק בין דרור שפיר (הרחבה) לשמוליק שריג (קיבוץ) מייצג מחלוקות קשות במלכיה בסוגיית ניהול הקיבוץ



מלכיה נגד מלכיה

אורית פראג


המאבק בין דרור שפיר (הרחבה) לשמוליק שריג (קיבוץ) מייצג מחלוקות קשות במלכיה בסוגיית ניהול הקיבוץ. בינתיים החוק משאיר מרווח בלתי מוגדר והאינטרפטציות הגמישות רק מלבות את הוויכוחים על השליטה במקום. המושגים החדשים בקיבוץ המתחדש תופסים גובה: ועד מקומי נגד אגודה מוניציפלית. האם הולכים לבג"ץ?

 

"מבחינה כלכלית, הייתי יכול לאפשר לעצמי לקנות וילה בראש פינה או ביישוב אחר", אומר דרור שפיר, 44, גרוש ואב לילדה בת 4, בעל שתי חברות, אותן הוא מנהל מביתו בהרחבה הקהילתית במלכיה. למלכיה הגיע לפני כשלוש שנים. "בחרתי בקיבוץ. למה? כי היה חשוב לי הערך המוסף שיש לקיבוץ. המשהו הזה שקשה להסביר אותו, קשה לשים את האצבע עליו, איזושהי ברית בין האנשים, איזו קרבה".

 

שפיר עומד היום בראש מאבק להגדלת הזכויות שלו ושל חבריו תושבי ההרחבה לקבוע את אופי החיים בקיבוץ מלכיה. הוא אומר כי הקיבוצניקים מפספסים את הדבר הזה שבגללו בחר לבוא ולגור שם. "אני חושב שאם אנשים בקיבוצים יפנימו את העובדה שהדבק שמלכד את האנשים, השיתופיות, בזעיר אנפין, היא הערובה לקיומם, יחזור הקיבוץ לשמור על האיכויות שלו. אני אומר, לא לחזור אחורה לדגניה, אלא להחזיר חלק מהדברים. אני חי את חיי, חי בבית שלי, שעלה לי כסף, יותר משעלה לחברי הקיבוץ, ורוצה, למרות שאני בעלים של חברה במרכז הארץ, שיהיה לחיי ביטוי לזה שאני חי בקיבוץ".

 

ש: אתה רוצה לחיות עם חברי מלכיה בסוג של ערבות הדדית?

ת: "קשה לקבוע בדיוק עד איפה ההסכמות מגיעות. אני לא מצפה שאם העסק שלי יפשוט את הרגל הם יתמכו בי. עד כדי כך לא הגענו. אבל אני אומר לך, במידה מסוימת, אני בטוח שהקרבה תבוא בעצמה. ברגע שיתחיל איזה סוג של שותפות, לאו דווקא שותפות מלאה. לאו דווקא בכסף. לא בהחזרת הגירעון האקטוארי, נתחיל בדברים הקטנים".

 

זמן קצר לאחר בואו למלכיה נבחר שפיר להיות יו"ר האגודה המוניציפלית במלכיה. לא עבר זמן רב והוא גילה כי תפקידו אינו כולל כל סמכויות. הוא החל לטפל ולפעול לכך שחברי האגודה המוניציפלית, קרי, תושבי השכונה החדשה, יקבלו, כדבריו, את הדברים שהובטחו להם ופעילותו הפכה למאבק נגד הנהלת הקיבוץ. לפני כמה חודשים התפטר מתפקידו לאחר ששלח מכתב התפטרות בוטה כלפי מנהל הקהילה שמוליק שריג עם העתקים לראש המועצה אהרון ולנסי ולרשם האגודות השיתופיות אורי זליגמן.

 

שפיר: "ההתפטרות שלי נבעה ממשבר חריף שנוצר ביני ובין מזכיר הקיבוץ שמונה להיות על-ידי הקיבוץ להיות המנהל גם של המוניציפלית. נוצר משבר בינינו בוויכוח על האופן שבו צריך לנהל את העניינים ואני החלטתי שאני פשוט מתפטר".

 

דרור שפיר חושף במאבקו את כל התסריטים השליליים של מתנגדי ההרחבות הקהילתיות. ובד בבד עם זה הוא מציג אתגר למי שמאמינים שאין דרך אחרת.

 

שמוליק שריג (69), מנהל הקהילה, חושב שלא הייתה דרך אחרת למלכיה. "אני הובלתי את השינוי במלכיה ולא עשיתי את זה מתוך חדווה, זה לא היה ששאפתי אליו. הייתי שמח אם הקיבוץ היה ממשיך להתקיים כקיבוץ שיתופי, אני פשוט הגעתי להבנה שלפחות במלכיה, המצב הישן לא יוכל להתקיים והשלמתי עם התהליך. ואמרתי לעצמי, 'בוא תהיה שותף להובלה ותעשה את הדברים האלה בצורה שהיא נשלטת ולא בצורה סטיכית'. אנחנו קיבוץ קטן. בנים לא חוזרים, חברים מזדקנים והעתיד לוט בערפל, הדרך שמצאנו להתמודד עם זה היא לקלוט לתוכנו אנשים שימשיכו וינהלו את המקום, גם אם הם לא חברי קיבוץ".

 

דרור שפיר: "בהתחלה, כשנכנסתי לגור במלכיה ונבחרתי להיות יו"ר הוועד המוניציפלי, הזהירו אותי: 'דרור, אתה זר לקיבוצניקים. אל תיפגש עם אנשים. חבל לעורר מהומות. פה מפחדים מכם.

חוששים מכם. אז באמת, בהתחלה נזהרתי. עד שאמרתי לעצמי, אל תיזהר. האנשים הנחמדים האלו שאני פוגש בכל-בו לא יכול להיות שהם כל-כך מפחדים ממך. ואז החלטתי שאני, בתוקף תפקידי כיו"ר האגודה המוניציפלית, עורך מפגשים, לפי שכונות.

 

"האנשים במלכיה, נהדרים, אני מת עליהם. במהלך הפגישות גיליתי שיש כל-כך הרבה געגוע לסממנים רבים של הקיבוץ הישן. שם עלה הרעיון שחדר האוכל בקיבוץ מהווה מקום שהוא יותר מחדר אכילה. הוא מהווה מרכז תרבותי בין אנשים וסוג של בית כנסת. אני לא מכיר קהילות יהודיות רבות בעולם שבגלל שלא היה בהן מניין סגרו את בית הכנסת. השיחות שלי הפכו להיות מסע שכנוע בקרב החברים לפתיחת חדר האוכל. לא הייתי צריך להתאמץ הרבה, כי כולם מסכימים. כולם מצטערים על המהלך הזה. אבל כשהבאתי את העניין להנהלת הקיבוץ פגשתי שוב את אוזלת היד של ההנהלה הנוכחית. הבעיה היא שהקיבוצים הקיימים היום מתנהלים בצורה רשלנית, ולא השכילו לאמץ דרכי ניהול חדשות".

 

ש: למה אתה קורא דרכי ניהול חדשות?

ת: "אתן לך דוגמה. אצלנו במלכיה, יש תקנון שמבטא בעצם דורסנות של חברי מלכיה, שחושבים את עצמם לרוב, למרות שהם לא הרוב של האוכלוסייה. דורסני, חד-משעי. אחד מחברי ההנהלה אמר לי בגלוי, 'אני בעד דמוקרטיה, כל זמן שזה לא נוגע לעור שלי הפרטי. ברגע שזה נוגע לעור שלי הפרטי אני מפסיק להיות דמוקרטי'. כשאני אומר דרכי ניהול חדשות, אני מתכוון לכך שצריך להפנים שבכוח לא הולך שום דבר. ככה לא מנהלים. הדרך לנהל היא ליצור רצון טוב. להיות פתוחים. להבין את העובדה שאנשים הגיעו לחיות במלכיה לא בגלל שמישהו רוצה להשתלט על אדמות המטע. אותי לפחות זה לא מעניין וזה כנראה שלא יעניין אותי בעתיד. אני רוצה לחיות עם האנשים האלה ברוח קיבוצית. אנשים מגדלים ילדים בקיבוץ כדי ליהנות מהפתיחות, לגדל אותם קרוב לאדמה".

 

שריג מבהיר כי יש במלכיה 130 חברים ותושבי ההרחבה אינם מונים יותר מ-37 אנשים. "כשדרור אומר שהתושבים הם הרוב, הוא מחשיב גם את שוכרי הדירות, שמספרם קרוב למאה. עשרה מהם גרים במלכיה תקופה קצת יותר ארוכה. כל השאר הם אנשים שבאו לשכור פה דירה לכל היותר לתקופה של שנה-שנתיים. הרבה מהם עולים שהגיעו לבית ראשון במולדת. לכאורה מבחינה חוקית גם אלו שבאים לשנה או שנתיים, ברגע שהם העבירו את כתובתם ליישוב, הם זכאים לבחור ולהיבחר למועצה האזורית. לעומת זאת הם אינם זכאים לבחור או להיבחר לוועד המקומי, כי הוועד המקומי הוא הנהלת הקיבוץ. והם אינם חברי קיבוץ. אכן, זה מצב אבסורדי שראוי לתיקון, אבל מי שיוכל לתקן זאת היא רק המחלקה המשפטית של משרד הפנים.

 

"חברי הקיבוץ פתחו את דלתם, ומכניסים לביתם אנשים שאינם חברי קיבוץ. מצד אחד הם צריכים לשתף אותם, ומצד שני באמת ראוי שידאגו לאינטרסים של חברי הקיבוץ. ויש ניגודי אינטרסים מובנים. למשל, מחר יכול לקום תושב השכונה ולהגיד, המטע הקרוב לבית שלי, אני מבקש שתעקרו אותו. לא מוכן שתרססו שם. או שהלול מסריח, תעיפו אותו משם".

 

שריג מביא לדוגמה את המאבק המתוקשר של תושבי ההרחבה במלכיה נגד האנטנה הסלולרית שנבנתה לידם. הקיבוץ הצטרף למאבקם, "למרות שאנחנו הפסדנו את אותה הכנסה למי שממקם אנטנה באדמתו".

 

בחזרה לשפיר. אני שואלת אותו אם הוא חושב שהסממנים הקיבוציים יכולים להמשיך ולהפעיל את הרוח הקיבוצית בלי הכור הגרעיני האידיאולוגי-חברתי שהיה מייצר אותם.

 

"קחי לדוגמה את נושא החינוך. החינוך הקיבוצי של פעם, הוא גירעוני בהחלט, אבל קיבוץ שלא יהיה בו חינוך ברמה גבוהה של פעם, לא ימשוך קהל. לא יבואו ילדים מיישובים שכנים ובטח לא משפחות שיבואו לקיבוץ עצמו. ומה עוד? כל הדברים המוניציפליים. כל מיני דברים שהם ייחודיים לקיבוץ. לא יודע מה, למשל מכבסה. החברים, מרוב זה שהם שנאו אחד את השני, כל אחד החל לכבס בבית שלו. אני משתמש במכבסה של מלכיה ומרוצה מעל הראש. כל הדברים האלה מחזירים את הקיבוץ של פעם. הקיבוץ שאנחנו חושבים עליו טובות. היחידים שחושבים רע על הקיבוץ של פעם הם הקיבוצניקים בעצמם".

 

שפיר נולד בקיבוץ שמרת ובגיל צעיר מאוד עזבו הוריו ועברו לפתח-תקווה. משך כל השנים היה חניך בהשומר הצעיר ולאחר מכן נכנס לפעילות פוליטית מקומית והפך בשלב מסוים להיות מזכיר סניף מרצ בפתח-תקווה. בתוך כך גם היה פעיל באגודת הלל (לתמיכה בחוזרים בשאלה). הוא בעל תואר בפסיכולוגיה ועבד במשך שנים בפסיכולוגיה ארגונית בחברות שונות עד שהחליט להיות עצמאי ולהתמחות בתחום הביטוח.

 

הוא הכשיר את עצמו בכל ענפי הביטוח והיום הוא עצמאי ובבעלותו שתי חברות. חברה אחת היא סוכנות ביטוח והשנייה היא חברה לשיווק והצגה של מוצרים פיננסים. שפיר גם חבר בוועדה לביטוח חיים, ועדה סטטוטורית והשתתף בישיבות ועדת הכספים של הכנסת בעת הדיונים הכרוכים בוועדת בכר.

 

בשורש העניין עומדת העובדה שתושבי ההרחבה אינם יכולים להיבחר לוועד המקומי. ואולם משרד הפנים עובד רק מול הוועד המקומי כשמדובר בקיבוץ, ואליו הוא מעביר את הכספים, דרך המועצה האזורית.

 

מתוך דבריו של שפיר קשה להבין את שורש העניין. הדיבור שלו אמביוולנטי ומכיל מצד אחד תשוקה עזה מאוד להתחבר לאנשי מלכיה ולהוויה שדימה לעצמו עם בואו על הפולקלור הקיבוצי ומצד שני, הוא קובע כי לאור המצב החוקתי בין הקיבוץ ואנשי ההרחבה, עומדים התושבניקים מצד אחד של המתרס כאשר מהצד השני אנשי הקיבוץ. אחת הדוגמאות שהוא מביא היא שלמרות המיסים ששילמו מההתחלה, לא טופל הנוי בתחום בתי ההרחבה עד שלא מחו על כך בהנהלת האגודה המוניציפלית.

 

שפיר: "ייתכן שכל מי שניחן בכושר ניהול עזב את הקיבוץ, והיום מה שאני מוצא הוא בעיקר התנהלות לא מקצועית, אטית מאוד, המלווה בתאוות בצע המעידה על קוצר ראות. המשפחות שגרות בהרחבה קנו את בתיהן במיטב כספן, ומדובר בעשרות אלפי דולרים כל אחד. הובטח להם שיהיה להם ייצוג ושיהיה להם ועד מקומי ושהם יוכלו להיבחר וזה לא קרה. תסתכלי על זה כעירונית, לא כקיבוצניקית, זאת עילה לתביעה של נזק גדול מאוד, שכך קרה לאנשים האלה, שכך מתנהגים אליהם. לזה אנחנו רוצים להגיע?

 

"אומרים לי תהיה סבלני, זה תהליך שלוקח, זאת הפנמה. אני מסכים, שבוע שבועיים, חודש, חודשיים, שנה. את יודעת מה, שנתיים. אבל זה כבר ארבע שנים. זה מראה על חוסר תום לב. מכרתם לנו משהו, הבאתם אותנו לפה, הצגתם לנו ככה וככה. והנה היום, חוץ מלשלם את המסים, אין לנו כל זכויות. זהו מצב בלתי נסבל".

 

האגודה אינה יכולה לנהל את כספיה

 

"מה שקרה הוא שמלכיה המשיכה לקבל לעצמה את כל הכספים ובמקביל נגבו מהתושבים כל המסים. מסי העברה, חינוך, תשתיות. לאחרונה הגיע סכום גדול לשיפוץ גני הילדים. אבל הסכום הזה אינו עובר אלא לוועד המקומי. להנהלת הקיבוץ.

 

"ופתאום אני מקבל דף חשבון מוועדה שממנה התפטרתי. מנהל הקהילה של מלכיה שהתמנה להיות מנהל הוועדה המוניציפלית אומר שאנחנו במינוס של עשרות אלפי שקלים. הוא מעולם לא העביר אלינו דו"חות כספיים, לא כלום".

 

תגובתו של שריג: "תמיד הועברו דו"חות כספיים, אני כינסתי את חברי ההרחבה, כולל דרור, שלא היה נוכח. הסברתי אלו מסים יהיה עליהם לשלם. הכל שקוף. יש תמחירן. הייתה לנו בעיה בהנהלת החשבונות, שלא היו דו"חות מספיקים. אכן יש גירעון, וזאת החלטת מנהל, האם להפסיק שירותים ליישוב".

 

ש: למה הגירעון, לא משלמים מיסים?

ת: "נושא המסים בגירעון הוא שולי, אם כי אכן, כמה מאנשי ההרחבה לא משלמים או שמשלמים בפיגור, מה שאי אפשר לומר על חברי הקיבוץ שמשלמים מסים באופן מלא, כי שולחים להם יד לכיס. מערכת החינוך היא אחת מגורמי הגירעון. אנחנו שואפים ליצור מערכת הכי איכותית שאפשר, וזה עולה הרבה כסף, רוב הילדים במערכת החינוך הם ילדי ההרחבה. יכולנו לקצץ, לא עשינו את זה, כי רצינו שתהיה לנו מערכת חינוך איכותית. אבל זה עולה הרבה מאוד כסף".

 

אם נפנה לבג"ץ יהיה רע

 

שפיר: "אחת ההחלטות הראשונות שהצלחתי להעביר בהנהלת האגודה המוניציפלית, החלטה שאני מאוד גאה בה, הייתה להטיל סוג של אחריות אישית של מנהלי הפעילויות. קבענו שאם מישהו ממנהלי הפעילויות, המנהל, המנכ"ל, מוציא כספים ציבור ללא אישור, קיבל החלטה ניהולית, בפרוצדורה מסוימת, כולל אישור של האסיפה, אפשר יהיה להגדיר את הפעולה הזאת כפעולה שאינה בדין ולתבוע ממנו להחזיר את הכסף באופן אישי.

 

"אני לא רוצה ליצור תמונת מצב ממנה יתרשמו שהחלה בינינו מלחמת עולם, אבל אנשינו מתארגנים כדי לפנות למפקח על האגודות השיתופיות כדי שיפתח בחקירה על מה שקורה בשתי האגודות, גם בקיבוץ וגם באגודה המוניציפלית. בקיבוץ זה על רקע זה שהתקציב אינו מאושר. והעולם כמנהגו נוהג, במקום שהמזכיר יתפטר ויבין שזאת הבעת אי אמון בו. בנוסף חלק מחברי ההרחבה, רוצים להתארגן ולכתוב מכתב לרשם האגודות כדי להפסיק את העבודה של האגודה המוניציפלית, כי אנחנו רק משלמים מסים ולא מקבלים שום זכויות".

 

שריג אומר כי שפיר איש מאוד מוכשר, "אבל הוא בא מתרבות אחרת לגמרי, שהקודים שלה וצורת ההתנהגות שלה שונים מאוד מהמערכת הקיבוצית". כמו שפיר גם שריג מדבר על כך שיש לקרב בין הצדדים ויש ללכת זה לקראת זה.

 

"עלינו להבין אחד את הקודים של השני. דרור אינו מצליח כל כך בכך. הוא קצת חסר סבלנות, בקטע הזה שהוא רוצה שהכל יהיה מייד ועכשיו.

 

"הוועד המקומי הוא הזרוע החוקית הסטטוטורית של המועצה האזורית. והוא לחץ כל הזמן שיוכרז שההנהלה של האגודה המוניציפלית היא היא הוועד המקומי. אני טענתי שהמהלך שבו מעבירים פעילויות מניהול של האגודה השיתופית של הקיבוץ אל האגודה המוניציפלית הוא תהליך לא פשוט המורכב מפרטים רבים ומסובכים והוא תהליך ארוך, שיכול לקחת שנה שנתיים ואולי אפילו שלוש. בקטע הזה היו אי הסכמות. לצערי הרב אי ההסכמות גלשו להאשמות אישיות במיוחד כלפי. אני כמובן לא עניתי לדברים האלה. בסופו של דבר דרור החליט שהוא מתפטר".

 

שריג אומר כי הניסיון למצוא דרכים לשיתוף תושבי ההרחבה בניהול היישוב הוא ניסיון כן. הוא מזכיר את הפגישה, עליה דווח ב"הדף הירוק" לפני כשבועיים, ישיבה שבה נכחו נציגי המועצה והיועצים המשפטיים יחד עם חברי ועד הנהלת האגודה כדי לדון בהיבט המשפטי, "ושם נקבע באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שבתנועה הקיבוצית בשונה מהתנועה המושבית, הוועד המקומי נחשב כהנהלת הקיבוץ ולא האגודה המוניציפלית, והמועצה האזורית איננה רשאית לעבוד מול האגודה המוניציפלית, שהיא אגודה כמו כל אגודה אחרת, שכפופה לרשם האגודות, והוועד המקומי כפוף למשרד הפנים. המועצה האזורית איננה רשאית להעביר תקציבים אלא לוועד המקומי שהוא הנהלת הקיבוץ".

 

על העניין הזה אומר שפיר, כי המושבים השיגו זהות ועדים רק לאחר שפנו לבג"ץ, והוא דווקא חרד מאוד אם יפנו לבג"ץ.

 

ש: אתה אומר כי מלחמת עולם שמגייסת את הבג"ץ היא טעות, אבל לפי דבריך אתם באמת מתחילים במלחמת עולם.

ת: שפיר: "לא. זאת תהיה טעות להתחיל במאבק משפטי. בישיבה שהתקיימה בינינו לבין נציגי המועצה האזורית ונציגי הקיבוץ, הסכמנו שהיועצים המשפטיים ייצגו את שנינו. והוחלט להמליץ למועצה, להקים ועדה משותפת שתמליץ על שינוי בחקיקה, שינויים שהם מחויבי המציאות.

"אני רוצה שיתחילו להתייחס לאגודה המוניציפלית כאילו שהיא אכן הוועד המקומי, אני מצפה שיתחילו למנות אותה למעין קבלן של הוועד המקומי ושכל הפעולות המוניציפליות יהיו באמצעות הפעילות הזאת. עד שישתנה החוק. כדי למנוע מצבים שאנשים יגידו שהם לא מיוצגים. כדי שתהיה עשייה משותפת. כי בג"ץ זה מסוכן. בג"ץ יכול לגרום לנזק גדול. יודעים איך נכנסים לא יודעים לאן הפסק דין הזה יוביל. רצוי שהעניין ייפתר מקומית באמצעות הסכם כזה כמו שאמרתי. והוועדה הזאת שתפעל לשינוי החקיקה וגם תפעל אד הוק לכיבוי שריפות. נראה לי שזה צריך להיות הפתרון לשנה שנתיים שלוש הקרובות, עד שתיגמר החקיקה וכל העניינים יוסדרו.

אחרת אנחנו הולכים לעימות. אבל צריך להזדרז, כי בדברים האלה של הרגש, לפעמים מאבדים את הקו ואז אין דרך חזרה. נאמרו דברים, נעשו מעשים. צריך להזדרז. אני חושב שולנסי מבין את זה אבל צריך לעשות ולא רק לדבר".

 

שריג מאשר אף הוא שהם מחפשים דרכים לפתרון בעייתה הניהול עוד טרם ההחלטה המשפטית. במשך שנת 2007 הם מתכוונים לדבריו להעביר הרבה סמוכיות לאגודה המוניציפלית, כמו הוצאת העלון "ואולי הספרייה והמועדונים, הנוי והביטחון והתרבות, והחינוך. ועוד כהנה וכהנה. כל אותם דברים שיש לתושבי השכונה נגיעה בהם. מה שיישאר לניהול הקיבוץ, יהיה הפנסיה, שיוך הדירות והענפים הכלכליים שהם שייכים אך ורק לחברי הקיבוץ. כל השאר יעבור כך או אחרת לניהול האגודה המוניציפלית.

 

"למעשה יש הסכמה בינינו והמחלוקת היא רק על משך התהליך. החרדות מגיעות בעצם מכיוון שתי האוכלוסיות. לנו יש מזל שחלק ניכר מתושבי ההרחבה הם בני משק. כמחצית ואולי קצת יותר. כרגע, מאחר שדרור התפטר, אנחנו נבחר בתוך היישוב יו"ר אחר, אבל דרור נשאר בוועד ההנהלה. ואני חושב שהגענו להבנות, שאנחנו מובילים את העניין די ביחד".

 

ש: מה זה עושה לך שמישהו אחר ישתלט על מלכיה?

ת: "הקמנו פה יישוב, עם כל הקשיים, יישוב לתפארת, וחשוב להמשיך אותו. אני רואה את העתיד כיישוב גדול וגדל שבתוכו תהיה קבוצת חברים שיחיו בשיתוף שימשיכו לקרוא לעצמם קיבוץ ברמת שיתוף שהם יחליטו עליה, ועם שיתוף באמצעי הייצור שהם יחליטו על הרמה שלה והם יהיו חלק מהיישוב. וצריך ללכת עם העניין הזה, אם אנחנו אוהבים אותו או לא".

 

ש: אתה חושב שיש אפשרות שתגיעו לאיזה שיתוף כלכלי יום אחד, אולי קואופרטיב?

ת: "לא יודע. אם יווצרו אותם דברים, אותם מנגנוני חיים שיהיה להם יתרון, והם יצליחו, הם ייקלטו בכל היישובים. זה מה שקרה עם רשת הביטחון. בסופו של דבר זה כמו באבולוציה, ממשיכים להתקיים אלה שיש להם יתרון קיומי, ואם תימצא דרך חיים שתתן איזה יתרון, אז אני מניח שהרבה מאוד קיבוצים יאמצו אותה".

 

צריך תבונה ושכל טוב

 

"תהיינה עוד הרבה מחלוקות בנושא הזה, בין מתיישבים חדשים לאגודה השיתופית, בעיקר יהיו הרבה מחלוקות סביב העניין של שליטה ביישוב וניהול היישוב". כך אומר ראש המועצה האזורית גליל עליון, אהרון ולנסי. לדבריו ניתן למנוע מחלוקות רבות על-ידי החלטות קודמות סביב שאלות שהן תחת סמכותם הבלעדית של אנשי הקיבוץ, כמו שיוך בתים ושאלות אחזקת הנכסים. אך סביב העניין המוניציפלי, "כיוון שאין החלטות ברורות וחדות, העניין הזה נשאר לוויכוח ולאינטרפרטציות שונות. לא רק כלפי משרד הפנים אלא גם מצד התושבים כלפי המקום. החוק אינו נותן מענה לצרכים האמיתיים של המתיישבים, שמבקשים להיות שותפים בקבלת החלטות, שרוצים לבחור ולהיבחר ושואפים לקבוע את רמת המיסוי וכד'. משרד הפנים מכיר רק באגודה השיתופית ובוועד המקומי שמייצגו.

 

"מה יהיה אופיו, עוצמתו וחומרתו של הוויכוח שנותר הוא פונקציה, בין היתר, של חוכמת החיים. צריך להפעיל תבונה בעת הקליטה, יש לבדוק את מי משתפים וקולטים ליישוב המתחדש שנקרא קיבוץ קהילתי או קהילה קיבוצית. האם הפרטנרים הם אנשים שמעבר לעניינים החוקיים יקבלו בסופו של דבר את העיקרון שישנו מכנה משותף, מטרות משותפות, מנגנון, ואקלים של דיבור ושל שיח, של בנייה משותפת, או שקולטים כל מי שבא.

 

"תבונה נוספת נדרשת כדי להבין שהקיבוץ שרוצה להתרחב מקבל לתוכו בני אדם שהם שווים לכל דבר. לכן הם ישלמו אותו דבר, לכן הם רוצים לקבוע החלטות והם רוצים להיבחר ולבחור. כדאי אפוא ליצור משהו בינתיים שאיננו בהכרח דבר שהחוק קובע בו, אבל הוא הסכמה. הקיבוץ התנהל כל השנים לא לפי חוק אלא לפי הסכמות".

 

ולנסי משבח את קיבוץ שניר שבו נוצרה מחלוקת גדולה מאוד סביב נושא מיסוי המים, והיא נפתרה בסופו של דבר בפשרה שהייתה קרובה יותר לגובה הסכום שביקשו התושבים.

 

"בשניר אפשר לראות ניצנים של הידברות כדי ליצור קהילה קיבוצית באופי שלה, שתביא נכסים מהמסורת הקיבוצית עם הטעם והלחלוחית של עוצמת היחד, ומצד שני למודרנה ולהתאמה של הימים של היום, לרלוונטיות שלה. במלכיה, בינתיים, קיים מצב שבו משחקת הכוחניות והשאלה של מי שולט ומי אומר את המילה האחרונה. אני מקווה שיקנו לעצמם שיח יותר רך".

 

המועצה האזורית יכולה להכיר במוניציפלית כיישוב

 עו"ד איתן מימוני

 

אכן, בניגוד למושבי עובדים ומושבים שיתופיים, בקיבוץ, גם כאשר מרבית תושביו אינם חברי הקיבוץ, כחברי הוועד המקומי יכהנו רק מי שהם חברי מזכירות הקיבוץ.

 

לאגודה המוניציפלית שהוקמה אין כל מעמד משפטי, לא בניהול ענייניו המוניציפליים של היישוב הקיבוצי ולא כלפי רשויות המדינה ובראשן המועצה האזורית.

 

אפשרות אחת לשינוי המצב המשפטי ומתן זכות שיתוף שוויונית לתושבי ההרחבה טעונה תיקון נוסף לצו המועצות וקביעה כי תושבי היישוב יהיו שותפים לבחירת הוועד המקומי וזכאים להיבחר אליו כמו חברי הקיבוץ. תיקון דומה נעשה בעבר במושבים ובמושבים שיתופיים.

 

אפשרות שנייה, הכרתה של המועצה האזורית באגודה המוניציפלית בתור "היישוב" לעניין צו המועצות. במילים אחרות, לא הקיבוץ כאגודה שיתופית יהווה "היישוב" אלא האגודה המוניציפלית בה יהיו חברים מרבית תושבי היישוב, תושבניקים וקיבוצניקים גם יחד. או אז, מכיוון שלמעלה מ-80% מכלל התושבים יהיו חברי אגודה זו, תחול זהות ועדים בין הוועד המקומי של היישוב ובין הנהלת האגודה המוניציפלית. הנהלה זו ככל אגודה שיתופית תהיה כפופה להחלטות אסיפה כללית של חברי האגודה. התנהלות בדרך זו תהא דמוקרטית יותר ואף תתיישב עם תרבות הניהול המקובלת בקיבוצים מאז ומתמיד.









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים