על החיים ועל המוות - קיבוץ בית השיטה ויום הכיפורים נצרבו יחד בתודעה הציבורית בישראל



על החיים ועל המוות

טל אלמליח


קיבוץ בית השיטה ויום הכיפורים נצרבו יחד בתודעה הציבורית בישראל. עם נפילתו של בן הקיבוץ יותם לוטן ז"ל במלחמה האחרונה שבו אנשי הקיבוץ, בדה ז'וו מזעזע, וביקשו ניחומים בטקסי האבל המיוחדים למקום. בחיפוש אחר דרכי ההנצחה והזיכרון הנכונים הופכים ערכי הלאום וקדושת החיים להיות הליבה של טקסי הזיכרון. האם חללי מלחמות ישראל הפכו אצלנו לקדושים המודרנים? יהודים לא מקדשים את המוות, אך צבעי השחור שאפיינו את הטקסים המסורתיים, הוחלפו בצבעי כחול-לבן כרקע לטקסי הזיכרון. עכשיו כשבונים את אנדרטת בני הקיבוצים של כל חללי מלחמות ישראל, מציבים את מגדל המים כסמל למה שהשאירו אחריהם.

 

החיבור בין מלחמת לבנון השנייה ובין יום הכיפורים התממש בקיבוץ בית השיטה בצורה המוחשית והנוראה ביותר עם נפילתו של יותם לוטן ז"ל, בן הקיבוץ, במלחמה בלבנון, חודשיים לפני מועד יום הכיפורים.

 

"יותם ואני היינו מכינים תמיד את הערב הזה. הוא היה ממעצבי יום הזיכרון. יש טקס עלייה לבית העלמין לצפירה. בערב שרים ואין יזכור ואין התקווה ואין הורדת דגל. אין סממנים טקסיים או התייחדות. יותם היה מנגן בפסנתר. בלי יותם אני לא יודעת איך עושים את זה", אומרת נגה בוטנסקי. אישה נמרצת בוטנסקי, לבבית, שובה. כשהיא מדברת על יותם עיניה נוצצות וקולה קרוב להישבר. מהר היא מתעשת וחוזרת לשטף דיבורה. "יש חוק בבית השיטה שלא עושים טקס של מעל 60 דקות. יותם ואני צחקנו על זה ואמרנו שאסור שיהיו עוד נופלים, כי זה יאריך את הטקס. יותם הבטיח לי שהרשימה של 36 הנופלים לא תתארך. והוא נוסף אליה".

 

קיבוץ בית השיטה ויום הכיפורים נצרבו יחדיו בתודעה הציבורית בישראל, בעקבות המלחמה בה נפלו 11 מבני הקיבוץ. אחר-כך יצר אצלם המלחין יאיר רוזנבלום את "ונתנה תוקף" על פי מילות הפיוט הקדום וכששודרה תוכנית על כך בטלוויזיה הישראלית במוצאי יום הכיפורים 1992, תוכנית המתארת את תהליך היצירה הייחודי הזה, נוצר קשר בל יינתק בין המסרים המסורתיים של היום הקשה ביותר בלוח השנה היהודי ובין חווית האיוב שעבר הקיבוץ.

 

"בבית השיטה, אם הטקסטים ביום כיפור ארוכים, זה סימן שאין הרבה מתים. השנה יהיו טקסטים קצרים", אומרת בוטנסקי, חברה ותיקה בצוות החג בקיבוץ. לשם השיחה אתי היא מוותרת על הפסקת הצוהריים הקצרה בין פגישה לפגישה בעבודתה כמנכ"לית מכללת 'אורנים'. "מאז המלחמה הגדולה ביום הזיכרון אומרים אצלנו 'ביתנו דמם והיה לאחר'. אומרים היום על יותם דברים דומים, רק שאז זה היה אחד עשר בנים".

 

שלושה צעירים מבית השיטה מתו טרם זמנם השנה - ואחד מהם הוא יותם שנהרג בבינת ג'בל בתחילת אוגוסט מפגיעת טיל נ"ט בטנק שלו. "פחדתי שאם אף אחד לא ימות, לא יהיה יום כיפור", אומרת נגה. "זה מהלך אימים ואני לא רוצה להגיד את הקשר הזה. זה כל כך פטאליסטי".

 

דז'ה וו

 

"במשך המלחמה, היה מין דז'ה וו, חזרה בהמון מובנים של מלחמת יום כיפור", מאשרת אף היא בקול שקט ומאופק יהודית פלד, שבמשך שנים עוסקת ב"תחום". תחום יום הכיפורים בבית השיטה. "הפתאומיות, חוסר הוודאות, איזשהו איום קיומי. ביטחון בצבא ובהנהגה שנשבר. כל הזמן אמרתי רק שזה לא יהיה יום הכיפורים גם מבחינת האובדן. זה היה באוויר. אני לא דיברתי על זה אבל זה קינן אצל הרבה אנשים".

 

את הלילה שבו נקבר יותם לא ישכחו בבית השיטה. פלד ובוטנסקי, שתיהן, מספרות כי בהלוויה של יותם היו כל בני הקיבוץ לדורותיו. "גם הערב לזכרו של יותם היה התעלות. הכל היה מושלם. יצא כל הטוב שבנו, לעזאזל, למה זה יוצא רק בהזדמנות הזו".

 

"יותר אנשים צמים בבית השיטה ב-10 השנים האחרונות", אומרת בוטנסקי, "אני לא בטוחה שיש התקרבות לדת, אלא יותר למסורת. ההתנתקות מהשורשים היא בלתי אפשרית ולא רצויה. ההבדל העצום בין המסורת היהודית והקיבוצית היא שביהודית אתה לא שואל שאלות ולא משנה כלום, ובקיבוצית אתה יכול לשנות ואם אין מספיק אנשים שרוצים, זה לא יקרה. אי אפשר לעשות קיבוץ לבד. צריך מניין לקיבוץ. כשאני הולכת לחדר האוכל אני יודעת בוודאות שחדר האוכל יהיה מלא - אבל כל שנה מחדש אני מצפה לחידוש, לעומת יהודי שהולך לבית כנסת".

 

לא לשקוע

 

השכול זימן לאנשי בית השיטה מבחן רוחני, הזדמנות להתעלות הרוח שמחברת קו ישיר בין החוויה האפוקליפטית של מלחמת יום הכיפורים על חלליה, לקדושה של יום הכיפורים במסורת היהודית כפי שהיא מתבטאת בפיוט "ונתנה תוקף", שמדבר על ייסורים שלא מערערים את שלמות האמונה. מסורת האבל על כל המתים החליפה דגש וחללי המלחמה הצעירים הפכו לעיקר. מתוך חיפוש לציון הולם הם חיברו את המסורת הישנה עם ציון השכול המודרני. למרות הניכור בין הרעיון המייסד של הקיבוץ כיצירה חילונית והמסורת הדתית של היהדות, בבית השיטה נוצר קשר מחודש לשורשים.

 

"החיבור לגורל היהודי, למסורת, הוא פן של השלכות המלחמה", אומרת פלד. "לפחות אצל חלק מהאנשים, זה התחזק אחרי המלחמה. עד המלחמה עבדו ביום הכיפורים ואחרי המלחמה זה בעצם נפסק והיום הזה הפך להיות יום של חרדת קודש, שלא עובדים בו וממלאים אותו בפעילויות שהן לחיוב החיים. ועדת חגים והצוותים לכל חג תמיד מאורגנים. יש מסורת מוצקה שאיננה נכנעת לדיכאון ולעצבות, יחד עם הניסיון לתת תוכן רוחני. זה לא דבר שקרה בכורח או החלטה, אלא צמח".

 

יהודית הגיעה ב-1966 לבית השיטה מכפר גלעדי, קיבוץ עם מורשת וזיכרון מפוארים מימי ארגון השומר. בבית השיטה היא מצאה, שלא מבחירתה, מורשת חדשה. מורשת שתהליך התהוותה קרה לה עצמה בזמן אמת. "רעידת האדמה שלי", היא קוראה לזה, בדברים שנשאה באסיפה שנתית ביום הכיפורים במלאות 25 שנה למלחמה, "מלחמת יום הכיפורים הייתה רעידת אדמה ומפנה בקיבוץ.

 

אחרי המלחמה הייתה תקופה מאוד משברית. חלק מהבנים נחשבו נעדרים תקופה ארוכה, ורק לאחר 9 חודשים הובאו כולם לקבורה". כמו רבים מהחללים במלחמת יום כיפור, גם הנופלים מבית השיטה נקברו בקברים זמניים, כך שרק לאחר 9 חודשים הייתה לוויה משותפת, כשהביאו את כולם ממקומות קבורתם בקצות הארץ בו זמנית. "בשנה הראשונה היו תחושות של התרוקנות ושל איך אפשר להמשיך הלאה. שניים מהנופלים היו בסדיר והשאר אנשים עם משפחות וילדים, חלקם אנשים מאוד מרכזיים במשק", אומרת פלד. בתוך הטרגדיה הקיבוצית היו מקרים פרטיים קשים.

 

"ציפורה גלעד איבדה את בעלה שנה וחצי לפני שבנה יוחי נפל במלחמה", היא מספרת. אני נחרד והיא מביטה בי בשקט ומוסיפה שעופרי טוראל-גלעד, בתו היחידה, נרצחה בראס בורקה ב-1986.

 

"המקום שנקרא בית קברות היה עד המלחמה דבר שלא שייך לצעירים", נזכרת יהודית. "והוא הפך אחרי המלחמה, מכורח הנסיבות, להיות מקום שעולים אליו גם עם ילדים. זה שבר את ההתייחסות המפחידה אליו. אני זוכרת שבאותה שנה היו שיחות אם לקיים את חג פורים והיו הרבה התלבטויות על עוד חגים. הייתה אמירה חזקה של דור המייסדים שהתשובה היא החיים עצמם וחברה עם תרבות מאוד חזקה. שורי מיינרט, הדסה צמרת, מנחם אורן, שבתאי בארי, ארנסט הורוביץ - הם אלה שלא נתנו לחברה הזו לשקוע. בית השיטה זה יישוב של שמחה וחיים תרבותיים למרות שכלכלית אף פעם לא היה חזק. שמחת עניים אנחנו קוראים לזה. תמיד משאבי הכוח היו מהחיים התרבותיים.

 

"הייתה הרגשה שהחיים שלנו ראויים, כשכל משפחה מצאה דרך להנציח את הבן, והחיפוש היה אחרי דברים שיהיו 'חיים'". לדוגמה, על שם יוחאי שעבד בפלחה יש בריכת אגירה בשדות; על שם צ'ופה יש גן שעשועים. התעסקו המון בחוברות, ניסו לתת את הצד החי של האנשים. דבר נוסף הוא שבאזכרות תמיד שילבו דברי שירה, לא דברים קודרים". היא נותנת דוגמה לכך. "אחד הדברים שהיה מקובל היה ערב שירה בראש השנה. גם לפני יוה"כ 1973 היה ערב כזה, ומישהו צילם את השרים. באותו מעגל שצולם היו 6 חבר'ה שנהרגו אחרי שלושה שבועות. הייתה שאלה אם ממשיכים במסורת הזו או לא. החלטנו שכן. השנה אנחנו מקדישים את הערב הזה לבני המשק הראשונים שחוגגים שבעים שנה".

 

היא חושבת מעט לפני שהיא עונה לשאלתי בדבר השפעת השינוי בקיבוץ על דפוסי ההנצחה. "ההשתנות לא השפיעה על הדפוסים של החגים", היא אומרת. "להפך - יש צימאון כי הכול מופרט. המפגשים פחותים ולכן יש יותר צורך להיות יחד. גם עניין ההתנדבות לא נפגע, ולא מבקשים תמורה".

 

פלד אומרת שהדור הצעיר גדל עם מסורת של תרבות עשירה והוא ממשיך את זה. "אומנם רוב הבנים עוזבים, אבל אין אחד שלא בא לערב יום הזיכרון. זה חלק מהם". "אנחנו מתמודדים עם זה דרך גלגלי ההצלה של המסורת הפנימית, האישית כמעט", אומרת בוטנסקי. "הכול בכוחות פנימיים. זה נותן הזדמנות ליחד. תודעת הזיכרון היא אחד המרכיבים בחינוך שלנו".

 

אתר חי

 

מספר שבועות לפני ראש השנה נסתיימה הקמת האנדרטה לזכר 2,200 חללי התנועה הקיבוצית ביער הקיבוצים מעל משמר העמק. טקס החנוכה נדחה בינתיים עד לאחרי הגשמים, אבל האנדרטה כבר ניצבת ואומרת את שרצו מתכנניה לומר, ובמקרה או שלא במקרה, הדברים דומים מאוד למסרים ולתכנים שבמסורת שהתפתחה בבית השיטה.

 

הפרויקט הגדול והיקר עורר בתחילה ויכוח באשר לעצם נחיצותו. "היו דעות שאין צורך בזה כי לכל חלל יש קבר, מקום הנצחה בקיבוץ, במועצה, בחיל, בהר הרצל, במקום הנפילה וכו'", אומר מוט'קה בן פורת, חבר כברי בעבר ויו"ר קק"ל לשעבר שמוביל את הפרויקט יחד עם עזרא רבין (געש). "בסוף גברה הדעה שמוצדק וראוי לזכור ולהזכיר את גודל התרומה של התנועה הקיבוצית להקמת המדינה ולהגנה עליה על ידי אתר מרכזי. כשהחליטו לעשות את זה מייד ניסו לקשור את זה לבי"ס שדה או למוסד דומה, כדי שזה יהיה אתר חי. המקום שנבחר הוא בסביבה קיבוצית ופונה אל העמק שהוא ערש הקיבוצים, באזור שבו מתקיימת השומריה ויש תוכנית להקים בו מקום קבוע למחנות של תנועות נוער, ובסיס לאירועי נוער".

 

"רצינו לעשות משהו שימשוך ציבור של נוער", מוסיף רבין. "משהו עם הפנים אל העתיד, מקום שאנשים יפקדו אותו ויתעניינו במשהו מעבר לנושא החללים, ולכן קוראים לאתר 'יער הקיבוצים - המרכז להנצחה'. ג'וערה, מערת הפלמ"ח והאתר ירכיבו יחד מסלול טיולים להסברה על מורשת ההגנה של המדינה. משולש שבכל צלע שלו אפשר לפתח פעילויות. ככה זה יהיה אתר חי. בלי לפגוע בזכר החללים זה צריך להיות עסק דינמי ולא דבר קר. אנשים, פיקניקים, חגיגות ואירועים. זה מה שמדריך את הכל. זה מפעל הנצחה שצריך להיטמע בתודעה ויש לו שאיפה חינוכית".

 

לשאיפות הללו יש ביטוי ישיר באנדרטה. "הוועדה החליטה שההצעה לאנדרטה", מדגים רבין, "שהייתה פתוחה למכרז (בו זכה סלו שאול מעין גב שעיצב את האתר), חייבת לכלול מגדל מים, ושסביב זה כל אחד יציע את השאר".

 

"המגדל משקיף על העמק ומייצג כסמל את התק"צ", אומר האמן והחוקר יובל דניאלי (המעפיל), ממתכנני הפרויקט. "אמרת מגדל מים - אמרת תק"צ. זה בא מחומה ומגדל, ובמרחב המישורי האופקי של הקיבוצים הוא כמגדלור. הוא מילא המון פונקציות - מאגר מים (חיים), שמירה (ביטחון), חגיגיות (דגלים). בו היו גם המשרדים הראשונים בכל יישוב, הטלפון הראשון, הדואר הראשון וכו'.  אין קיבוץ שיש לו את אותו מגדל מים, אבל לכולם אותה מהות שמסמלת יישוב גאה שנראה מרחוק. בדיוק כמו בשיר של חתולי, שקבור במשמר העמק, 'מעל המגדל סביב אשקיפה'.

 

"סלו לקח את המהות המגדלית והפך אותה לסמל של זיכרון. לידו יש מרחבי חיים כחלק ממסלול חיים כי הנופלים מתו למען החיים. זה פראזה - אבל המתים באמת ציוו לנו את החיים. לכן מהמקום הזה משקיפים על כל היש. יישוב נמדד בתרבות הזיכרון וביכולת לשמר את הזיכרון. לכן בית הקברות הוא מקום שצריך להיות נעים לשבת בו, להתבונן ולקרוא את הכתוב על המצבות, ולראות גם את השוני בין המצבות. גם הדרך אל בית העלמין היא זמן להתבונן ולהרהר, לחשוב ולהיות מכונס תוך כדי ההליכה בצוותא. זה יותר חשוב מההלוויה עצמה.

 

"אחרי מלחמת העצמאות היה מקובל לעשות אנדרטאות מכלי משחית, מברונזה, ממשוריינים. זה הריאליזם הסוציאליסטי הבומבסטי. אבל אחרי מלחמת יום הכיפורים מתחילה להיות תרבות זיכרון לוחשת, יותר צנועה, יותר אופקית, יותר עיגולים שמסמלים את מעגל החיים, פחות בומבסטיות, יותר פינות הנצחה נעימות מאשר פסלים מונומנטאליים בגובה של 5 מ' שמגמדים את האדם ויוצרים ניגוד בין הפסל והמתבונן. לעומת זאת גן צנוע יוצר אינטימיות וקשר שקל להיות חלק ממנו. ביער הקיבוצים, שהוא מקום נעים, זו מהות אחרת מפסלי הברונזה שאתה לא חלק מהם. להפך. כשאתה נכנס אל המגדל ועולה במדרגות שלו, אתה חלק ממנו".

 

בבית השיטה יש מסורת נוספת, המוקדשת במיוחד לנופלים במלחמת יום הכיפורים. בימים שבין ראש השנה ליוה"כ מקיימים בקיבוץ ערבי עיון על המציאות בארץ. השנה יהיו שני כנסים כאלה, על מלחמת לבנון, באחד ידבר נחום ברנע על התקשורת במלחמה ובשני יספרו אהרון ולנסי, ראש המועצה האזורית הגליל העליון ושלמה בוחבוט ראש עיריית מעלות, על העורף במלחמה. "זו הדרך שלנו להתמודד עם הדבר הבלתי אפשרי שקרה לבית השיטה", אומרת בוטנסקי. בבית השיטה מתייחסים לאסונות כאל מבחן אמונה, שבו אסור להישבר ולהתייאש מהחיים. יתרה מכך, אפשר להפיק מהרע משהו טוב, מחזק. אולי אפילו מחשל, מעניק עוצמה. קהילה שעמדה במבחן כזה, שחבריה יצרו דיאלוג כה חושף ואמיתי ונצרפו בכור ההיתוך הרגשי של האובדן, יכולה לעמוד בקשיים אדירים. למחול, לכפר. להיזון מהעצב המאחד שזרם בשבילי הקיבוץ. איך לא שקעתם מהאסונות? שאלתי את יהודית פלד, והיא ענתה: "זה באמת יכול להרפות לגמרי את הידיים. הבת שלי חזרה לגור בקיבוץ לא מזמן ובמלחמה היא הביטה בי מהצד ושאלה מאיפה יש לי כל כך הרבה כוחות. יש תרגולת של התגייסות. זה דבר מאוד יהודי - לא לשקוע אלא לחשוב מה עושים מעכשיו". "מה שהחזיק בשנים שאחרי מלחמת יוה"כ זה הצורך להמשיך ולחיות", אומרת בוטנסקי. "זה משהו נורא טוב שקרה פה".

 

והגדת לבנך

 

"הגן הזה, בקווים המתעגלים שבו, משלב את הזרימה של גורלנו

מנסה להביא אלינו את הניגודים של המוות והחיים

שכמו היין והיאנג חולקים יחד את המעגל ומשלימים אותם לאחד"

 

דברים אלה, המובאים כהסבר לצורת עיצובו של גן זיכרון מסויים באתר האינטרנט של המתכננת, מבטאים את היומרה ל'עצב את העצב' כך שיבטא מסרים מסוימים. הזיכרון, כך מקובל היום לחשוב בכל המערכות העוסקות בכך, הוא עניין קולקטיבי, כלומר משהו שחברה בונה יחד ושמזין אותה חזרה.

 

"זיכרון מכונן את התודעה היהודית", אומרת ד"ר רוני כוכבי (הזורע), שעבודת הדוקטור שלה עסקה בנושא הזיכרון של קהילות יהודיות את עצמן באמצעות ספרי יובל. "מכיוון שלא היו ליהודים נכסים פיזיים אז הטקסים והזיכרון קיבלו עוצמה גבוהה. אצל היהודים תרבות הזיכרון היא לא רק אבל - זוכרים גם את הברית עם אלוהים, את ההיסטוריה (ההגדה של פסח) ויש מצוות שקשורות בזכירה - למשל מזוזות ותפילין שבתוכם יש טקסטים. ההיסטוריה היהודית רוויה אסונות, ולכן הנימוק 'והגדת לבנך' מופיע הן בהקשר לזכירה והן בהקשר לאובדן. בכנס שנערך בנושא באורנים לפני שלוש שנים, נאמר כי "זיכרון קולקטיבי כולל אירועים של העבר שלא נחוו בהכרח באופן ישיר אלא הועברו על ידי אחרים לכלל החברה באמצעי התקשורת השונים ובאמצעות סוכני הסוציאליזציה שלה". 'סוכנים' אלה הם האמצעים המוכרים לנו: טקסים ובהם קטעי קריאה ושירה, טקסטים שונים ואנדרטאות.

 

"הזיכרון היה עד ימי הביניים בתוך טקסטים. רק במאתיים השנים האחרונות החלו להקים גם אנדרטאות. עד אז היו אנדרטאות רק למלכים, אנשי דת וכדומה.

 

"מאז המהפכה הצרפתית והדמוקרטיזציה ועליית הבורגנות הפכו החיילים להיות הקדושים. יהודים לא מקדשים את המוות, ואנדרטאות אינן דבר יהודי, אבל בישראל המילים עליהן לקוחות כמעט תמיד ממקורות יהודיים".

 

שיחות נפש על הדשא של פנינה

 

ראשיתה של מסורת יום הכיפורים בבית השיטה היא בשנת 1928, עוד לפני עליית הקיבוץ על הקרקע, וביטויה בלבטיהם של אנשי הקבוצה המייסדת כיצד לנהוג ביום זה ואלו תכנים לשלב בו כך שיתאים להוויית חייהם כחלוצים הבאים להשתחרר מכבלי המסורת ולבנות חברה חדשה. עם השנים התפתחה בקיבוץ מערכת של אירועים מושקעים, צפופים, רבי משמעות ועומק, שעליהם מנצח צוות קבוע ומיומן. בערב החג ישנה ארוחה מפסקת ולאחריה, החל משנת 1956, מתקיים עם שקיעת החמה טקס בבית הספר של כל חברת הילדים מכיתה ז' עד יב', ובו קריאת קטעים ושירה. ערב יום הכיפורים הוא מסורת מראשית שנות ה-40 ובו נערכת תפילת כל נדרי ולאחריה 'אזכרת נשמות', טקס יהודי עתיק שבא לשאת בלב את זכר האנשים הקרובים שנפטרו. לאחר מכן ישנה שירה ונעילה של הטקס ב"נתנה תוקף". לאחר הערב, כבר מעל 15 שנה, ממשיכים עשרות מהחברים למפגש לילי מסורתי של שיחות נפש שמארגנת פנינה פלד בדשא ביתה. למחרת בבוקר, כבר מאז שנת 1982, מתקיימת ה"שחרית", קריאת משותפת של טקסט (עגנון, י. עמיחי, ספר יונה ועוד) ושיחה עליו. בצוהרי היום הייתה מתקיימת האסיפה שנתית, מסורת שראשיתה בתחילת שנות ה-30 ושנפסקה לפני שנתיים-שלוש, ובה דיונים על נושאים משקיים וחברתיים (עתיד הגולן, קליטה בבית השיטה, בנינו בצה"ל ועוד). ארוחת סיום משותפת מבשרת את סופו של החג.

 

השינוי הבולט ביותר שהתחולל בעקבות מלחמת יוה"כ, היה צמצום מקומה של אזכרת הנשמות וצורך הולך וגובר בטקסטים שיביעו את ערכיו הנוספים של החג, מהמקורות או מדברי כותבים מודרניים. את צבעי השחור שליוו את ערב אזכרת הנשמות במשך שנים רבות, החליפו גווני לבן ותכלת הצובעים את תפאורת הרקע.









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים