מי שחלם - מכתב כואב לרשם האגודות על המצב העגום במיצר




דני כהן, מיצר

 


 

האחריות והאשמה כבוד רשם האגודות השיתופיות, אין צורך בחקירה ארוכה ויסודית בנוגע לעניין שיבואר כאן בהרחבה. אנא, הואל לרשום בכתב קטן בקצהו העליון של דף סיכום החקירה, כי נמצא האדם האשם בכל אשר אירע: זה אני, החתום מטה, הלוקח על עצמו את נטל האחריות על מצבו העגום של קיבוץ מיצר, קריסתו והבושות שהוא עושה לתנועה הקיבוצית.

 

הבאים וההולכים שרק לא יבלבלו אותך הנתונים המזדקרים לפניך, תוצאות עבודתם של "המנהלים הממונים מטעם התנועה הקיבוצית בקיבוץ מיצר": הוחלפו שבעה מזכירי קיבוץ; מונו ארבעה יושבי ראש בעלי זכות וטו; הוכתרו חמישה מנכ"לים שונים (האחרון עזב לפני שבוע אחרי חודשיים עבודה בלבד!); נצפו חמישה שינויים ארגוניים מקיפים; מונו שלושה ועדים ממונים שבאו לעשות סדר (ולא הצליחו); אחד אגף המשימות - שבא בעיקר להאזין ולאפשר לדברים להסתדר מעצמם; אחד אגף רכזים - שנשאר לטפל בתוצאות  הפלונטר; ו-42 חברים ומועמדים שעזבו בלי להתבונן לרגע לאחור. נותרנו אנחנו, המעטים, פחות מעשרים חברים, על המישור הפרוץ לרוחות. שמע, זה לא בציר רע כל-כך, בהתחשב שהוא מסכם רק את שבע השנים האחרונות.

 

הקולות והדרך אני בטוח כי הדברים היו יכולים להתגלגל אחרת, לייצר מציאות אחרת, אילו רק פעם אחת הייתי מסרב להקשיב לקולות הפנימיים: הם הפצירו בי לעשות מעשים, לקחת אחריות, לבחור דרך. אבל אני כבר מקדים את המאוחר. הרשה לי לספר לך את השתלשלות הדברים שהביאו את שנינו עד הלום.

 

התשוקה וההגשמה בדור שלי, על הר הכרמל, האידיאל היה להיות תלמיד טוב, להתרים לאגודה למלחמה בסרטן, ללכת לתנועת הנוער, לקיים דיאלוג ערבי-יהודי לפחות פעם בחודש, לקרוא ספרים נחשבים ולעשות מרד קטן: דיאטטי, חינני, שלא מזיק לאיש ורק מסמן את הפיכתך לאיש בוגר. אבל משום שאצלי הדברים מסובכים קצת יותר, אני הלכתי קצת רחוק מדי. זה מעט מביך להודות: פעם ממש השתוקקתי להגשים, ממש חשתי שהמהפכה הבאה מתחילה מתוכנו, קבוצה של בנים ובנות. מגל וחרב, ואם מותר - כמה שיבולים, שמש ומרחבים זרועים עד קצה האופק. ההורים שלי בבית לא נבהלו, אבל אחרים לקחו את זה מאוד ברצינות. עד היום זכורה לי שיחה אחת, סביב שולחן סלוני, אגרטל וצלוחית סוכריות שאף אחד לא אכל מהן. אני, החברה הרצינית הראשונה שלי, והוריה. מצאתי עצמי מגן בלהט על מסלול ערכי בנח"ל, שנראה להם מוגזם קמעה, ואחרי שהנחתי את דעתם הם ביקשו לדעת מה יהיה אחרי הצבא. אני חושב שעניתי דברים שמזכירים קיבוץ, מעט סוציאליזם ואולי אפילו חלום רחוק על אחוות עמים. זה הספיק להם על מנת להסיר אותי מרשימת האורחים להם פותחים את דלת האינטרקום בכניסה לבניין. אחרי שנה של בכי ומריבות עם ההורים, חברתי נשברה ועזבה אותי. זו הייתה הפעם הראשונה שהקול הפנימי שלי קלקל לי זיון בטוח.

 

החשבונות והעתיד כמו מחלת עור, זה רק התגבר, הצורך המטופש למלא אחר הקול הפנימי: כשהשתחררתי מהצבא בער לי לגדל מלונים בערבה, שנה וחצי עם עשרה בדואים, גנראטור ובאר מים מליחים. היה כל-כך חם שהשתזפתי אפילו מתחת לבגדים. כשהחברים שלי סיימו את חצי הדרך לתואר, אני נאבקתי עם מוטציות של זבובי מדבר, שהפחידו גמלים, עקצו נחשים והטרידו מינית את המלונים הבתוליים שלי. כשהחלמתי ופגשתי שוב את העולם המודרני דופק אצלי בדלת עם חשבונות לתשלום - חזרתי לעיר, צרוב שמש וקפיטליסט אפוי רק למחצה. נרשמתי ללימודי קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב. השנים ההן התמלאו בניצוצות וברגעים מרתקים, מעט כסף ועתיד לא ברור. כשהחברים שלי התחילו תואר שני, משרד קטן, עסק מתפתח - אני עמדתי, חושש, מאחורי המצלמה וחיפשתי זוויות מרגשות ואור מחמיא. אתה הרי כבר מבין: שוב הקולות הללו, להם נהגתי להאזין, הם שהביאו עליי נזק אחר נזק, צרה אחר צרה. והצרות הגדולות, מסתבר, עוד עמדו להגיע.

 

הגעגוע והמציאות ככל שנקפו השנים, כך גבר אצלי הגעגוע לריח דבש המלונים בכפות הידיים, למרקם הרשתי של קליפת המלון, למגע הצורב של קרני השמש על העורף ולתחושת המעוף שבנסיעה הבודדה על הטרקטור במעלה ערוץ הנחל היבש אל משאבת המים. המודעה הקטנה של התנועה הקיבוצית בעיתונות הייתה לוכדת את עיני מפעם לפעם. עברתי ליד, סימנתי ועזבתי. עד שפעם אחת התקשרתי, נקבעה פגישה, והפכתי את הקולות והגעגוע למציאות: אנו משפחה נקלטת בקיבוץ.

 

גן-העדן והגיהינום התחלה מושלמת, נראה כמו גן עדן, אחר כך כמו גן עדן בשיפוצים, ובהדרגה עולה מההתנהלות של הקיבוץ הזעיר ריח קל של מחלה, מין עובש חי-פועם, ניוון ורפיסות שניקבו חור בבטן והחלו לגרד מציפוי הלב שהכיל אוקיינוס של תקוות וחלומות. חברים רבים נאבקו לשווא להפוך את מיצר ליישוב גדול יותר. ילדיהם שיוועו לחברים למשחק בכדור. הסולידאריות עלתה על נס במסכת חג המשק, אבל מהנסיעות למרפאה המרוחקת נותרו חלק מהתרופות להמתין לבעליהן - כי היו שלא נטלו חזרה לקיבוץ תרופות של שכניהם, משום שהשכנים לא מצאו חן בעיניהם. ביישוב הקטן הומלכו נסיכים ומלכים, היישר מחדרון ברמת-אפעל. משרות נקבעו ובעלי תפקידים מונו לפרקי זמן שלא נקצבו. גבינות, לחמניות וזיתים מילאו את ישיבות "שביעות הרצון-הטפיחה על השכם-ומאזני השנה החולפת". עוד מינוי בכיר מטעם, וממהרים לספור בסיפוק את המיליונים בבנק, וכבר דצמבר והחורף גשום וסוער: כמה מהגגות דולפים, אולם אל דאגה: לדירות המקורבים שלום.

 

יזמויות עסקיות חדשות של חברים נמרצים - נדחות על הסף. משולחן המזכירות נקבע רף לקבלת זוג נקלטים לקיבוץ - מתעקשים על כאלה שמביאים לפחות 12 אלף ש"ח נטו, תמורתם יקבלו המאושרים: חדר אוכל סגור; מכבסה - אין; תרבות מקרטעת; מקומות עבודה - אין; בתי ילדים - בקיבוצים השכנים; מרפאה ואחות - רבע שעה נסיעה; כולבו למוצרים בסיסים - קצת נסיעה, לא נורא; חצרן - מספרים שיש אחד כזה; נוי - פעם יש, פעם אין. ושלל דיונים מרתקים במזכירות על גובה השי לחג לחבר. נושאים מהותיים שנועדו לדיון בישיבות נדחים בשל קוצר הזמן, מתמוססים ונעלמים מסדר היום. כשהדלת נפתחת לכדי סדק צר, בורחים כל אלה שיכולים לחתור החוצה מהאי השוקע.

 

הטובים והטמבלים מה נשאר לי, כבוד הרשם? רק להתנצל על כך שאדם בגיל ארבעים, בלי איתות מוקדם, מתחיל לפלוט שטויות במיץ, כמו שאולי כדאי לנסות משהו אחר. מסגרת קליטה שונה? להתחיל בהליך בחירה לתפקידים וקדנציות? אולי נעשה גם מכרזים? האמת, הרעיון האחרון הרס אותם שם, בתנועה, לגמרי. קיבלתי טלפונים שאמרו שאני לא בסדר והמליצו לי לסתום, כי מניסיון, אנשים כמוני נשארים בסוף לבד. מיהרתי לדבר עם הרופא, אבל הוא אמר לי שאני בסדר גמור, רק קצת טמבל שגר במקום שהורג את הטובים. זה היה השלב שבו, בלי להבין לאן אני הולך ובניגוד גמור לעצת הרופא הטוב, החלטתי לבדוק אם זה רק אני. להפתעתי התברר לי שלא: הרוב רצו שינוי, סדר יום חדש, ואפשר היה להתחיל מייד ביצירת מפגשי תרבות, עיתון, שיחות, הצבעות ודיונים.

 

השיטה והשינוי זה לא מצא חן בעיני מנהלי התנועה, וגם באגף המשימות הרגישו שהעסק עלול להתרסק. מישהו הולך לחשוף את הבלוף. משפחת האצולה ונסיכי מיצר הוזעקו לתל-אביב בדחיפות. תמימים היינו אז, רק לפני שנה, שנראית כמו שנות דור. רצינו לשים סוף לשיטת הפרד-ומשול, למינוי שלא בבחירה, לקדנציות ללא מועד, לבעלי תפקידים שלא קיבלו מעולם אמון, למנהלים מונחתים מלמעלה. לא תאמין: לבסוף, כבוד הרשם, הצלחנו להגיע להסכמה עם התנועה. אפשר לבחור ולהיבחר, יהיו גם נציגים נבחרים של החברים בוועד הממונה. הללויה.

 

התאווה והשליטה התנועה התעשתה מהר והכחישה נמרצות את ההסכמה, בסבך הסברים נפתלים. רק חודשים ספורים מוקדם יותר היינו "קיבוץ במצב כלכלי שקיבוצים רבים היו שואפים להיות כמותו", וכעת - בעסק-ביש כלכלי, לו אחראים חברי מיצר "המורדים": אנו רוצים רק להיות מיליונרים, בעלי אדמות, לעשות אמבטיות חלב ממכסות החלב, לדחוס פטמי עוף מלוא המקרר, לשתות לבדנו מאות אלפי ליטר מכסת מי מאגרים לחקלאות, וגם לא לעבוד בכלל; התנועה היא זו שעומדת חוצץ בין תאוותם הבלתי-נשלטת של החברים לבין אמצעי הייצור.

 

הפירוק וההרכבה אלמלא היינו כאן, החברים "המורדים" בקיבוץ מיצר, לא היה חוזר אליך כאב הראש הקטן הזה. פעמיים בעבר כבר פירקו את קיבוץ מיצר והרכיבו אותו מחדש בעזרת חברים חדשים. אז למה, בעצם, לא לנסות בשלישית? מהמחלקה לצמיחה דמוגרפית בתנועה הקיבוצית נמסר שנתגלו מספיק לובשי חולצות כחולות חדורי רוח קרב בשנות העשרים המוקדמות, שיוטלו למערכה בקרוב. ניסיון העבר הוכיח כי הקרב אבוד, אבל חולצות כחולות יש, כנראה, בשפע.

 

הרושם והאמת כבוד הרשם, שמענו שאתה מגיע בקרוב לביקור אצלנו, לראות בעצמך מהי המציאות האמיתית במקום. אנחנו מבטיחים לקחת את התרופות ולא לעשות לך בושות. הוועד הממונה התחיל כבר לנסות לייפות עבורך את היישוב - שתקבל רושם שהיישוב נמצא בידיים טובות ונאמנות ושהאופק מלא בהבטחה לעידן חדש. בקרוב בוודאי גם יקצרו עבורך את הדשא, שהגיע לגובה שיא של ארבעים סנטימטרים, ויפנו את מכלי האשפה הגולשים. יו"ר הוועד פועל בנמרצות אצל כל חבר וחבר. אולי הוא יגיד לך מה שאמר לנו, שבסוף אנו נישבר, נשתף עמו פעולה ונבוא לאסיפות שהוא עורך. שאר חברי הוועד הממונה באמת בטוחים שמיצר בקריסה כלכלית ושאין כסף בקופה. בבנקים ובמשקי עמק-הירדן צוחקים, גם המאזנים מתים מצחוק - הם יודעים על המיליונים של הקיבוץ שנותרו בפיקדון, ועל מאות האלפים שזרמו לתוך סעיף "הנהלה וכלליות", שהכיל שכר עבודה של "מנהלים מטעם".

 

הגלגול והמחזוריות אבל זה כבר לא משנה. עכשיו מכינים את הקרקע למיצר החדש, מיצר בגלגול הרביעי. בדרך יש קצת כאבים, תהיה לידה קשה, חלק מהחברים ישרדו, חלקם לא, ואז לתנועה יהיו עוד  עשר עד 15 שנה של שקט עד להתפרצות הבאה של החברים "המורדים" החדשים. בינתיים תעוט על כולנו שכחה ואבק יכסה על המאורעות והימים הקשים הללו. עכשיו, כשאני חושב על זה, ייתכן שזוהי מחזוריות חייו הטבעית של קיבוץ זעיר בתנועה הקיבוצית. מעניין לבדוק, בוודאי היו דמויות דומות לי ולחבריי בגלגולים הקודמים של מיצר 2 ומיצר 1, ששמם נשכח כבר. איפה הם היום? מצחיק. אולי גם להם קראו "דני והמורדים"?

 


 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים