שכונה סוף הדרך - שכונת "שמורת האלונים" שבמרום גולן היא סיפור הצלחה בזכות שילוב קטלני בין אישיותה של המשווקת, ציפקה הראל, היופי של שמורת האלונים בתוכה נבנו הבתים והפתיחות של אנשי הקיבוץ. מה שמעיב הוא שאלת הפרנסה והיכולת להשיג עבודה בפריפריה



שכונה סוף הדרך

רוני מ. האס


שכונת "שמורת האלונים" שבמרום גולן היא סיפור הצלחה בזכות שילוב קטלני בין אישיותה של המשווקת, ציפקה הראל, היופי של שמורת האלונים בתוכה נבנו הבתים והפתיחות של אנשי הקיבוץ.

אך מה שמעיב על הכל הוא שאלת הפרנסה והיכולת להשיג עבודה בפריפריה הרחוקה

מבחינתה של ציפקה הראל, חברת מרום גולן והנשמה של ההרחבה הקהילתית, שנבנתה

בלב שמורת האלונים הסמוכה לקיבוץ, מדובר בחזון אחרית הימים - רק לפני 4 שנים התחילו

לשווק את השכונה הקהילתית שלהם, והיום כבר 48 מהבתים נקנו, 40 מתוכם מאוישים וחשוב

מכך, המדרכות הומות אדם, מגרשי המשחקים נמלאו ילדים, 2 בתי ילדים שופצו על מנת לחזור

לפעילות וכעת השלישי בדרך.

 

קיבוץ מרום גולן קם בשנת 67' בצפון רמת הגולן. קיבוץ חזק, קהילה איכותית ובטוחה בעצמה.

ציפקה אומרת שזו אחת הסיבות שההרחבה מצליחה. "יותר קל למכור תפוח יפה מאשר תפוח רקוב".

לא רק הקהילה יפה, גם שמורת האלונים בתוכה נבנתה השכונה היא מקור התפעלות בפני עצמו.

"אנחנו שומרים על האלונים כעל בבת עינינו, אם יש צורך להזיז עץ בגלל הבניה, אנחנו מעתיקים

את מקומו בזהירות ובאחריות מלאה", מספרת ציפקה בכובד ראש.

 

בשנת 2002 החליטה קהילת מרום גולן שהיא רוצה לגדול, מתוך מבט על העתיד הדמוגרפי.

"עשינו את הכל בצ'יק צ'ק. באוגוסט 2002 ההחלטה אושרה בקיבוץ ומיד התחלנו בשיווק, ביולי

2003 כבר התחילו לחפור יסודות". השכונה קיימת כמעט שלוש שנים, חיות בה 40 משפחות, רובן

המכריע מהמרכז, כולן עברו ועדת קבלה ומבחנים אישיים. "על כל 45 משפחות שמביעות

התעניינות רק אחת מחליטה בסוף להשתקע כאן. הטיפול הוא אין סופי, כל משפחה שמתעניינת

מקבלת יחס מלא". על היחס הזה מעידים כל התושבים, רובם אומרים לנו כי אחת הסיבות

המשמעותיות שהביאו אותם לכאן זו ציפקה. "היא פשוט ידעה לעשות לנו את זה. הרגשנו שייכים

למקום, דרכה הבנו שכאן אנחנו רוצים להקים את ביתנו".

 

למצוא פרנסה

 

בוועדת הקבלה למדו חברי הקיבוץ להזהיר את המרואיינים מפני הקשיים הכלכליים.

"אנחנו מייעצים להגיע לכאן רק אחרי שמוצאים מקור פרנסה", אבל גם הקיבוץ עצמו מהווה מקור

פרנסה. "13 תושבים מאיישים עבודות בתוך חצר המשק, בבתי הילדים, במשרד הטוף, במרפאה,

הכל נעשה כמובן דרך מכרזים מסודרים ואם מישהו מתאים, הקיבוץ שמח להעסיקו". מצד שני יש

תושבים שהקימו יזמויות ואף הצליחו - ספא בלב שמורת האלונים, מרפאה לדיקור סיני שכבר

עומדים בתור לטיפול אצלה (אפילו ציפקה היא דוגמא מהלכת להצלחותיה: נגמלה מעישון כבד

בזכות הדיקור).

 

"היה ברור כי הרחבה תהווה זריקת מרץ לקיבוץ, היום כבר אולי צריך לחשוב על עצירה בגדילה",

אומרת ספק בהומור ספק ברצינות יונית שנקר, שהצטרפה בעצמה לפני 15 שנה למרום גולן

כחברה ומתנדבת היום בוועדת הקבלה של ההרחבה. ואכן יש תחושה כי מרום גולן הצליחו להגיע

לאיזון טוב בין חברי הקיבוץ לתושבי ההרחבה כאשר חלק מוותיקי הקיבוץ לא ממש יודעים

להבדיל מי חבר הקיבוץ ומי תושב. הקהילה גדלה ונרקמה מערכת יחסים נעימה בין החברים

לתושבים, החברים מונים כ-80 משפחות כאשר הצטרפו אליהם 48 משפחות דרך ההרחבה.

"יש הרגשה של הרבה איכפתיות ואהבה", מספרת מירב גולן-עטיה, שהגיעה אל הקיבוץ

מראשון-לציון עם בן זוגה, בכור, ושני ילדיה מנישואין קודמים - אדר (9), ואורי (5). לבכור יש

עבר משקי עשיר, כאשר היה חבר גרעין לקיבוץ חמדיה ונשאר כחבר משק כ-17 שנה. "החלטנו

שבראשון אנחנו לא נשארים, נמאס לנו מהמרוץ המטורף אחרי הזמן, והתחלנו לחפש לאן לעבור.

שמענו על פסטיבל הגליל והגולן שהתקיים בחורף האחרון, ושם פגשו את ציפקה. הם הגיעו לסוף

שבוע בגולן וטיילו בכל מיני יישובים. כשהגיעו למרום גולן, לקחה אותם ציפקה לטיול ברחבי

הקיבוץ, כולל האני מאמין שלה, והחזון של היישוב. בתום הסיור ידעו שלשם הם רוצים לחזור. מירב

ובכור עובדים בשירותי בריאות כללית, מירב הודיעה למינהלת שהיא מעוניינת לעבור לעבוד

באזור הגולן, ואיתרע מזלה שבדיוק אז חיפשו מזכירה למרפאה ב... מרום גולן! זה אמנם אילץ את

בני הזוג להקדים את תוכניותיהם, אבל לא היו מאושרים מהם. מירב הגיעה עם שני הילדים, כבר

בתחילת יולי, נכנסה לבית זמני, את רוב הארגזים שמה במחסן והתחילה לחיות. תרתי משמע.

אפילו את המלחמה עשתה בקיבוץ כשבסופי שבוע הצטרפה לילדים במרכז. "האזעקה הייתה מאוד מפחידה, אבל לא אשכח שהשכן שלי הרגיע אותי ואמר לי, 'תדאגי לעצמך, הילדים שלך בידיים טובות (בבתי הילדים)'. זה היה עוד אסימון שנפל בדרך להפנמת הרעיון של חיי קהילה. מירב מצאה מקום עבודה מושלם, ובכור בעלה עדיין עובד במרכז, וכנראה שיעשה זאת בשלוש שנים הקרובות. הם החליטו, היא מספרת, שחבל לוותר על התפקיד שלו שם והוא מגיע פעמיים בשבוע הביתה ופעמיים לן אצל ההורים בתל-אביב.

 

קהילה כן, חברים לא

 

גם ענת אונא וכרמל כוכבי, החיים כבר שנתיים במרום גולן, מתוכן שנה בביתם החדש

בהרחבה, מברכים על הצעד שעשו כאשר החליטו לעבור למרום גולן. אבל, הם אינם מסתירים כי

החולשה של המקום היא בקשיי ההתפרנסות ועלות המחיה. אם יש לך פרנסה, אתה יכול ליהנות

ממזג האוויר, מהנוף, מהקהילה המחבקת, החינוך האיכותי ועוד. אבל כאשר אין פרנסה, זה מעיב

על הכל.

 

ענת וכרמל הגיעו למרום גולן עם בנותיהם - אורי (7) ומיקה (5) מקיבוץ שדה אליהו, שם חיו

כשכירים-תושבים משך 5 שנים. ענת עבדה כגננת וכמדריכה לגננות של שיטת רמי כץ לטיפול

בתנועה, תחושה וויסות תחושתי וכרמל היה גנן בגן ילדים. היא בת קיבוץ לביא, הוא בן יד מרדכי.

הם החליטו שהגיע הזמן להקים בית קבע, ועל מנת להגשים את חלומם בחרו בגולן. "רצינו את

הטוב שבחיי הקהילה, אך לא כחברי קיבוץ", הם אומרים. השילוב הזה התאפשר בהרחבה של מרום גולן. המחיר הנמוך ותנאי המשכנתא היטו סופית את הכף והם נכנסו כתושבים להרחבה. שניהם מצאו עבודה בתחום התמחותם, אך המצב הכלכלי לא קל. המיקום מביא להוצאות דלק עצומות, הכל יקר כיאה לפריפריה ואילו המשכורות אינן מכסות. בנוסף יש להם גם צרות של מאושרים - הקור הצפוני, שצופן בחובו גם פתיתי שלג בחורף, גורר הוצאות הסקה גבוהות מאוד. "כ-12,000 שקל לשנה, לפני שמוצאים פתרונות יצירתיים לחיסכון", הם אומרים.

 

שרון ואורנה שטיין, שהגיעו מלוד עם בתם דניאל (7) ובנם אריאל (3), נאנקים גם הם תחת עול

הפרנסה, למרות שהעיניים עוד נוצצות. "הגענו לכאן להגשים חלום. מקום בטוח, בתוך הטבע, בית

פרטי, בקיצור - גן עדן לנו ולילדים. מאז שאנחנו כאן הילדים ממש פרחו - נהיו יותר עצמאיים,

יותר שמחים, הולכים לכל מקום ברגל. אנחנו התחברנו מאוד מבחינה חברתית, הקיבוץ מספק הכל

- אפילו פאב יש כאן, רק פרנסה לא מספיקה", אומר שרון. אורנה, אדריכלית במקצועה, עדיין

משלבת עבודה בתל-אביב ושרון, שהיה בעל עסק משפחתי בתחום הבניה, עובד עכשיו כפועל

בבנין ומתקשה לגמור את החודש. הבעיה הכלכלית מביאה למתיחות בבית, וכמובן שזה מפריע

להנות מהנוף כשיש המון לחץ סביב מקורות הקיום.

 

כרמל כוכבי טוען שצריך סבלנות וזמן על מנת לחדור לשוק העבודה באזור, שרון שטיין היה רוצה

להאמין אבל הוא קצת מתקשה כרגע, כוכבי טוען שאחד הפתרונות הוא פירנוס הדדי ושיתופי

פעולה, שטיין מאמין בשוק חופשי. הם מדברים על מבצעי קניות במרכז על מנת להוריד הוצאות,

על הסקה בעץ, בניה בשלבים ועוד דרכים לחסכון. אותה יונית שנקר שהוזכרה קודם כאחת מוועדת הקבלה סיפרה אף היא על מדורי הגיהנום שעבר בעלה, זאב, כשרק הגיע לקיבוץ, אבל אחרי שנה של עקשנות ואין ספור קורות חיים ששלח, הצליח למצוא עבודה כלבבו, והיום הוא משמש בתפקיד בכיר באחד המפעלים המשגשגים בגליל. כוכבי ושטיין עוד לא החליטו אם להיות אופטימים או פסימיים אבל בכדי לסגור את הערב הם מחליטים לקפוץ לפאב של הקיבוץ, "פאב סוף הדרך" הם הזמינו עוד כמה חבר'ה לבוא איתם, כשמעל התגשמות החלום הציוני של ציפקה, מתנוסס סימן שאלה מכביד, שרק ימים יגידו כיצד נפתר.








עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים