למי שייך הכסף - בעקבות השינוי: בימ"ש דן בזכאותם של חברים לכספים שהתקבלו ממקורות חיצוניים (ירושה, פיצויים)




למי שייך הכסף

יעקב דרומי


בעקבות השינוי: בית המשפט דן בזכאותם של חברים לכספים שהתקבלו ממקורות חיצוניים (ירושה, פיצויים) * ובין השאר אינו מתייחס כדבר ברור מאליו לכך שקיבוץ יוכל תמיד לספק את צורכי חבריו * שני מקרים לדוגמה

 

מהלכי השינוי בקיבוץ משנים את ההתייחסות של החבר, כמו גם של בית המשפט, לשימוש בכספים שקיבל החבר ממקורות חיצוניים, בין אם מדובר בכספי ירושה או בכספי פיצויים. אם בעבר היו כספי פיצויים (בתאונת דרכים, למשל) מגיעים, כמובן מאליו, לקופת הקיבוץ, הרי מהלך השינוי גורם לחבר לבדוק שמא הוא זכאי לחלקם היחסי של הכספים שהועברו לקיבוץ, המתייחסים לתקופה שלאחר השינוי. גם בית המשפט אינו מתייחס עוד כדבר ברור מאליו לכך שקיבוץ יוכל תמיד לספק את צורכי חבריו, ואינו ממהר להתיר לחסויה לחלק כספי ירושה שקיבלה בין ילדיה, שמא תזדקק להם בעתיד.

 

האינטרסים של החסויה

 

"אין ערובה לכך, שהקיבוץ ימשיך לספק את כל צרכיה של החסויה גם בעתיד או שמצבו הכלכלי של הקיבוץ ייוותר על כנו", פסק השופט סארי גיוסי, מבית המשפט לענייני משפחה בנצרת, ודחה בקשת אפוטרופוס של חסויה חברת קיבוץ, לחלק בין ילדיה כספים שקיבלה מעיזבונו של אחיה.

 

החסויה, ילידת 1925, חברת קיבוץ, מתגוררת בבית סיעודי בקיבוץ. היא ירשה מעיזבונו של אחיה 431 אלף ש"ח. לצורך טיפול בכספים אלה מינה בית המשפט את גיסה לשמש בתפקיד האפוטרופוס. הוא פנה לבית המשפט וביקש לאשר את משיכת הכספים הללו, כדי לחלקם בין ארבעת ילדיה הבגירים של החסויה. בית המשפט שדן בבקשה החליט שלא להיענות לה וקבע, מחד, כי "לא הוכח רצונה של החסויה לשחרור ולחלוקת כספי העיזבון", ומאידך שאין בחלוקת הכספים כדי לשרת "את האינטרסים של החסויה ואת טובתה, שכן חלוקת כספי העיזבון תשאיר את החסויה נתונה לחסדי קיבוצה ותלויה באופן מוחלט בעזרה שהוא מספק לה, וכי כספי העיזבון מהווים מקור שיבטיח לחסויה באופן עצמאי הוצאות קיום ועזרה לעת צורך", שכן "אין ערובה לכך שהקיבוץ ימשיך לספק את כל צרכיה של החסויה גם בעתיד".

 

ערעור על החלטה זו הגיע לפתחו של בית משפט העליון, בטענה כי "אין למנוע מאדם את מימוש משאלתו" (חלוקת הכסף לילדים), תוך ציון העובדה שהאם העניקה את הסכום הראשון שהגיע בזמנו מהעיזבון, לאחת מבנותיה. עוד נטען כי "צרכיה של החסויה מובטחים עד ליומה האחרון מבלי שיהיה לה צורך בכספי העיזבון, שכן הקיבוץ מחויב לממן כל צורך או מחסור שלה", וכי "שגה בית המשפט בהטילו ספק בחוסנו הפיננסי של הקיבוץ".

 

השופט אליקים רובינשטיין דחה את הערעור וקבע כי "מבלי לפגוע חלילה באפוטרופוס וביושרתו", אין מקום להתערב "בשיקול דעת שהפעיל בית המשפט לענייני משפחה, בשימו בכף המאזניים האחת את המחויבות הבסיסית לעתידה של החסויה", וכי גם אם אין זה סכום מבוטל, עדיין "אין הוא עצום בנסיבות של צרכים רפואיים וכלכליים מיוחדים, באריכות ימים ושנים שהכול מאחלים לה; ובכף המאזניים האחרת, את מה שהוגדר כרצונה להעניק 'ביד חמה' לילדיה".

 

בית המשפט סבר כי "לא הוכחה לפניו כדבעי משאלת החסויה להוציא את הכספים מרשותה ולחלקם בין ילדיה עתה". אחריותו של בית המשפט, במקרה של ספק, אמר השופט רובינשטיין, היא "לטובתה של החסויה בעתיד". הוא מורה לאפוטרופוס "להשקיע כדבעי את כספי החסויה", ומציין שאם בעתיד יתעוררו צרכים (כגון נסיבות מיוחדות של מי מילדי החסויה), "תהיה תמיד פתוחה דלתו של בית המשפט לענייני משפחה".

 

למי שייכים הפיצויים

 

יותר מ-200 אלף ש"ח קיבלה חברת קיבוץ יפתח שהתאלמנה מבעלה, שנפגע בתאונת דרכים ונפטר לאחר מכן. הסכום, שהתקבל עוד בשנת 1989, בהליכים מול חברת ביטוח "הסנה" - הועבר בזמנו לקיבוץ. בתביעה המתבררת בימים אלה בבית משפט השלום בעפולה, טוענת אותה חברה: "תוכנית השינוי בקיבוץ, שהופעלה באוקטובר 2000, יצרה שינוי מוחלט ומהפכני של דרך התנהלות הקיבוץ ושל מערכת היחסים שבין הקיבוץ ובין חברי הקיבוץ". כתוצאה משינוי זה, טוענת החברה - בתביעה שהגישה באמצעות עו"ד גל פלג - כי "הקיבוץ איננו מעניק לה כל תקציב או זכות נוספת בגינו של המנוח ואין הוא מחויב עוד לספק לה לעתיד את כל צורכי מחייתה". לפיכך, לטענתה, "הקיבוץ הפר את התחייבותו כלפיה", ולכן עליו להשיב לה את סכום הפיצויים שהועבר אליו, בניכוי הסכום היחסי "עבור התקופה שעד להפרטה" שחלה בקיבוץ. לפי תיאור הדברים בבית המשפט, פנתה התובעת לקיבוץ, שלטענתה "הכיר במישור העקרוני בזכאותה לקבלת חלק מכספי הפיצויים, אך לכלל הסכמה לא הגיעו". הקיבוץ, מנגד, "מכחיש שהייתה התחייבות כזו, בוודאי שלא התחייבות מפורשת".

 

בבית המשפט העלה הקיבוץ, באמצעות עורכי הדין אילנה שפרלינג וגיא אמון (ממשרד "גולן, גולדשמיט"), טענה מקדמית, לפיה "התביעה התיישנה". משמעות טענה זו היא שחלף פרק הזמן הקבוע בחוק בו ניתן היה להגיש תביעה (בדרך כלל שבע שנים מהמועד בו נוצרה עילת התביעה, שכן לטענת הקיבוץ מדובר בכספים שהתקבלו בשנת 1989, כאשר התביעה הוגשה 16 שנה לאחר מכן, בשנת 2005). בתשובה, טענה החברה כי "עילת התביעה" שלה נולדה בשנת 2000, עת שונה תקנון הקיבוץ, ומאחר שממועד זה טרם חלפו שבע שנים, לא התיישנה תביעתה.

 

השופט יוסף בן-חמו מוצא כי "אומנם, התביעה הוגשה בשיהוי רב, אך אין בכך כדי ליצור התיישנות", והוא פוסק כי בשלב מקדמי זה הוא דוחה את טענת ההתיישנות, אך קובע שיהיה צורך לבדוק, במהלך בירור התביעה, "אם שינויו של התקנון שנעשה, לכאורה, כדין, מקנה לתובעת עילת תביעה, ואם יכולה התובעת לטעון ששינוי התקנון מהווה הפרת הסכם כלפיה", לאחר שבשינוי היא נטלה או אמורה הייתה ליטול חלק בתור חברת קיבוץ. התביעה תוסיף, אפוא, להתברר והצדדים הוזמנו להמשך הדיון בפני השופט.


 



מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים