ואיפה הזכויות? ביה"ד לעבודה: משה ענווים מאיילת-השחר אינו זכאי לפיצוי בגין עבודתו במפעלי המים




ואיפה הזכויות?

אריק בשן


אחרי תשע(!) שנות התדיינות פסק בית הדין לעבודה:

משה ענווים מאיילת-השחר אינו זכאי לפיצוי

עוד פרק ביחסי העבודה בקיבוץ

 

 

בסוף שנות השמונים, כאשר ה"הפרטה" טרם הפציעה ובמפעלים האזוריים עדיין קיבלו שכר אחיד - יצא משה ענווים, חבר איילת-השחר, להתמודדות קשה עם המערכת. ענווים טען כי מפעלי המים והניקוז שבהם עבד, ורשות ניקוז כינרת, אליה עבר מאוחר יותר, הן רשויות ציבוריות ולא גורמים אזוריים, ולפיכך מעברו מהאחד לשנייה כמוהו כפיטורין. לכן, לטענתו, היה על המפטר לשאת בתוצאות ולשלם לו זכויות סוציאליות, כפי שמוטל על כל גוף מעסיק כלפי עובדיו. בשבוע שעבר, אחרי תשע שנות התדיינות, התקבלה סוף-סוף פסיקת בית הדין האזורי לעבודה בנצרת: ענווים, קבעה השופטת ורד שפר, היה בעת הרלוונטית חבר הקיבוץ, עבד במסגרת "סידור העבודה" של הקיבוץ, לא נחתמו עמו הסכמים, ולכן לא התקיימו בינו לבין מעסיקיו החיצוניים יחסי עובד-מעביד והוא אינו זכאי לשום פיצוי. מי שיפוצה, דווקא על-ידי ענווים, הם הנתבעים - מפעלי המים, רשות הניקוז כינרת וקיבוצו - שענווים ישא בהוצאות המשפט ושכר הטרחה של כל אחד מהם, כ-13 אלף ש"ח בסך-הכול.

 

פרשת ענווים שייכת לעידן אחר: בשנת 1988 הוא התמודד על תפקיד מפקח להקמת מתקני קולחין ברשות הניקוז, במכרז שהוצא על-ידי ועדת כוח האדם של "פיתוח הגליל", המפעלים האזוריים של הגליל העליון. על-פי הנוהל דאז פנתה הוועדה לקיבוצו, וענווים נענה לאתגר. אחרי ארבע שנים שבמהלכן הועבר שכרו לקיבוץ כנגד חשבונית, כמקובל, התעורר ענווים ותבע כי שכרו ישולם בתלוש, שבו יופיע גם רכיב הפנסיה שלו. אלא שהתכתובת בין הגורמים נמשכה זמן רב, עד אשר הודיע מנהלו, ביוני 1995, כי מדובר במפעל אזורי - ולפיכך יש להמשיך ולשלם את השכר מול חשבונית עד להוראה אחרת. הוראה זו לא איחרה לבוא: בנובמבר 1996 הושלם גיבושו של הסדר שכר חדש במפעלים האזוריים בגליל העליון, ומפעלי המים הסכימו לשלם בתלוש שכר לאחר שיחתמו, לצד החבר והקיבוץ, על "הסכם משולש". למרות שענווים סירב להסכם, הוא הופתע לקבל את תלוש השכר באיחור. זה כבר היה עבורו יותר מדי, ואז הגיש תביעה ראשונה לתשלום פיצויי הלנת שכר, נגד מפעלי המים.

 

עוד מתבררת תביעה זו, וגוף חדש בא לעולם: רשות הניקוז כינרת, שעוסקת בתחום בו עסקו מפעלי המים. הרשות החליטה להמשיך ולהעסיק את ענווים כמפקח, אבל הלה, זועם מדרך ניהול ענייניו, תבע פעם נוספת את מפעלי המים וגם את הרשות, על תשלום זכויותיו בעבר: דמי הבראה, פדיון חופשה, פיצויי פיטורין (בגין תפר המעבר שלו מרשות לרשות) והפרשות לפנסיה - 450 אלף ש"ח בסך הכול. מדובר, טען ענווים, לא במפעלים אזוריים אלא באגודות עצמאיות שהוא הועסק אצלן כ"שכיר", ולכן הוא זכאי לזכויות שנשללו ממנו.

 

יוזמותיו המשפטיות של ענווים (באמצעות עו"ד נירה גולן) הכניסו את המערכת האזורית לאי-שקט ולתגובות משפטיות בהתאם. מפעלי המים (באמצעות עו"ד אלי ברוך) ורשות הניקוז כינרת (באמצעות עו"ד חיים שטרן) הגישו כתב הגנה ותביעה שכנגד, בהם טענו שמכל סכום שייפסק לענווים, אם ייפסק, קיבוצו ייתבע להחזיר כספים שהיו מיועדים לתנאיו הסוציאליים בסכום של 272 אלף ש"ח. ענווים הגיב בהודעה צד ג' לקיבוצו, ממנו תבע את הזכויות שיקבל, אם יקבל; ואילו הקיבוץ, מנגד (באמצעות עו"ד עידית בצר מ"קופרשמיט את גולדשטיין"), שלח לו הודעה צד ד', לפיה כל סכום שייפסק לטובתו, אם ייפסק, יועבר לקיבוץ בהתאם להוראות התקנון. ניסיונות גישור כושלים לא הרגיעו את המהומה. ענווים טען בתוקף כי הוא זכאי לזכויות סוציאליות ממעסיקיו. הוא ראה עצמו כ"שכיר" לאורך כל תקופת העסקתו וטען כי כך יש לנהוג בו. מנגד, טענו מפעלי המים ורשות הניקוז כי התובע הועסק אצלם מכוח הסכם בינם לבין הקיבוץ.

 

בית הדין אומנם מגדיר את תיק ענווים כ"קושי בזיהוי", אבל העובדות ברורות מבחינתו: "עולה בבירור כי התובע הופנה, ככל חבר אחר בקיבוץ, לעבודה במפעלי המים ורשות הניקוז", נכתב בפסק הדין, "כחבר קיבוץ לא הועבר שכרו לידיו אלא לידי הקיבוץ... התובע לא ידע כמה משלמים מפעלי המים עבור עבודתו... דמי הביטוח הלאומי ומס ההכנסה שולמו על-ידי הקיבוץ.. התובע נדרש, ככל חבר קיבוץ, לעזוב לפרקים את מקום עבודתו ולהטות שכם לעבודה השוטפת בקיבוצו".

 

המסקנה: "התובע הועסק בעבודה במפעלי המים כחלק מסידור העבודה של הקיבוץ". מכאן שלא נוצרו יחסי עובד-מעביד בין התובע למי מהנתבעות, והוא לא זכאי לזכויות הניתנות לעובד, גם לא לפיצויי פיטורין במעבר שבין חברה לחברה, משום שגם אז היה "עובד מטעמו של הקיבוץ". לעניין הלנת שכרו לכאורה, סבור בית הדין, כי היות ש"הקיבוץ הגיע בעניין זה להסכם עם מפעלי המים" - אין סיבה לתביעה. ולגבי שאלת הפנסיה: "זו מובטחת לו על-ידי הקיבוץ לעת זקנה ואין לו צורך בחלופת הכנסה", קובע בית הדין ודוחה את תביעתו על כל מרכיביה.

 

"ידעתי שעומדים מולי כוחות אדירים ולמרות הכול לא ירדתי מהתביעה", מגיב ענווים לפסק, "אני מתכוון להיפגש בהקדם עם פרקליטתי כדי לבחון ביחד את הפסק. אינני מוציא מכלל אפשרות שאפנה בערעור לבית הדין הארצי".


 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים