"זרקו אותנו לכלבים" - אמירות של ותיקים בקיבוצים




ברוך צחר, אור-הנר

  


במסגרת עבודתי ביקרתי בדירות רבות של ותיקים בקיבוצים * והנה כמה אמירות ששמעתי מהם * לקרוא ולהזדעזע

 

במשך שלוש שנים אני עובד כטכנאי של חברה שמפעילה מכשירי מצוקה (לחצנים) בבתים של גמלאים חולים או נזקקים. בתקופה זו ביקרתי ב-250 דירות של קיבוצניקים ותיקים באזור הדרום (מניצנים עד חצרים). והנה כמה אמירות ששמעתי בקיבוצים מופרטים.

 

ותיקה: "עכשיו אני מגיעה למסקנה ש-56 שנה חייתי לשווא!!"

ותיק: "60 שנה תרמתי את כל כוחותיי לקיבוץ, בלי לבקש תמורה. עכשיו, אפילו על האוויר שאני נושם אני צריך לשלם".

ותיק: "אני הצבעתי בעד השינוי, כי נמאס לי מהפרזיטים ומאלו שמנצלים את הקיבוץ. אבל עכשיו, ההפרטות גורמות לניכור בלתי-אנושי. זה נורא!! אני מצטער!!"

ותיקה: "הכול נגמר - אין כבר קיבוץ. כל אחד לדרכו. פעם היו אסיפות כלליות, בהן היו ויכוחים סוערים, והיינו ממשיכים להתווכח במדרכות. עכשיו, מנהל הקהילה הוא הכול-יכול. באים אליו עם פנייה צודקת, צנועה, אבל בסוף

הוא הפוסק האולטימטיבי: אין מימון לבקשתך!"

 

ותיקה: "אנחנו דור שלא רגיל לדרוש אפילו את המינימום - שותקים וזהו. כאשר פונים בבקשה כלשהי למנהלי הקהילה, עונים לנו שאין כסף, וזהו. חוזרים הביתה מתוסכלים וממשיכים לשתוק".

ותיק: "האמירה 'הון ושלטון' מאפיינת את המצב היום בקיבוצים. גם 'שמור לי ואשמור לך'. נוצרה 'מאפיה קיבוצית'".

ותיקה: "עד לא מזמן עבדנו יחד - כשווים, התגייסנו לפעילויות תרבותיות, לחגים, עבדנו בחינוך, אכלנו אותו האוכל, ופתאום אנחנו מוגדרים כ'שכבה חלשה'. המנהלים חוגגים ואנחנו דפוקים. גרים בבתים במצב נוראי, ואין לי כסף לטיפול יסודי בשיניים. בושה וחרפה!! העובדת הסוציאלית שומעת את הצרות שלנו, אבל לא פותרת דבר. אסור לה ליזום דבר. ואנחנו שותקים, כי מתביישים להופיע בפומבי כ'דפוקים'. פשוט זורקים אותנו לכלבים".

ותיק: "לא מזמן הקיבוץ ארגן מסיבה מכובדת, כאשר הזמינו את כל בני המשק הפזורים. קבעו מחיר של מאה ש"ח ליחיד. ארבעה ותיקים מהקיבוץ נמנעו מלבוא. אין להם כסף לצרכים יומיומיים".

ותיק: "אני מרגיש פחות בטוח בקיבוץ, בהשוואה לשכיר שבא לעבוד כאן מהעיר שדרות. הוא יכול לקבל הבטחת הכנסה, פיצויי פיטורין, יש מוסדות לערעורים, יש מחאה פומבית, יש פנייה לעורך דין. בקיבוץ אין לנו כמעט זכויות, והמנהלים יכולים להוציא לנו את הנשמה. אנחנו סובלים ושותקים, מפחדים לדבר".

 

לעומת עדויות רבות וקשות כאלו (ויש עוד), מצאתי חבר ותיק שאישר בפניי שהוא מרוצה מההפרטות, כי עכשיו יש לו יותר כסף בכיס (אולי מצבו הבריאותי הטוב עוזר לכך). כעשרה ותיקים העידו כי אינם מרוצים מההפרטות, אבל אינם מוכנים לעורר מחלוקות ואי-נעימויות עם הבנים שלהם: "אם הם מרוצים, אנחנו מעדיפים לשתוק".


 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים