גבורות שריד - יומולדת שמונים לקיבוץ




גבורות שריד

ארנון לפיד


שלישיית שריד בעבר

קיבוץ שריד חוגג שמונים * הפרנסה מצויה, ההפרטה מתרחבת לאטה ובהסכמה, ואפילו השלישייה המיתולוגית התאחדה * יומולדת שמח

 

"על מקום זה אני חוזר וחושב תמיד בזיכרון של אושר" - סיפר הסופר פנחס שדה בראיון ל"על-המשמר" (1993) - "על השדות של עמק יזרעאל ליד קיבוץ שריד. נולדתי והייתי תינוק בפולניה, ואין זו בשום פנים המולדת שלי. האדמה של עמק יזרעאל וסביבות שריד, שם הייתי שנתיים, הן בדמיוני המולדת שלי. אם אני חושב היכן הייתי רוצה להיות - על אלה אני חושב. לפעמים אני חושב, שטוב הייתי עושה אם הייתי יוצא לחלוב ברפת, או כבשים בדיר, או להשכים לשדות הירק..."

 


שלישיית שריד היום

שדה (אז, פלדמן) הצטרף לחברת הנוער בשריד 18 שנה לאחר העלייה - על הגבעה החשופה שבצפון העמק, בקיץ 1926 - של מייסדיו, הליטאים מקבוצת "אחווה" והצ'כים מ"בלאו-וייס", ואחרי שהצטרפו לקיבוץ ההשלמות מפולניה ומרומניה. העמק כבר היה חלום, הביצות והמלריה לא היו אלא זיכרון רחוק, והגבעה הצחיחה הלכה ונתכסתה באותו חורש סמיך, שהיום מצל עליה מכל עבריה, ובאביב מתמלא שלל פרחים.

 

אפרים רוזן, התינוק הרביעי שנולד בקיבוץ, לימים מזכיר הקיבוץ-הארצי, עמד אז לפני סיום לימודיו במוסד במשמר-העמק, שם חיו ולמדו בני כיתתו החל מגיל שבע ("פעם בשישה שבועות היינו רואים את ההורים, וזה היה בכלל לא רע"). רוזן אומנם חלה בינקותו בקדחת, אבל לעומת זאת אינו זוכר ימים של מצוקה ורעב. "בשנות הצנע", הוא מספר, "הסתפקנו במועט, כמו כולם, אבל הפרנסה הייתה מצויה תמיד, קודם מגידולי הפלחה ולימים מחקלאות אינטנסיבית: גד"ש, מטעים, לול, רפת וצאן". ב-1956 הוקם בשריד בית מלאכה לאבני משחזת, "גמל", שברבות השנים התרחב והפך תשלובת לייצור מוצרי השחזה, חיתוך וליטוש מהגדולות מסוגה בעולם. הרבה בזכות "גמל" צלח הקיבוץ את המשבר הגדול של שנות השמונים ואת שנות האינפלציה המטורפת, ללא זעזועים. אדרבא - מצבו היה איתן, והוא נמנה עם הקיבוצים התורמים.

 

היום, בהגיעו לגבורות, חיים בשריד 400 חברים (כ-700 תושבים), וחיים בטוב: החגים נחוגים, ההיצע התרבותי עשיר, בעיקר בזכות העשייה התרבותית של המועצה האזורית, ומשנת 1992 צוברים החברים פנסיה אישית. זו, יחד עם הנכסים המניבים של הקיבוץ, משחררת אותם מדאגה ליום המחר. לפני שלוש שנים, לאחר עבודת הכנה מדוקדקת, וללא מתחים, אימץ הקיבוץ ברוב גדול את המודל המשולב, וכיום בודקים בו אפשרות ללכת צעד אחד נוסף קדימה ולהרחיב את גבולות ההפרטה. את חלון ההזדמנויות שפתח "המינהל", בהתירו בנייה פרטית בחצר הקיבוץ, מתכוונים כאן לנצל להחזרת הבנים, במעמד של תושבים עם הסדרים מיוחדים. מתוך 48 מגרשים שאושרו לבנייה, נמצאות בשלבים מתקדמים של תכנון כעשרים יחידות דיור, ובתוך שנה ייגשו לבנייה.

 

דני נמרי (64), שילדותו כבר עברה עליו בבית הילדים של שריד, זוכר ילדות ונעורים מאושרים וגדושי חוויות (כמה מהן הוא מתאר בספרו החדש, "מנעול החלומות"). גם בשנות הצנע, הוא מספר, עשו המבוגרים ככל יכולתם כדי שהילדים לא ידעו מחסור. שריד, מאפיין נמרי, היה תמיד קיבוץ סלחני, ותרני, גמיש - גם כששניים מחבריו, שלמה רוזן ונתן פלד, שימשו שרים מטעם מפ"ם בממשלות ישראל. "רוזן היה אדם כריזמטי ורב השפעה, ודעתו נחשבה במיוחד. אני זוכר שיחת קיבוץ סוערת אחת, בה נדונה השאלה הגורלית, אם לקחת או לא לקחת עובד שכיר לאחד הענפים. אבא שלי, שהיה במשך שנים פעיל בתנועה ובמפלגה, היה כולו סמוק מכעס, וגם חברים אחרים דיברו בדם לבם. כל אותה עת ישב רוזן בפינת חדר-האוכל, מוצץ את מקטרתו ושותק. קרוב לחצות הוא קם להשמיע את דבריו, וכשסיים לדבר, הצביעו החברים כאיש אחד בעד הצעתו, כצפוי".

 

כמו בקיבוצים אחרים, סימנה מלחמת ששת הימים את ראשית היחלשות החישוקים החברתיים בשריד. גל עזיבה עבר על הקיבוץ, וגם הבנים, מחזור אחר מחזור, לא שבו אליו לאחר הצבא. היום, אומר נמרי, יש רוח אחרת, ואופטימיות: הבנים שוב חוזרים, ואפילו שלישיית שריד המיתולוגית התאחדה מחדש ושבה להופיע, "וזה, הרי, אומר הכול".

 

גם רוזן, שמתקרב לגיל שמונים, אבל נשמע צעיר בהרבה, מרוצה: מדי בוקר הוא משכים לכמה שעות עבודה ב"גמל", המפעל שניהל בעבר - "לא כי צריך", הוא אומר, "אלא כי זה טוב לגוף ולנפש". לטובת הנפש הוא גם מתמיד לנגן בתזמורת כלי הפריטה של המועצה האזורית מגידו, ומשתדל שלא להחמיץ, בצוהרי יום שישי, את הדיונים הקריטיים של "פרלמנט העמק" ביפעת. אם בכל זאת מעיק עליו משהו, זהו חוסר היכולת להוריש משלו לצאצאיו. שיוך הדירות הוא צעד בכיוון הנכון, אומר רוזן, אבל מסובך לביצוע. בכל מקרה - "שלא יהיה יותר גרוע".


 



מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים