הקיבוצניקים החדשים

ארנון לפיד


איכות חיים, פרטיות, מעורבות חברתית, השפעה על צורת החיים, ערבות הדדית בגבולות הסביר * ועוד הרבה יותר * בני המשק שחזרו לקיבוץ דרך שכונות ההרחבה כבר לא חולמים על העתיד * הם חיים בו!

 

בראשית הקיץ של 1998, כשנדמה היה שטוב ונחמד - עוד לפני שפרצה האינתיפאדה, עוד בטרם נקלעו הקיבוצים לסערת השינוי - כבר היה להם רע על הלב, לגתית ויזהר. הם היו אז נשואים טריים והורים לתינוקת, חברים בקיבוץ ששמו לא יוזכר, כדי לא להעיר דובים מרבצם ולפתוח פצעים ישנים. הוא סיים בהצטיינות יתרה לימודי מחשב, היא הייתה מורה נלהבת בחינוך המיוחד, ולמרות שהעתיד צפן הבטחה והתינוקת העניקה אושר - היה להם רע. באחד מימי אותו קיץ, בשעת בין-ערביים יפה להלל, על הדשא שבחזית דירתם הקטנה (הם היו מן האחרונים בתור שסופו לא נראה, לעבור לדירה חדשה), ישבנו והפלגנו בשיחה, הרחק אל מעבר לנושא שבשבילו הגעתי לראיין אותם לאיזה מקומון. הם דיברו על מועקה גדולה, וניסו למצוא מילים והגדרות שיבהירו לעצמם ולי את טיבה ושורשיה.

 

שוב ושוב, אני זוכר, חזרה בשיחם המילה "תקיעות". כן, נכון, לשניהם יש מקצוע טוב ביד, הפרנסה מובטחת, הבריאות מצוינת, טפו-טפו-טפו, אבל "זה לא זה". הקיבוץ קטן ומזדקן, הצעירים עוזבים, אין "ונטילציה". אנחנו חיים במקום הכי יפה בעולם, אמרה גתית במילים אלה, או דומות, אבל מה זה שווה אם הוא הולך ונרקב, הולך וגווע.

 

קשה היה להציל מפיהם מה בעצם הם מחפשים, מה הוא זה שהם רוצים כך, ואין. יזהר ניסה: "אנחנו רוצים לחיות בחברה תוססת ומאתגרת, אנושית וחמה, שמזמינה מעורבות ואחריות. אני רוצה לחזור מהעבודה, לנוח שעה, לעבוד בגינה - זה נורא חשוב לי - ואז להשתלב בעשייה חברתית. להרגיש שהיממה שלי מלאה ומספקת. אני לא רוצה להירדם בכורסה מול הטלוויזיה. אני רוצה ליפול על המיטה תשוש ומרוצה. ככה אני רואה את החיים שלי". גתית צחקקה: "בקיצור, א"ד גורדון", אבל הנהנה בראשה והוסיפה משלה, כהנה וכהנה, ברוח דומה. כששאלתי מה מונע מהם לעשות את כל זה בקיבוץ שלהם, גיחכו. האנשים עייפים, האווירה עכורה, האנרגיה חסרה. לא, כאן זה לא ילך. כאן זה אבוד.

 

באותה שיחה, מבלי שהדבר נאמר במפורש, כבר היה ברור שלא יעברו חודשים והם יקומו ויחפשו להם מקום אחר. ובאמת, עוד לפני שהגיע הסתיו עזבו את הקיבוץ, מצאו להם בית "סוכנות" ישן במושב ותיק בעמק-חפר, שיפצו והתאימו אותו לצורכיהם, זרעו ירקות, שתלו דשא, ופתחו בחיים אחרים, פרטיים לחלוטין. הרי זה הכי רחוק ממה שרצית, אמרתי ליזהר, כשנפגשנו במקרה בתחנת דלק בחדרה. "אתה מספר לי", אישר, "אבל זו רק תחנת ביניים. אנחנו עוד נחזור לקיבוץ, כשיהיה אחר". כבר אז האמין שאכן יהיה קיבוץ אחר, וטעמו היה עמו: "הקיבוץ לא יכול להיגמר סתם ככה. היצירה הזאת היא סמל, נכס עולמי. ביסודה, זה הדבר הכי נכון וצודק - כן, גם בתקופתנו. היא רק צריכה להשתנות, והיא תשתנה".

 

בראש השנה 2001 צלצלה אליי אמה של גתית לאחל שנה טובה ולבשר לי שתי בשורות טובות: האחת, ליזהר ולגתית נולד בן, השנייה: יזהר קיבל ג'וב נהדר בדנוור, קולורדו, וגם גתית מצאה עבודה. "הם שם כבר שלושה חודשים, יש להם בית גדול, ונשמעים מאוד מרוצים. אל תדאג", היא פירשה נכון את שתיקתי, "הם לא יורדים. אני מבטיחה לך. אני מכירה אותם מספיק טוב בשביל לדעת". שיהיה.

 

לפני שנתיים הביא לי חבר, איש היי-טק שסיים שלוש שנות שליחות מקצועית בדנוור, דרישת שלום חמה מגתית ויזהר. הוא הפליג בשבחם - איזה אנשים איכותיים, כמה יזהר מצליח, איך "הרימו" את הקהילה היהודית בעיר. "אם הם יחזרו? ת'אמת, לא נראה לי. אתה לא מתאר לעצמך איזה קלף הולך להם שם. צריך להיות אידיוט לחזור לכאן עכשיו".

 

באביב האחרון, בעת ביקור בקיבוץ צפוני, לקח אותי מארחי לסיבוב בשכונת "הרחבה" ההולכת ונשלמת בסמוך לקיבוץ. בגאווה מופגנת הוליך אותי ברחוב הראשי, הכניס אותי לכמה מהבתים הנאים, שחלקם כבר עוטרו במדשאות, במסלעות ובעצים, וסיפר על ועדה מצומצמת - שני חברי קיבוץ, שני משתכנים חדשים - שתפקידה לטוות את הקשרים ואת ההסדרים שבין הקיבוץ לשכונה שלצדו. זה לא יהיה פרוור, הדגיש מארחי, זו תהיה אחת משכונות הקיבוץ, ממש חלק ממנו. "המשתכנים דורשים את זה, לא אנחנו. הנציגים שלהם אידיאליסטים כאלה, פשוט תענוג. הנה אחד מהם", אמר, והצביע לעבר דמות מרוחקת, שנראתה כעסוקה בהנחת אבנים גדולות לטרסה. היינו כדי כמה עשרות מטר מהדמות, בחור גבעולי ומקריח, כשעצר ממלאכתו והזדקף להתבונן בבאים. "גתית", צעק האיש, "בואי תראי איזה אורח". אחר כך, כשישבנו בסלון, וגתית הגישה קפה ועוגה, וענתה לטלפון, וניגבה את פיו של הזאטוט שישב לשולחן, וניערה ברגלה את החתול שנטפל אליו, אמר יזהר: "אז מה, מופתע, אה?" מאוד, אמרתי. שאלתי אם זה בית הקיץ שלהם, ויזהר ענה: "זה הבית. אין לנו אחר". שאלתי איפה המרצדס, ויזהר ענה: "איזה מרצדס? הסוזוקי ארבע-על-ארבע בחוץ, זה שלי, שיגעון אישי. גתית תקנה איזה פיאט". "רנו", תיקנה גתית, והזכירה ליזהר שבעוד רבע שעה יש לו ישיבה במזכירות הקיבוץ. יזהר ראה אותי צוחק, צחק גם הוא, והרצין: "זה בדיוק מה שרצינו: איכות חיים, פרטיות, מעורבות חברתית, השפעה על צורת החיים שלנו, ערבות הדדית בגבולות הסביר..." וליפול על המיטה בערב, תשוש ומסופק, הזכרתי לו. "זה כבר קורה", צעקה גתית מהמטבח. צחקנו. "תשמע, אני חייב לרוץ, אז תן לי להגיד לך", דקלם יזהר, "אנחנו הקיבוצניקים החדשים".


 



מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים