יש חיים בשוליים - מוזיקה אלטרנטיבית בקיבוצים



יש חיים בשוליים

סיון שדמון


הקיבוצים שמכילים שפע של מבנים ישנים ואווירה פתוחה הופכים את הקיבוצים למעוז של המוזיקה האלטרנטיבית, זו שסולדת מהמחירים הגבוהים בעיר ומהכפייה האופנתית של המיינסטרים בעיר

 

הקיבוץ היה תמיד חממה למוזיקאים מכל הסוגים. לעתים הם גם פרצו החוצה וכבשו את הזרם המרכזי. שרהל'ה שרון, הגבעטרון, חבורת יוצאי משמרות, גבעת ברנר (להקת "איפה הילד"), ועוד. אבל היום מרכז הארץ הפך למרכז של הכל. בתי ספר למוזיקה עושים מקצועיות קפיטליסטית את מה שפעם עשו האולפן האזורי, חדר המוזיקה בקיבוץ וסתם אהבה תמימה למוזיקה.

 

רוב המוזיקאים עוזבים את הפריפריה ומתקבצים בכרך הגדול, ולקיבוצים לא נותר אלא לארח הופעות מוזמנות מראש; אבל פעילות מקומית, עצמאית וספונטנית יוק. מתי בפעם אחרונה שמעתם על להקה של קיבוצניקים שעלו לחמם את אהוד בנאי כשזה הופיע במועדון בקיבוץ?

 

אבל יש עכשיו שתי התרחשויות מוזיקליות בקיבוצים, שני קצוות שונים ומכנה משותף: היצירה העצמאית המשותפת, ההתרחקות מהזרם המרכזי והאהבה הגדולה למוזיקה.

 

עקב מחירי הבירה

 

להקות רוק תל-אביביות קטנות עולות לרגל באופן קבוע למקדש רוק'נרול קטן שהקימו בני הקיבוץ באחד הקיבוצים הגדולים במרכז הארץ. המקום הוא אלטרנטיבי במהות. האנונימיות מתבקשת. לכן אין לי רשות לומר את שם הקיבוץ.

 

המועדון הקטן, למעשה צריף נטוש, הפך לאחד הלוקיישנים המרתקים ביותר להופעות קטנות של מוזיקאים מהשוליים. הוא ממוקם בשכונת מגורים מוזנחת בתוך הקיבוץ, ונקרא על שם סבו של אחד המקימים. הם פלשו לצריף שעמד בשיממונו, מצאו את המקום המושלם לנגן או סתם לשבת ולהקשיב למוזיקה, ומשתדלים לפעול הרחק מעיני הממסד והקהל הרחב, ומכאן השמירה על האנונימיות.

 

בחורף יש קמין תחת הגגון הצמוד, ומדורה בחוץ אם לא גשום מדי, והאווירה מזכירה משהו בין מגורי הנעורים לצריפי המתנדבים. "החזון היה מועדון מתנדבים בשנות ה-70", מסביר א', 37, פליט להקת רוק מצליחה שחזר לקיבוץ, מתגורר בו בשכירות, וחובק בן ראשון. הוא מנגן בלהקת הבית, משמש כסאונד-מן ומקליט ברוב הערבים, ואם יישאל איפה אפשר להשיג בירה יצביע על המקרר ועל הכוס שאוספת את המחיר הסמלי תמורתה. הכניסה היא בחינם כמובן, ואת המניעים להקמת המועדון הם מסבירים במחירי הבירה הגבוהים בעיר ובחוסר האלטרנטיבה התרבותית בקיבוץ.

 

"כשהכל התחיל לא הייתה פה אלטרנטיבה. הדיסקו הקיבוצי נסגר, וגם כך לא מצאנו בו עניין. בקיבוץ השכן הדיסקו נראה בדיוק אותו דבר, ואז הקמנו את המקום הזה", מספר ר', בן אותו גיל, גם הוא בן המשק שעבר לא מעט וחזר להתגורר בשכירות.

 

"אבל גם המצב של הקיבוץ תרם את התנאים. זה לא היה יכול לקרות בזמן אחר. בתקופה שבה הכל השתנה בקיבוץ, רק אז יכול היה לקום דבר כזה". בצניעות ובשקט הוא מפעיל את המועדון והפעילויות השנתיות שיוצאות ממנו, כמו למשל שני פסטיבלים קטנים, שמועלים מדי שנה בחגים.

 

אנחנו מפה

 

הקיבוץ עדיין מנסה להקשות על חייהם, שלוש שנים כמעט אחרי הפתיחה הבלתי רשמית, אבל בוואקום שנוצר ביישוב מסתבר שיש מקום גם להתרחשות שכזאת.

 

על זיקתו לקיבוץ מספר ר' בגוף רבים, כמייצג את שאר החבורה, "אנחנו מפה, אין לנו בית אחר". ואולי בעצם אין לממסד יכולת לעצור אותם, פשוט כי דווקא הם מנסים לשמור על הרוח השיתופית. "בעיניי כל מה שאנחנו עושים, הם לא דברים שאנחנו עושים בשביל מישהו אחר, אלא אירועים שכולם שותפים להם ונהנים מהם. אנחנו לא רוצים לעבוד קשה. מה שאנחנו רוצים זה מוזיקה".

 

על קירות הצריף תלויים תקליטים של מיטב אמני הרוקנרול לדורותיהם. המוזיקה שמתנגנת ברקע - בעוצמה ניכרת - נוטה לכיוונים של רוק קלאסי ועצמאי, פאנק וגראנג', אבל בכל מקרה מתרחקת מהזרם המרכזי. האוכלוסייה קטנה וקבועה יחסית, ומורכבת מתושבי הקיבוץ וסביבותיו, בני משק ואחרים, רובם בין הגילאים שלושים לארבעים.

 

"בהתחלה סתם ישבנו והקשבנו למוזיקה, אחר כך הגיעו מוזיקאים ונתנו הופעה אקוסטית, ולאט לאט נכנסו התופים והגיטרות", נזכר ר'. בין יושבי המקום הקבועים יש הרבה מוזיקאים ויש אפילו להקה שהוקמה במקביל למועדון, ושלל מוזיקאים שפוקדים אותו, ולעתים קרובות מתפתח "ג'אם סשן".

 

ג'אמינג

 

למונח "ג'אם סשן" עוד לא המציאו מילה בעברית, עד כמה שאני יודע. מדובר על להקה שמתקבצת באופן ספונטני על הבמה או בחדר חזרות לזמן בלתי מוגדר ובלי תיאום מוזיקלי. גם מי שלא באמת יודע לנגן מוזמן לתפוס גיטרה ולאלתר, או לכל הפחות לקחת שני מקלות ולהקיש בקצב.

 

הפועל "לנגן" באנגלית פירושו גם "לשחק" וזו האווירה גם במקרים כאלה, משחק שכל אחד יכול להשתתף בו, וזו אולי חלק מהמהות של הפאב הזה, והפסטיבלים.

 

מי שמעדיף לשבת ולהקשיב ייהנה בינתיים גם מטקסים מוזרים כמו הפרחת עשן לתוך הצריף הסגור, ומהערות מעודדות עם גוון ציני, שנזרקות לאוויר כסוג של משובת נעורים. באחת ההופעות המתופף קם והכריז שהוא אסמטי ולא יכול לסבול את זה יותר, אז הקהל החל לנופף בידיו כדי לאוורר את הצריף הדחוס. לפעמים מוכרז הערב כמסיבת תחפושות או טוגות, וכולם מתעטפים בסדין לבן.

 

הגרעין הקשה של החבורה קשור בקשרים חברתיים ומוזיקליים לסצנת הרוק לדורותיה בתל-אביב, וגם לצייר קירות מפורסם שמארח בחצר ביתו בתל-אביב אירועים דומים. גם חבורה של מוזיקאים אתניים מאשדוד פוקדת את המקום בקביעות, והסך הכול יוצר הרגשה של מקלט ליצירה עצמאית וחופשית, שלא לוקחת עצמה ברצינות מדי ובאמת ובתמים מקבלת את השונה. ולפעמים זה נוגע בביזאר.

 

בפסטיבל השנתי שמתקיים בראש השנה, כבר שנה שלישית ברציפות, ונקרא "שנטילולו", עלו לבמה בשעת לילה מאוחרת שני גברים לא צעירים והעלו חיקויים של אלביס פרסלי, אם רק היה חי בישראל ומשתחרר זה עתה ממוסד פסיכיאטרי.

 

אנטי שנטי

 

הפסטיבל נקרא על שם כלבה מקומית שבינתיים הלכה לעולמה, לולו, ונקרא כך רק בשנה שעברה. השנה לא נבחר שם, אבל כותרת המשנה הייתה ונשארה "פסטיבל אנטי שנטי".

 

גם מיקומו של הפסטיבל משתנה משנה לשנה. ר' מסביר זאת דווקא בהצלחה של הפסטיבל הקודם. "לפני שנה הגיעו יותר מדי אנשים וגם לא בדיוק הקהל שרצינו. ואז גם המשטרה הגיעה. ניסינו להיות זהירים הפעם, לחזור לממדים טבעיים".

 

אבל חוסר היציבות נובע גם פשוט מהאופי הלא ממוסד של ההתרחשות. "בגדול זה עניין די ספונטני, ועד הרגע האחרון אף פעם לא ברור אם זה קורה או לא. כמו שזה מתלבש זה מתלבש".

 

בראש השנה האחרון הפסטיבל התקיים בצריף ששימש פעם כחדר אוכל לעובדי הגד"ש. בפנים צמחו ברזים של בירה. גם דלפק מכובד נבנה ובחוץ, באמצע השדות רחבי הידיים, נפרסו שטיחים ועליהם כיסאות וספסלים ומזרונים לשימוש הקהל. אזור הפסטיבל הקטן היה תחום בגלילי צינורות השקיה ענקיים ומדורות עליהן התבשלו סירים מפוייחים היו פזורות בצדדים.

 

מהתיאור אפשר לחשוב שהשם מטעה ומדובר בעוד פסטיבל, קטן אומנם, מעדות השנטי, אבל צריך להיות שם ולשמוע את המוזיקה כדי להבין שזה לא כך.

 

הלהקות, שלא מקבלות תשלום עבור ההופעות, אבל ששות להופיע, עלו לבמה אחת אחרי השנייה. ביניהן הושמעה מוזיקת רקע, רוקנרול עצבני, והתוצאה היא אווירה מחשמלת.

 

גם הקהל לא משלם בכניסה, ומחירי השתייה והאוכל נמוכים. בני קיבוץ לשעבר, חברים של חברים, תושבי האזור ששמעו על זה במקרה, והרבה מוזיקאים מכל הארץ, באים להופיע ולהשתתף.

 

הגיוון והאווירה החופשית יוצרים אווירה מיוחדת. למרות שהקהל לא תמיד נראה בהקשבה מלאה, וגם אם אין התגודדות גדולה מול הבמה, המוזיקאים שהופיעו מספרים על הרגשה מיוחדת וחוזרים להופיע בפסטיבל או במועדון שוב ושוב.

 

באחד הלילות הופיע גם נגן עוד. ר' מספר שהוא שייך לחבורה האשדודית, שהייתה מגיעה בימי שישי למועדון עם אוכל ביתי וכלי נגינה, ומארגנת חפלה מוזיקלית.

 

אחריו הועלתה עוד הופעה מיתולוגית עבור באי הפסטיבל, שכללה רוקר צעיר וזרוק בחולצת הוואי ולהקה מאולתרת למדי. מאוחר יותר הופיע אחד מבני הקיבוץ, עם מוזיקת רוק מקורית וגם ביצוע לנעימה שהמורה לספורט חיבב במיוחד.

 

שלושה לילות ושני ימים נמשכה החגיגה השנה, מערב החג ועד צאת השבת, כשביום נשארים בשטח הגרעין הקשה של המארגנים, ולרוב נערך ג'ם סשן, ובערב המקום מתמלא.

 

יש חברים מהקיבוץ בין האורחים הקבועים?

"מעט", אומר ר'. "השייכות היא תרבותית ובראש, לא לפי מה שכתוב בת.ז".

 

צאלים

 

גם בקיבוץ צאלים שבדרום אוהבים את הביטוי "ג'אם סשן". מוזיקאים מפורסמים כמו ברי סחרוף ותומר יוסף, מגיעים פעם בכמה חודשים, ללא הודעה מראש, ו"מג'מג'מים" כל הלילה על במת הפאב הקיבוצי. נוכחים באירוע שכזה חזרו ללא מילים ורק סיפרו שזה בדרך כלל נגמר רק כשהשמש המדברית זורחת.

 

האמנים אומרים שאין כמו הקהל המקומי, שמורכב מהקיבוצניקים, המתנדבים, והאורחים שבאים במיוחד גם ממרכז הארץ. המועדון, ה"באר" (be'er) שמו, מופעל על ידי חברי הקיבוץ, ומתפקד כעסק לכל דבר. מסיבות והופעות מכל מיני סוגים מתקיימות בו באופן קבוע, אבל האירועים המשמעותיים הם לילות הג'אמים וכל מה שקשור במוזיקת רגאיי.

 

לצאלים רומן ארוך עם מוזיקת רגאיי, שתועד בהרחבה בעיתון "הארץ" לפני כשנה. "חממות גראס ליצוא עוד אין שם, אבל קיבוץ צאלים נהפך למעוז של תרבות הראסטאפארי. מה שהתחיל בסוג של התלהבות ילדותית היה עם השנים לאחד המאפיינים הבולטים של הקיבוץ. חברים מגדלים ראסטות כבדות וחובשים כובעי צמר בצבעי ירוק-צהוב-אדום. את ערכי השוויוניות והשיתוף הם יונקים לא מטבנקין אלא מבוב מארלי. את השירה בציבור החליפה מוסיקת הרגאיי בתור פסקול משותף של שלושה דורות", נכתב בהערצה בעיתון. בשנת 1986 נערך פסטיבל רגאיי גדול בפארק אשכול הסמוך. מי שהיו אז בני 12 והושפעו מהאווירה, הם היום חברי קיבוץ ואבות לילדים, שמוזיקת הרגאיי ואורח החיים שנקשר בה עדיין תקפים לגביהם, ומועברים לדור החדש. מזכירת הקיבוץ טלי רוזנוויג, 37, סיפרה לכתב הארץ, קובי בן-שמחון, שמאז פסטיבל הרגאיי חל תהליך אטי אך עמוק של התקרבות לתרבות הראסטאפארית, שבא לביטוי ברמות שונות. הדבר הוסיף, לדעתה, גוון ייחודי לאורח החיים. וכך, היום, מוזיקאים שגדלים על  קצב הג'מייקני, מתופפים שמתקבצים לג'אם סשן קטן, מגדלי ראסטות ועוטי בגדים בצבעי הרגאיי, הם תופעה מוכרת לדברי מבקרים בקיבוץ.

 

האהבה הגדולה שלהם לתרבות הראסטה קיבלה חיזוק לפני שנתיים בפסטיבל רגאיי שנתי, "פסטיבל האביב" שמו, שמתקיים בפסח ומושך אליו כ-1,500 איש. מוזיקאי רגאיי ישראלים ובינלאומיים כבר סימנו את הקיבוץ והפסטיבל כמקום מועדף להופעות, ושיטוט קצר  באינטרנט מגלה שהפסטיבל הציב את הקיבוץ על מפת הרגאיי הבינלאומית.

 

הפסטיבל מתקיים בשטח הבריכה בקיבוץ, נמשך יום ולילה ומתאים באופיו לכל הגילאים, כולל משפחות וילדים. הרבה מוזיקאים עוברים בצאלים, וכמובן שגם הנוער בקיבוץ סופג את האווירה.

 

להקה שהורכבה מבני המקום בגילאים מגוונים, פעלה כשנתיים וזכתה להצלחה רבה. הלהקה, "קטרודה וייבס" שמם, הופיעה בפסטיבל האחרון וכוכבת הפסטיבל, זמרת ג'מאייקנית, הצטרפה אליהם וביחד הם הלהיבו את הקהל.


כתובת אי-מייל של סיון שדמון:
sivan.shadmon@orange.co.il








עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים